אז קודם-כל תודה, אבל האמת, למרות
שאולי זה קצת יפתיע אותך, שאנחנו די מסכימים על הרבה דברים... נראה לי (ותקן אותי אם אני טועה), שבשבילך יש חשיבות גבוהה מאוד לכך שתלמיד יוכל ליישם יחסית מהר את מה שלמד בתנאי אמת; אם הבנתי נכון, אתה מתייחס למה שאתה מלמד כאל שיטה להגנה עצמית שהופכת במשך הזמן לאמנות לחימה. אני, לעומת זאת, מתייחס למה שאני לומד כאל אמנות לחימה, שהיא שיטה לשיפור האדם ע"י
תרגול של לחימה; לפיכך, לא מענין אותי אם ייקח לו שבוע או עשרים שנה להגיע לרמה סבירה של לחימה, כל זמן שהתלמיד משתפר בעקביות. אין לי שום בעיה לשלוח תלמידים (בעיקר תלמידות) לקורס קרב מגע להגנה עצמית, או בכלל ללמוד שיטה אחרת, אם מה שמענין אותם זה לחימה. אני מסכים שכדי להגיע לרמה טובה של לחימה
חייבים לעבוד ברמה כלשהי של מגע מלא כדי להתרגל לרעיון שמקבלים מכות וממשיכים לתפקד; אני רק חושב שזה צריך להגיע רק אחרי שלמדנו לנוע, לשמור על יציבה, לנשום, להתרכך... וזה יכול לקחת שנים - אז שייקח, אני לא ממהר. טענת שהמקרים אותם תיארתי, של תלמידים מהמרכז הישראלי לטאי-צ´י שהגנו על עצמם בהצלחה, היו חריגים ולא הכלל; אולי זה נכון, למרות שזה לא ממש משכנע אותי, אבל אין דרך לבדוק את זה... מה שהרשים אותי בדיונים הרבים כאן, הוא שלתלמידי השיטות הרכות - כולל אייקידו, כמובן - יש כנראה מעט מאוד נסיון "רטוב" בלחימה מחוץ לאימונים. או שהשיטה גורמת לאנשים להתרחק מחיכוכים אלימים, או שהאנשים שמתרחקים מחיכוכים אלימים בוחרים בשיטות האלה - אבל בכל מקרה, מכיוון שהמטרה היא לא לנצח בקרבות אלא להגיע לזקנה ושיבה בבריאות טובה, נראה שהסיכוי של אנשי השיטות הרכות, ה"חנונים"
טוב יותר משל אלה שמדווחים על נצחונות רבים... אבל, כאמור, זו רק דעתי, ומה כבר אני יודע...
