אגרסיביות

  • פותח הנושא RN27
  • פורסם בתאריך
לא נגרם נזק...

אגב: מעניין היה לקרוא מה שכתבת על שיעורי הקרקע עם ניר לצורך השוואה ויישום העקרונות ... האם ניתן ליישם מעקרונות ה"פנג-לו-ג´י-האן" על הקרקע? ומה עם עקרונות היציבה? האם גם הם באו לביטוי בסוג אימון זה ? אם אתה יודע על כך דבר-מה ו/או יצא לך להתנסות - אשמח לקרוא.
 
יציבה... יציבה... זה הדבר הזה

שעומדים עם שתי רגליים על הקרקע, נכון? אם ביציבה אתה מתכוון לכך שהגוף "מונח" נכון, כלומר אין מאמץ או עומס מיותר, ועצם העמידה יוצרת כוח, אז כן. ניתן לתרגל יציבה גם על הקרקע (לדעתי. לא התנסינו בזה יותר מדי). מצד שני, זה הרבה פחות מעניין. הרעיון ביציבה נכונה שקשה מאוד להזיז אותך או להפיל אותך. כשאתה כבר על הקרקע, כל הקטע של להפיל מאחוריך, לא? התרגול העיקרי היה של העקרון הראשון שמלמדים אצלנו - סוויסו (טלטולי ידיים, אאל"ט). הרעיון של שחרור ועבודה מהמרכז גם בירידה לקרקע, וגם כשאתה על הקרקע מול יריב עומד. קשה להסביר מילולית, יותר קל להדגים, אך הכוונה לכך שאת הבסיס (ציר השווארמה) ניתן לתרגם לכל כיוון. הממ.. בקריאה שניה של מה שכתבתי יצא די מבולבל. לא בטוח איך אפשר לתקן את זה כרגע, אז שיהיה. אנסה להסביר נקודות לא ברורות כמיטב יכולתי, אם יהיו.
 

טילדה

New member
שאלה לגבי הדרך

תוכל לפרט טיפה יותר לגבי מה זה פוש הנדס יד אחת ? נחום תקום ? האם באמת פוש הנדס בא לפני סטיקי הנדס (או שכתבת במקרה) ואם כן למה ?
 
נחום תקום - צעצוע מימי ילדות

(לא שלי, אבל ילדות של מישהו). בתרגיל אחד מבני הזוג מנסה לדמות נחום תקום מבחינת העיקרון, אם לא במראה - כל עוד הדחיפה אינה חזקה מדי, הוא אמור לנוע עם הדחיפה (לא להתנגד כלל, אך גם לא לתרום דבר - המתרגל אמור להתכופף ולהתעוות ככל שהדוחף מכופף ומעוות אותו) מבלי לזוז ממקומו, ולחזור חזרה לעמידה ברגע שהלחץ (הדחיפה) פוסק. פוש הנדס יד אחת - התרגיל הספציפי לא חשוב לענייננו. חשוב העיקרון שהוא בא ללמד - רכות תחת מאמץ/לחץ של בן הזוג, והקשבה לבן הזוג. הכוונה לכך שכשאתה דוחף עליך להיות קשוב כדי למצוא פרצה אצל הנדחף ולחדור את "הגנותיו". הנדחף מצדו צריך להיות קשוב לדוחף כדי לדעת מתי תבוא "התקפה" מצד אחד, וגם אם התקפה הגיעה בהפתעה להשאר רך ולהגיב נכון. פוש הנדס יד אחת הוא תרגיל פשוט בהרבה מסטיקי הנדס, על כן למתחילים קל יותר להבין אותו. זהו תרגיל מובנה מאוד ובסיסי מאוד שמאפשר שימת לב לדבר אחד כל פעם, וכך עוזר להתמקד ברעיון מרכזי אחד בכל רגע נתון. פוש הנדס שתי ידיים דומה מאוד לסטיקי הנדס ובמקרים מסוימים אין הפרדה ברורה בין השניים. ההבדל העיקרי הוא בטווח וב"מטרה" - פוש הנדס מטווח קרוב והמטרה להזיז ממש את בן הזוג (להוציאו משיווי משקל). סטיקי הנדס מטרתו ליצור מגע עם גופו של בן הזוג. בשני התרגילים ניתן להוסיף תנועה (די ברור למה בפוש הנדס זה קשה יותר) ופיקנטריה אחרת. אגב, כל האמור נכון רק לשיטה אותה אני מתרגל, ובהתאם לנסיוני בשיטה. בשיטות טאי צ´י אחרות התרגילים הללו שונים למדי (למרות ששמותיהם זהים) והם מדגישים עקרונות שונים.
 
ערן: קצת עובדות ...

חשוב לדעת כי האומנויות לחימה המכונות "רכות" אינן בנות יותר מכמה עשרות שנים - אולי קצת יותר... בשום מקום באסיה או בעולם, לא נלחמו ב"רכות" או ב"רפיון שרירים"... כדי לנצח מערכה, היה צורך לחתוך חתיכות בשר מהיריב... החיים הם קשים! אומנויות הלחימה שאנו מזהים עם רכות ותנועה יותר מאשר עם קונפליקט קרבי "טהור" הן פרי פיתוח של אומני לחימה מן המאה התשע-עשרה וצפונה: הכוונה הייתה להביא אל ההמונים את העקרונות הלא לוחמיתיים החבויים עמוק בתוך האסכולות השונות: הטאי-צ´י של אנשי כפר צ´ן, לא נראה כמו הטאי-צ´י שאתה רואה היום בפארקים... אוישבה סנסיי היה קילר עם תעודות בתקופה שהוא החליט לתנות אהבים עם היקום דרך מה שכינה "אייקידו"... ניתן להפריד את הקרב מ"שאר הרוח" ולהתמקד רק באחרון, אך נשאלת השאלה: מה נעשה כאשר נזדקק למיומנויות שהזנחנו? אם אין לנו ענין בלחימה, הרי שהבעיה כלל אינה עולה וגם זה בסדר, כל עוד אנו לא מתיימרים לתת מענה לנושאים בהם לא התמחנו. ועל המזרח ואופיו שוחר השלום: מעשיי האכזריות והעיסוק בהטלות מום ובהרג כפי שנרשמו בדברי ימי המזרח הרחוק - אין להן אח ורע בשום תרבות שאני מכיר... רק במאה הארונה: ראה מה היפנים עשו לסינים... ראה מה הסינים עושים וטיבטים... היש צורך להפליג בדוגמאות מן ההסטוריה הקדומה יותר? מדוע לדעת דווקא המזרח, נשתמרו מיומנויות ההרג שאנו כולנו עושקים בהן, כ"כ הרבה מאות של שנים? וגם דוגמתך לחכמת ה"גו" מול מליטנטיות השחמט (שהוא משחק פרסי ולא מערבי בכלל)- לא משנות את פני ההסטוריה... הטיב לנסח זאת גוטמן האפור: אנו חיות ואל לנו להתכחש למה ומי שאנחנו... זה אילוף החיה ויכולתה להגן על עצמה מפני חיות לא מאולפות - המטריד אותי.
 

bizhar

New member
סיפור לשעת ערב

איבן קאליקאן, בן המאה ה- 13, סיפר את סיפורו של סיסה בן דאהיר, שנשאל על ידי המלך ההודי, מה הוא מבקש כפרס על המצאת משחק השחמט. אמר סיסה: "כבוד מלכותך, תן לי גרגר חיטה שיונח על המשבצת הראשונה, שני גרגרים שיונחו על המשבצת השנייה, ארבעה על השלישית, וכך הלאה, עד שיכוסו כל שישים וארבע משבצות לוח השחמט ברגרי חיטה." תמה המלך על בקשתו "הצנועה" של סיסה וחשבו לטיפש. "הו, המלך", הסביר סיסה, "ביקשתי יותר חיטה ממה שיש בכל ממלכתך, יותר ממה שיש בכל העולם. מספיק חיטה בכדי לכסות את כל שטח כדור הארץ בעומק של החלק העשרים של אמה!"
 
הערה קטנה.

לסיפור זה מתחרים רבים. יש הרבה אגדות ממקורות שונים המייחסות את המצאת המשחק לדמויות היסטוריות ומיתיולוגיות שונות. בינהן, לשלמה המלך...
 
אשמח לראות את מקור עובדות אלו.

יובל, אני מקוה שאני לא חוזר לנושא שדנו בו בעבר באריכות בפורום (הייתי מנותק כמה חודשים). אבל אשמח מאוד לדעת על סמך מה אתה מבסס את טענתך בענין גיל האמנויות הרכות. מכל הספרים, כתבי-העת והאתרים שאני קראתי, משתמע אחרת, אבל אני בהחלט פתוח למידע אחר. איני יודע, באמת, עד כמה מיומנויות הלחימה הן דבר הדורש טיפוח. כלומר, הרי במצב האידיאלי, אם נאמר שבכל העולם אנשים מבינים פחות ומאומנים פחות בלחימה, יהיה זה מצב רצוי. לא ? אני לא כ"כ מחבב אוטופיות, וגם אני עוסק באמנויות לחימה. אלא שנראה לי כי ככל שמתכוונים בלימוד האמנות להתרחק מצד האלימות והתוקפנות, ניתן להבין יותר את שם המשנה של הסון דזה : "אמנות המלחמה - וכיצד להמנע ממנה". טוב, זה שוב חוזר לשאלה האם אינך חושב כי ניתן להמודד עם תוקף אגרסיבי באמצעות אמנויות רכות, למשל. או אולי גם באמצעות אמנויות קשות ששמות מעט דגש על מגע-מלא. לא טענתי שהמזרח הרחוק שוחר שלום יותר מהמערב הרחוק (אם כי סיפור נפילתה של האימפריה הסינית בידי כובש מערבי ממחיש עד כמה לא היתה דעתם של הסינים טרודה בלחימה). יש לי תחושה שאתה מכליל קצת, ובכל מקרה, לא הבאת דוגמאות קונקרטיות (ובכלל, זה מסוג הדברים שקשה להציב על כפות המאזניים). אבל ההשוואה בין שחמט לגו לא נועדה לצייר את הסינים כפציפיסטים. גו הוא תחרות בדיוק כמו ששחמט הוא תחרות. אלא שדימוי האלימות בשחמט הוא ברור בהרבה, הצידוק לו - מעורפל בהרבה. שחמט אינו פרסי - אך הפרסים הם שהעניקו לו את שמו (במאה ה-11) ומשם חדר למערב. וזהו משחק החשיבה הפופולרי ביותר במערב ללא קשר למקורו. סתם קוריוז : גם לא בטוח שהוא הודי (למרות דמיונו לצ´טורנגה ההודי, לו יש עדויות החל מהמאה ה-7 לספירה). חוקר המשחקים ג. מוראי הוא שביסס סברה זו, אך מאוחר יותר העלה הסינולוג נידהם לא מעט ממצאים שמהם ניתן להסיק כי מקור המשחק הוא דווקא סיני.
 
ערן, ברוך שובך!

למי שלא מכיר, כדאי לדעת שערן לעולם - לעולם! - לא יוותר בויכוח
אבל הדיונים איתו בהחלט מעניינים. לענין האגרסיביות באמנויות הלחימה הרכות, צריך להבדיל בין לחימה לאימונים. צריך גם לזכור שברוב המקומות שלומדים אמנויות רכות, בפירוש לא מלמדים הגנה עצמית; אני לא אומר שמה שמלמדים חסר-ערך לחלוטין, אלא שברוב המקומות הדגש הוא על תנועה וזרימה ולא על יעילות בקרב. לא פלא שבהרבה מקומות המורים מדגישים שלוקח שנים להגיע לרמה סבירה בקרב רחוב. תלמיד המרכז הישראלי לטאי-צ´י שהותקף ע"י סכינאי לפני כמה שנים באיזו תחנת דלק, וריסק לאותו תוקף ברך וגולגולת, היה אחד ה"רכים" שאי-פעם יצא לי לעבוד איתם בזוגות. הוא עשה בקרב בדיוק מה שעשה באימונים, רק שהכוח של ההתקפה יחד עם ה"התלהבות" מהמצב נתנו לטכניקה בה השתמש "תוספת קטנה", שלא היתה שם באימונים. מי שחושב שטאי-צ´י נותן פתרון "רך" לכל מצב, צריך לזכור ש"רך" הוא תמיד יחסי ל"קשה"; הברך והגולגולת המרוסקים היו "קשים" יחסית ליד שבורה של התוקף (אופציה עדיפה לדעתי), אבל "רכים" מאוד יחסית לסכין בבטנו של המותקף. לענין גיל השיטות הרכות, יש הרבה דעות לכאן ולכאן וכדאי לזכור שהיחס הסיני להסטוריה לא ממש זהה ליחס המערבי. הסטוריונים מערביים לא מעטים טוענים בשנים האחרונות שמקור הטאי-צ´י בכפר צ´ן, לפני כ-400 שנה, ומוסיפים וטוענים שבאותו כפר צ´ן מעולם לא לימדו אך-ורק טאי-צ´י, אלא שהטאי-צ´י היה הפסגה אליה היה על התלמיד לשאוף; בתחילת הדרך לימדו (בעיקר נערים) סגנונות אחרים של קונג-פו, בעיקר "אגרוף ארוך" אם אינני טועה, שהיו אמורים להכין את התליד לטאי-צ´י. כמו שאמר יובל, הטאי-צ´י שלהם היה קרבי במהותו ולא דמה לריקוד שמרבים לראות היום; והדגש שלהם היה על לחימה ולא על בריאות. לעומת הטוענים כך, יש גם שטוענים (לפי המסורת הסינית) שצ´אנג סאן-פנג הוא שהמציא את הטאי-צ´י, לפני כ-700 שנה, ומאז הוא מופיע ונעלם ושוב מופיע. אני אשאיר את הויכוח לאלה שמתעניינים בויכוחים, אבל בהחלט אסכים עם יובל לגבי הטאי-צ´י ה"קרבי" במהותו שהיה פעם, ושהיום לא רואים כמוהו הרבה בעולם. אבל זאת רק דעתי, מה אני כבר יודע?
 

angeleyes

New member
משהו חסר

חסר לי משהו בהודעה שלך דוד, מכיוון שהועלו כאן הרבה טענות שונות (ומשונות?) אבל בבי"ס שלנו מעריכים צמצום גם בדיבור, וכנראה שגם בכתיבה...
 
כתבת "מה אני כבר יודע ?!"

ואחרי חודשים שאתה סובל אותי, אני רואה תמורות בניסוחים שהיו פעם הרבה יותר חד משמעיים ...
 
אז קודם-כל תודה, אבל האמת, למרות

שאולי זה קצת יפתיע אותך, שאנחנו די מסכימים על הרבה דברים... נראה לי (ותקן אותי אם אני טועה), שבשבילך יש חשיבות גבוהה מאוד לכך שתלמיד יוכל ליישם יחסית מהר את מה שלמד בתנאי אמת; אם הבנתי נכון, אתה מתייחס למה שאתה מלמד כאל שיטה להגנה עצמית שהופכת במשך הזמן לאמנות לחימה. אני, לעומת זאת, מתייחס למה שאני לומד כאל אמנות לחימה, שהיא שיטה לשיפור האדם ע"י תרגול של לחימה; לפיכך, לא מענין אותי אם ייקח לו שבוע או עשרים שנה להגיע לרמה סבירה של לחימה, כל זמן שהתלמיד משתפר בעקביות. אין לי שום בעיה לשלוח תלמידים (בעיקר תלמידות) לקורס קרב מגע להגנה עצמית, או בכלל ללמוד שיטה אחרת, אם מה שמענין אותם זה לחימה. אני מסכים שכדי להגיע לרמה טובה של לחימה חייבים לעבוד ברמה כלשהי של מגע מלא כדי להתרגל לרעיון שמקבלים מכות וממשיכים לתפקד; אני רק חושב שזה צריך להגיע רק אחרי שלמדנו לנוע, לשמור על יציבה, לנשום, להתרכך... וזה יכול לקחת שנים - אז שייקח, אני לא ממהר. טענת שהמקרים אותם תיארתי, של תלמידים מהמרכז הישראלי לטאי-צ´י שהגנו על עצמם בהצלחה, היו חריגים ולא הכלל; אולי זה נכון, למרות שזה לא ממש משכנע אותי, אבל אין דרך לבדוק את זה... מה שהרשים אותי בדיונים הרבים כאן, הוא שלתלמידי השיטות הרכות - כולל אייקידו, כמובן - יש כנראה מעט מאוד נסיון "רטוב" בלחימה מחוץ לאימונים. או שהשיטה גורמת לאנשים להתרחק מחיכוכים אלימים, או שהאנשים שמתרחקים מחיכוכים אלימים בוחרים בשיטות האלה - אבל בכל מקרה, מכיוון שהמטרה היא לא לנצח בקרבות אלא להגיע לזקנה ושיבה בבריאות טובה, נראה שהסיכוי של אנשי השיטות הרכות, ה"חנונים"
טוב יותר משל אלה שמדווחים על נצחונות רבים... אבל, כאמור, זו רק דעתי, ומה כבר אני יודע...
 

Zeev Foux

New member
לדוד

אם תבדוק את ההסטוריה של אומני הלחימה - רכה מול קשה - בסין, תראה שאין שם הבדל משמעותי באורך החיים. ראה מקרה יאנג לו צ´נג ושני בניו, ראה מקרה צ´ן טינג חווה וכן הלאה הרבה מורים טובים ומפורסמים בטאי צ´י, שינג אי ובה גווה מתו בשנות החמישים והשישים שלהם. נעשו כבר מחקרים בנושא וכנראה שאין ממש בכך שטאי צ´י/שינג אי/בה גווה מאריך את החיים יותר מאשר אומנות לחימה קשה. אבל אתה מדבר על "חנונים", שזו הגדרה אישית שלך שאיני מבין ממש, ולא על מורים לאומנויות לחימה.
 
למעלה