אגרסיביות : הדור הבא.
אין בכוונתי להחזיר את השירשור בנושא אגרסיביות שנעלם אל מאחורי הדפים, אלא לסבסב מעט את נקודת המבט לאופי הספורטיבי של האמנויות. התחלנו לעסוק בשאלות הנוגעות לקשר בין אלימות לתחרות. אני טוען כי כל תחרות הוא אלימה. מתחרה מקצועי הוא אלים יותר מאשר מתחרה חובבני (לא באופיו, אלא במידת האלימות שהוא מפעיל). וזאת למה ? כיוון שתחרות מגלמת תפיסה לפיה משאבי העולם והחברה מוגבלים, ויש להאבק עליהם. אם יש לשכני, פירושו שאין לי. אם אני רוצה שיהיה לי, עלי להאבק ולהקדים את שכני (ואז לו לא יהיה. משחקי סכום-אפס, למי שמכיר). אם מפשטים גישה זו לכדי אבסטרקט, מגלים כי כדי להתקיים יש להתחרות ולנצח בכל מחיר. או.קי. אבל מה קורה למפסיד ? - הוא, כמובן, ברמת האבסטרקט, חדל. אם נאמר שמתחרים אני ושכני בריצה. כל אחד מאיתנו רץ במקום אחר. למרות שאין ביננו אינטראקציה, הרי כל אחד מאיתנו יודע שהוא עשוי להפסיד. לכן הוא חייב לנצח. אבל פירוש ניצחונו הוא שהשני יפסיד. האין תפיסה זו חסרת כל רגש חברתי אנושי (אמפתיה, למשל) ? כמובן, כשהשאלה היא כ"כ פשוטה (להיות או לחדול), קל יותר להזדהות עם הרצון לנצח. אך במציאות, מסתבר שמשחקי סכום-אפס הם לא תמיד סכום-אפס. האם ילדים צריכים להתחרות על האהבה של הוריהם (כלומר, להורים יש X אהבה שהם צריכים לחלק בין ילדיהם) ? האם אכן אין בעולם כמות אוכל מספקת כדי להאכיל את כל האנושות לשובע (והטענה כי יש קשר בין כך ש-15% מאוכלוסיית העולם היא בעלת מחצית מההכנסות העולמיות, לכך ש-50% אחרים מתושבי העולם סובלים מתת-תזונה, מוטעית) ? כמה רחוק נוכל להביא את עצמינו בתור חברה אם נקיים את חיינו ע"פ תפיסה זו ? בשרשור הקודם הועלתה טענה (ע"י bizhar) שבין ספורטאים תחרותיים שוררים לעיתים קרובות יחסים חמים וחבריים - גם בין מתחרים ויריבים. אני שואל : נניח שאני קופץ במוט. קפצתי לפני רגעים אחדים 5.95 מ´, בהצלחה. כעת תורו של יריבי. הוא מנסה לקפוץ סנטימטר אחד גבוה ממני (וואלה, אין לי מושג איך באמת מתקיימת תחרות קפיצה במוט. אבל נגיד). אני רואה אותו מתרומם באויר, הנה הוא עומד לעבור את הרף... - מה אני מאחל לו ? שיצליח ? שיעבור אותי ? שיוכיח שאני פחות טוב ? - או... שאני רוצה לראות את רגלו פוגעת במוט וגונזת את חששותי ? לאן יכולות מחשבות ותקוות לגבי כישלון ידידנו להביא אותנו ? לא עדיף לרצות שכולם כאחד יתקדמו, יהיו טובים יותר היום מאשר אתמול, ישתפרו מהיום למחר - כל אחד במדידה ביחס לעצמו ? כשאני מתאמן עם בן הזוג (כך לפחות מתעקשים לקרוא לו בבית הספר בו אני לומד, "בן-זוג" ולא "יריב"), האם אני רוצה להצליח - או שאני רוצה ששנינו נצליח ? ששנינו נתקדם, כל אחד עושה עצמו "סולם גנבים", וחברו מושיט לו יד ומושך אותו כלפי מעלה וכך אנו מטפסים זה בעזרת זה, מתוך דאגה הדדית שאיש מאיתנו אינו נשאר מאחור... כשהמחיר הנדרש ממני הוא לאו דווקא להוכיח את יכולתי, להוכיח לעצמי ולו כמה אני טוב ומוכשר, אלא לעבוד עם בן הזוג ברמה שמקדמת את שנינו במקביל. מה דעתכם ?
אין בכוונתי להחזיר את השירשור בנושא אגרסיביות שנעלם אל מאחורי הדפים, אלא לסבסב מעט את נקודת המבט לאופי הספורטיבי של האמנויות. התחלנו לעסוק בשאלות הנוגעות לקשר בין אלימות לתחרות. אני טוען כי כל תחרות הוא אלימה. מתחרה מקצועי הוא אלים יותר מאשר מתחרה חובבני (לא באופיו, אלא במידת האלימות שהוא מפעיל). וזאת למה ? כיוון שתחרות מגלמת תפיסה לפיה משאבי העולם והחברה מוגבלים, ויש להאבק עליהם. אם יש לשכני, פירושו שאין לי. אם אני רוצה שיהיה לי, עלי להאבק ולהקדים את שכני (ואז לו לא יהיה. משחקי סכום-אפס, למי שמכיר). אם מפשטים גישה זו לכדי אבסטרקט, מגלים כי כדי להתקיים יש להתחרות ולנצח בכל מחיר. או.קי. אבל מה קורה למפסיד ? - הוא, כמובן, ברמת האבסטרקט, חדל. אם נאמר שמתחרים אני ושכני בריצה. כל אחד מאיתנו רץ במקום אחר. למרות שאין ביננו אינטראקציה, הרי כל אחד מאיתנו יודע שהוא עשוי להפסיד. לכן הוא חייב לנצח. אבל פירוש ניצחונו הוא שהשני יפסיד. האין תפיסה זו חסרת כל רגש חברתי אנושי (אמפתיה, למשל) ? כמובן, כשהשאלה היא כ"כ פשוטה (להיות או לחדול), קל יותר להזדהות עם הרצון לנצח. אך במציאות, מסתבר שמשחקי סכום-אפס הם לא תמיד סכום-אפס. האם ילדים צריכים להתחרות על האהבה של הוריהם (כלומר, להורים יש X אהבה שהם צריכים לחלק בין ילדיהם) ? האם אכן אין בעולם כמות אוכל מספקת כדי להאכיל את כל האנושות לשובע (והטענה כי יש קשר בין כך ש-15% מאוכלוסיית העולם היא בעלת מחצית מההכנסות העולמיות, לכך ש-50% אחרים מתושבי העולם סובלים מתת-תזונה, מוטעית) ? כמה רחוק נוכל להביא את עצמינו בתור חברה אם נקיים את חיינו ע"פ תפיסה זו ? בשרשור הקודם הועלתה טענה (ע"י bizhar) שבין ספורטאים תחרותיים שוררים לעיתים קרובות יחסים חמים וחבריים - גם בין מתחרים ויריבים. אני שואל : נניח שאני קופץ במוט. קפצתי לפני רגעים אחדים 5.95 מ´, בהצלחה. כעת תורו של יריבי. הוא מנסה לקפוץ סנטימטר אחד גבוה ממני (וואלה, אין לי מושג איך באמת מתקיימת תחרות קפיצה במוט. אבל נגיד). אני רואה אותו מתרומם באויר, הנה הוא עומד לעבור את הרף... - מה אני מאחל לו ? שיצליח ? שיעבור אותי ? שיוכיח שאני פחות טוב ? - או... שאני רוצה לראות את רגלו פוגעת במוט וגונזת את חששותי ? לאן יכולות מחשבות ותקוות לגבי כישלון ידידנו להביא אותנו ? לא עדיף לרצות שכולם כאחד יתקדמו, יהיו טובים יותר היום מאשר אתמול, ישתפרו מהיום למחר - כל אחד במדידה ביחס לעצמו ? כשאני מתאמן עם בן הזוג (כך לפחות מתעקשים לקרוא לו בבית הספר בו אני לומד, "בן-זוג" ולא "יריב"), האם אני רוצה להצליח - או שאני רוצה ששנינו נצליח ? ששנינו נתקדם, כל אחד עושה עצמו "סולם גנבים", וחברו מושיט לו יד ומושך אותו כלפי מעלה וכך אנו מטפסים זה בעזרת זה, מתוך דאגה הדדית שאיש מאיתנו אינו נשאר מאחור... כשהמחיר הנדרש ממני הוא לאו דווקא להוכיח את יכולתי, להוכיח לעצמי ולו כמה אני טוב ומוכשר, אלא לעבוד עם בן הזוג ברמה שמקדמת את שנינו במקביל. מה דעתכם ?