אגרוף בבטן
כשאני חושבת עליך חזק ומרגישה כמו אגרוף בבטן, אז אני אומרת לעצמי שכמה הייתי רוצה לדבר עליך. ויש את אבא ואת הדודות ואת שאר משפחה מסביב, ואת חבר שלי ואת החברות שלי, ויש ויש ויש אבל אין. אין עם מי לדבר. אף אחד לא מרגיש כמוני ואף אחד לא מבין אותי, שזה קצת מתסכל אבל אולי גם קצת משמח שהאנשים שאני אוהבת לא מרגישים את האגרוף הזה.
ואז אני חושבת על הפורום, שזה לא באמת לדבר עם מישהו אבל כן קצת כמו לסדר את המחשבות שלי בקול רם. וכאן, למרות שזה מצער, יש גם מי שמבין אותי.
אז אני כותבת לך, כמו מדברת אליך, והבטן מתכווצת.
במלוא עשר שנים למותך רצינו לארגן ערב לזכרך, אבל כנראה שלא רצינו מספיק חזק. אני בדיוק הייתי בצבא, עסוקה בחישוב שעברתי יותר ממחצית חיי בלעדייך; אבל היום, תכף 12 שנים יעברו, ואני רוצה, רוצה מספיק חזק.
ובכל ההתעסקות הזו אני חיה אותך מחדש. לא שלרגע שכחתי אותך, אל תדאגי. את זורמת בעורקיי, בדם שלי, בכל צעד שאני עושה ובכל החלטה שמתקבלת. אבל עכשיו אני באמת חיה אותך בהעדרך וזה כואב, כי גם האגרוף בבטן נמצא שם. ההתעסקות בערב הזה, להתקשר לאנשים מהעבר ולהגיד (בגאווה גדולה כמובן) שאני הבת שלך ולשמוע איזו צמרמורת יש להם לשמוע אותי, שהייתה לי (יש לי! אני רוצה לתקן) אמא מקסימה, להתרגש כי היית להם לחברה. וכל אותו הזמן אני מסתכלת בתמונות שלך שתלויות לידי, מחזירה לך מבט ומהנהנת אליך, יודעת שזכיתי בך.
בערב לזכרך אנחנו נחגוג את חייך ולא נבכה את מותך, הודעתי לכולם. והאמת, אימא, שאני קצת פוחדת. קצת פוחדת לצפות שוב בסרטי הוידאו שבפעם האחרונה שצפיתי בהם הרגשתי עצב עמוק מדי למשך תקופה ארוכה.
אבל זה לא משנה. אני רוצה להכיל את כל הרגעים שאנשים חוו איתך, להנות מהם גם אם הם לא הרגעים שלי - כי הם הרגעים שלך.
הרגעים שלנו
1. מגרדות ביחד חישגד בקניון ואני זוכה ב-50 ש"ח. אנחנו מתלהבות ואני מחליטה לקנות ב-50 ש"ח האלו עוד כרטיסי חישגד. הפסדנו בכולם ועדיין הרגשנו מנצחות.
2. בבית הישן. אני שוכבת לידך במיטה ומרגישה את הרגליים שלך. התחילו לצמוח לך קוצים קטנטנים של שערות וזה עקץ אותי אז הודעתי לך שאת לא נעימה והתרחקתי. בלב החלטתי שאני יותר לא רוצה להרגיש לך את הרגליים.
3. לילה, שומעת אותך יורדת במדרגות ומזהה שזו את על-ידי הקליקים שיוצאים לך מהרגליים. היום גם לי יש כאלו קליקים ואני חושבת עליך כל פעם שאני יורדת במדרגות.
4. קנית לי את הספר "אורה הכפולה" של אריך קסטנר. בתחילת כל פרק יש מעין 7 שורות עם מילות מפתח מהספר, אבל לא הבנתי את זה והתעצבנתי נורא שאני מטומטמת ולא מבינה כלום. וכעסתי עליך שקנית לי את הספר הזה ובלגנתי את ארון הבגדים שלי בטירוף כאות מחאה. לא התרגשת בכלל. אני חושבת על זה היום ולא יודעת איך הצלחת להכיל אותי.
5. אני ובני הדודים מצטופפים אצלך במיטה כשאת שוכבת שם, מקיפים אותך ומשחקים ארץ עיר. היית בלתי מנוצחת. היום זו אני.
6. לקראת אירוע סיום שנת הלימודים (נראה לי שזו הייתה הסיבה) בביה"ס שניהלת, הבאת משהו לכל המורים. לכל אחד כתבת מכתב אישי, בכתב יד עגול, בעט כחול, על מכתב ורדרד מקושט בפרחים עדינים. פזרת את כל המכתבים על המיטה שלי ועזרתי לך להכניס אותם למעטפות המתאימות.
7. התלהבת מהתעודה שלי בסיום כיתה ג' והחלטת לקנות לי תיבת אוצר, לכל הדברים שחשובים לי. הלכנו לאיזשהי משתלה מיוחדת וקנינו תיבת אוצר ענקית. התיבה הזו באמת מכילה היום אוצרות.
8. אני חושבת שהסיבה הייתה התעודה המוצלחת שלי בכיתה א'. הלכנו ל-toysrus וקנית לי דובי לבן פרוותי עצום בגודלו. כשסחבתי אותו מהאוטו לבית, אז בבית הישן שלנו, אני זוכרת בבירור את המחשבה: "יש לי את האימא הכי טובה בעולם". הדוב הזה עדיין אצלנו.
9. השתמשת במחשב וכיבית אותו, אבל לא סגרת המסך. כשבאתי להשתמש בו וראיתי שהוא כבוי - כיתוב כתום על גבי שחור - כעסתי עליך בלב: 'מה, למה סגרת אותו? לא חשבת שמישהו ישתמש בו אחרייך? אוף, עד שזה ידלק עכשיו...' - הייתי נותנת הכל כדי לכעוס עליך שוב ככה.
10. סבתא, אמא שלך, עצבנה אותי. כשהיינו מחוץ לבית, ליד האוטו שלך, סיפרת לי שסבתא נעלבת ממני, ואת יודעת שהיא מעצבנת לפעמים, אז פשוט להגיד לך כשהיא מעצבנת ואת כבר תטפלי בזה מולה.
11. סיפרתי לך שאני דלוקה על ילד בשם שחר, והוא בדיוק היה מתחת לבית וראינו אותו מהחלון. עודדת אותי לצאת החוצה ולהציע לו חברות. עשיתי את זה ואזהוא סיפר לי שכבר יש לו חברה (השכנה שלי). אני לא זוכרת איך זה נגמר.
12. יושבים בסלון כולנו, ואתם מספרים לנו שיש לך סרטן אבל שהכל יהיה בסדר. זו מילה מלחיצה, סרטן. אז נלחצתי.
13. אני ישנה לידך במיטה, ולפני שנרדמתי סיפרת לי שבלילה הקודם דיברתי מתוך שינה. אז אני עושה כאילו נרדמתי ו'מדברת' מתוך שינה גם עכשיו, ממלמלת משהו על תנינים. אבא מנצל את ה'שינה' שלי ומעביר אותי למיטה בחדר שלי.
14. ושוב אני שוכבת לידך במיטה. את מלטפת אותי בגב עד שארדם ואני ממציאה מילות קוד: "אם אני אגיד 'כובע' אז תתלטפי ליד הצוואר. ואם אני אגיד....", את מהנהנת בהסכמה אבל לא בדיוק מבצעת (ושכחתי את מילות הקוד כבר למחרת).
15. השתתפתי בתכנית בערוץ הילדים. הלכנו לאיזו חנות לקנות לי ג'ינס חדש, בחרתי אחד עם חרוזים ורודים שקופים. אני זוכרת אותך שואלת "את באמת תלבשי את זה?" ושכנעתי אותך שכן. וברור שלא לבשתי אותו שוב.
16. את חוזרת הביתה עם מתנה: פיג'מה בשבילי! והפכת אותה להרבה יותר אטרקטיבית עם הסיפורים הקטנים שלך: "את לא מבינה מה עברתי כדי להשיג את הפיג'מה הזו! נשארה אחרונה בחנות, והייתה עוד אישה שרצתה אותה בשביל הבת שלה, ובשום אופן לא ויתרתי, ו...".
17. אני מתקשרת אליך לפלאפון בזמן שאת בעבודה, לבקש שתביאי לי קלטת ממחזמר שביה"ס שלך העלה. את מסכימה ומנתקת. כשחזרת הביתה מסתבר שעברת תאונת דרכים ובדיוק כשהתקשרתי הוכנסת לאמבולנס. אני זוכרת אותך מספרת "ובדיוק שיר התקשרה וביקשה קלטת, לא רציתי להתחיל להגיד לה איפה אני אז אמרתי לה שאני אביא לה". גדלות נפש. יצאת מהתאונה הזו בנס, ללא פגע, כי רגע לפני היה לך מעין חיזיון של סבא מזהיר אותך מהפנייה ומספר שרכב הולך להגיע במהירות - אז האטת.
18. את קרחת בגלל הטיפולים הכימותרפים ואני לא מסוגלת לראות אותך בלי הפאה. אחי הקטן דווקא כן היה גיבור. פעם אחת גם אני ניסיתי לשחק אותה גיבורה והייתי איתך בחדר כשהורדת את הפאה. אני זוכרת את הראש שלך, כשהמצח מקומט מתחת לקרחת עליה יש ארבע שערות, ואני זוכרת את הבהלה שהרגשתי. נדמה לי שלא הסכמתי אחר כך לראות אותך ככה שוב.
19. אני בכיתה ב', באה איתך לעבודה. שני תלמידים רבו ונקראו לחדר המנהלת, אליך. התחבאתי מתחת לשולחן שלך בלי להשמיע קול כי אמרת שזה לא רציני אם הם ידעו שאני בחדר. כשהם סיפרו לך מה קרה הכרתי לראשונה את הקללה "בן זונה". נדמה לי שאחר כך גם שאלתי אותך מה זה אומר.
20. טיול משפחתי להולנד. את ואחי הקטן הולכים מקדימה, אבא ואני מאחוריכם. אחי מושך אותך בטעות ואת מתרסקת על הרצפה, בוכה, מלאה בדם. היית חלשה מהטיפולים שעברת. אבא מרים אותך כמו נסיכה עד לאוטו. למחרת כבר נשארנו במלון.
21. עדיין בהולנד, קצת לפני הנפילה שלך, פתחנו את הטלוויזיה בחדר. כל המסכים היו בעלי רקע כחול עם כתוביות לבנות ומתרוצצות. אבא ואת סיפרתם לי שמודיעים בחדשות על נסיך הולנד שמגיע למלון שלנו ומחפש לו נסיכה. כל כך קיוויתי שזו תהיה אני! היה אחד באפריל.
22. בתחילת כיתה ג' רציתי יומן של "לגעת באושר" ולא היה בחנויות אחד שהוא מספיק נוח גם כדי לכתוב בו. לא הספקתי להתבאס, וכבר קנית לי יומן פרחוני בתכלת-צהוב והדבקת בכולו מדבקות של דמויות הסדרה. היה לי את היומן הכי שווה בכיתה.
23. הייתה לנו עוזרת בית, ומסתבר שהיא גנבה לך בגדים ותכשיטים. התעמתת איתה כשחזרת הביתה מהעבודה, היית נחושה וכועסת והיא עזבה בטריקת דלת. כשהיא יצאה, נחתת על הכיסא בחוסר אוויר והתייפחת בבכי.
24. את חוזרת מהעבודה ובדרך עוצרת להביא אלינו הביתה את הבן-דוד האהוב. כשאני פותחת לך את הדלת אני חושבת לעצמי כמה שאת יפה למרות השיער הקצר, עם משקפי השמש וגומות החן כשאת צוחקת.
25. יום גשום וסוער, נסענו אליך לבית החולים בירושלים. היית קרחת, נפוחה וחלשה. פחדתי להיכנס לחדר, וכל כך התאמצת להתיישר במיטה ולחייך. זיהיתי את הסבל שלך. הבאת לי את המתנה האחרונה, קלסר לבן עם ציורים מאיזו סדרה וקלטת וידאו של מיס פיגי. יומיים לאחר מכן לא יכולת יותר ונכנעת.
-
רגעים קטנים שלימדו אותי דברים גדולים.
אוהבת אותך, בכל ליבי.
כשאני חושבת עליך חזק ומרגישה כמו אגרוף בבטן, אז אני אומרת לעצמי שכמה הייתי רוצה לדבר עליך. ויש את אבא ואת הדודות ואת שאר משפחה מסביב, ואת חבר שלי ואת החברות שלי, ויש ויש ויש אבל אין. אין עם מי לדבר. אף אחד לא מרגיש כמוני ואף אחד לא מבין אותי, שזה קצת מתסכל אבל אולי גם קצת משמח שהאנשים שאני אוהבת לא מרגישים את האגרוף הזה.
ואז אני חושבת על הפורום, שזה לא באמת לדבר עם מישהו אבל כן קצת כמו לסדר את המחשבות שלי בקול רם. וכאן, למרות שזה מצער, יש גם מי שמבין אותי.
אז אני כותבת לך, כמו מדברת אליך, והבטן מתכווצת.
במלוא עשר שנים למותך רצינו לארגן ערב לזכרך, אבל כנראה שלא רצינו מספיק חזק. אני בדיוק הייתי בצבא, עסוקה בחישוב שעברתי יותר ממחצית חיי בלעדייך; אבל היום, תכף 12 שנים יעברו, ואני רוצה, רוצה מספיק חזק.
ובכל ההתעסקות הזו אני חיה אותך מחדש. לא שלרגע שכחתי אותך, אל תדאגי. את זורמת בעורקיי, בדם שלי, בכל צעד שאני עושה ובכל החלטה שמתקבלת. אבל עכשיו אני באמת חיה אותך בהעדרך וזה כואב, כי גם האגרוף בבטן נמצא שם. ההתעסקות בערב הזה, להתקשר לאנשים מהעבר ולהגיד (בגאווה גדולה כמובן) שאני הבת שלך ולשמוע איזו צמרמורת יש להם לשמוע אותי, שהייתה לי (יש לי! אני רוצה לתקן) אמא מקסימה, להתרגש כי היית להם לחברה. וכל אותו הזמן אני מסתכלת בתמונות שלך שתלויות לידי, מחזירה לך מבט ומהנהנת אליך, יודעת שזכיתי בך.
בערב לזכרך אנחנו נחגוג את חייך ולא נבכה את מותך, הודעתי לכולם. והאמת, אימא, שאני קצת פוחדת. קצת פוחדת לצפות שוב בסרטי הוידאו שבפעם האחרונה שצפיתי בהם הרגשתי עצב עמוק מדי למשך תקופה ארוכה.
אבל זה לא משנה. אני רוצה להכיל את כל הרגעים שאנשים חוו איתך, להנות מהם גם אם הם לא הרגעים שלי - כי הם הרגעים שלך.
הרגעים שלנו
1. מגרדות ביחד חישגד בקניון ואני זוכה ב-50 ש"ח. אנחנו מתלהבות ואני מחליטה לקנות ב-50 ש"ח האלו עוד כרטיסי חישגד. הפסדנו בכולם ועדיין הרגשנו מנצחות.
2. בבית הישן. אני שוכבת לידך במיטה ומרגישה את הרגליים שלך. התחילו לצמוח לך קוצים קטנטנים של שערות וזה עקץ אותי אז הודעתי לך שאת לא נעימה והתרחקתי. בלב החלטתי שאני יותר לא רוצה להרגיש לך את הרגליים.
3. לילה, שומעת אותך יורדת במדרגות ומזהה שזו את על-ידי הקליקים שיוצאים לך מהרגליים. היום גם לי יש כאלו קליקים ואני חושבת עליך כל פעם שאני יורדת במדרגות.
4. קנית לי את הספר "אורה הכפולה" של אריך קסטנר. בתחילת כל פרק יש מעין 7 שורות עם מילות מפתח מהספר, אבל לא הבנתי את זה והתעצבנתי נורא שאני מטומטמת ולא מבינה כלום. וכעסתי עליך שקנית לי את הספר הזה ובלגנתי את ארון הבגדים שלי בטירוף כאות מחאה. לא התרגשת בכלל. אני חושבת על זה היום ולא יודעת איך הצלחת להכיל אותי.
5. אני ובני הדודים מצטופפים אצלך במיטה כשאת שוכבת שם, מקיפים אותך ומשחקים ארץ עיר. היית בלתי מנוצחת. היום זו אני.
6. לקראת אירוע סיום שנת הלימודים (נראה לי שזו הייתה הסיבה) בביה"ס שניהלת, הבאת משהו לכל המורים. לכל אחד כתבת מכתב אישי, בכתב יד עגול, בעט כחול, על מכתב ורדרד מקושט בפרחים עדינים. פזרת את כל המכתבים על המיטה שלי ועזרתי לך להכניס אותם למעטפות המתאימות.
7. התלהבת מהתעודה שלי בסיום כיתה ג' והחלטת לקנות לי תיבת אוצר, לכל הדברים שחשובים לי. הלכנו לאיזשהי משתלה מיוחדת וקנינו תיבת אוצר ענקית. התיבה הזו באמת מכילה היום אוצרות.
8. אני חושבת שהסיבה הייתה התעודה המוצלחת שלי בכיתה א'. הלכנו ל-toysrus וקנית לי דובי לבן פרוותי עצום בגודלו. כשסחבתי אותו מהאוטו לבית, אז בבית הישן שלנו, אני זוכרת בבירור את המחשבה: "יש לי את האימא הכי טובה בעולם". הדוב הזה עדיין אצלנו.
9. השתמשת במחשב וכיבית אותו, אבל לא סגרת המסך. כשבאתי להשתמש בו וראיתי שהוא כבוי - כיתוב כתום על גבי שחור - כעסתי עליך בלב: 'מה, למה סגרת אותו? לא חשבת שמישהו ישתמש בו אחרייך? אוף, עד שזה ידלק עכשיו...' - הייתי נותנת הכל כדי לכעוס עליך שוב ככה.
10. סבתא, אמא שלך, עצבנה אותי. כשהיינו מחוץ לבית, ליד האוטו שלך, סיפרת לי שסבתא נעלבת ממני, ואת יודעת שהיא מעצבנת לפעמים, אז פשוט להגיד לך כשהיא מעצבנת ואת כבר תטפלי בזה מולה.
11. סיפרתי לך שאני דלוקה על ילד בשם שחר, והוא בדיוק היה מתחת לבית וראינו אותו מהחלון. עודדת אותי לצאת החוצה ולהציע לו חברות. עשיתי את זה ואזהוא סיפר לי שכבר יש לו חברה (השכנה שלי). אני לא זוכרת איך זה נגמר.
12. יושבים בסלון כולנו, ואתם מספרים לנו שיש לך סרטן אבל שהכל יהיה בסדר. זו מילה מלחיצה, סרטן. אז נלחצתי.
13. אני ישנה לידך במיטה, ולפני שנרדמתי סיפרת לי שבלילה הקודם דיברתי מתוך שינה. אז אני עושה כאילו נרדמתי ו'מדברת' מתוך שינה גם עכשיו, ממלמלת משהו על תנינים. אבא מנצל את ה'שינה' שלי ומעביר אותי למיטה בחדר שלי.
14. ושוב אני שוכבת לידך במיטה. את מלטפת אותי בגב עד שארדם ואני ממציאה מילות קוד: "אם אני אגיד 'כובע' אז תתלטפי ליד הצוואר. ואם אני אגיד....", את מהנהנת בהסכמה אבל לא בדיוק מבצעת (ושכחתי את מילות הקוד כבר למחרת).
15. השתתפתי בתכנית בערוץ הילדים. הלכנו לאיזו חנות לקנות לי ג'ינס חדש, בחרתי אחד עם חרוזים ורודים שקופים. אני זוכרת אותך שואלת "את באמת תלבשי את זה?" ושכנעתי אותך שכן. וברור שלא לבשתי אותו שוב.
16. את חוזרת הביתה עם מתנה: פיג'מה בשבילי! והפכת אותה להרבה יותר אטרקטיבית עם הסיפורים הקטנים שלך: "את לא מבינה מה עברתי כדי להשיג את הפיג'מה הזו! נשארה אחרונה בחנות, והייתה עוד אישה שרצתה אותה בשביל הבת שלה, ובשום אופן לא ויתרתי, ו...".
17. אני מתקשרת אליך לפלאפון בזמן שאת בעבודה, לבקש שתביאי לי קלטת ממחזמר שביה"ס שלך העלה. את מסכימה ומנתקת. כשחזרת הביתה מסתבר שעברת תאונת דרכים ובדיוק כשהתקשרתי הוכנסת לאמבולנס. אני זוכרת אותך מספרת "ובדיוק שיר התקשרה וביקשה קלטת, לא רציתי להתחיל להגיד לה איפה אני אז אמרתי לה שאני אביא לה". גדלות נפש. יצאת מהתאונה הזו בנס, ללא פגע, כי רגע לפני היה לך מעין חיזיון של סבא מזהיר אותך מהפנייה ומספר שרכב הולך להגיע במהירות - אז האטת.
18. את קרחת בגלל הטיפולים הכימותרפים ואני לא מסוגלת לראות אותך בלי הפאה. אחי הקטן דווקא כן היה גיבור. פעם אחת גם אני ניסיתי לשחק אותה גיבורה והייתי איתך בחדר כשהורדת את הפאה. אני זוכרת את הראש שלך, כשהמצח מקומט מתחת לקרחת עליה יש ארבע שערות, ואני זוכרת את הבהלה שהרגשתי. נדמה לי שלא הסכמתי אחר כך לראות אותך ככה שוב.
19. אני בכיתה ב', באה איתך לעבודה. שני תלמידים רבו ונקראו לחדר המנהלת, אליך. התחבאתי מתחת לשולחן שלך בלי להשמיע קול כי אמרת שזה לא רציני אם הם ידעו שאני בחדר. כשהם סיפרו לך מה קרה הכרתי לראשונה את הקללה "בן זונה". נדמה לי שאחר כך גם שאלתי אותך מה זה אומר.
20. טיול משפחתי להולנד. את ואחי הקטן הולכים מקדימה, אבא ואני מאחוריכם. אחי מושך אותך בטעות ואת מתרסקת על הרצפה, בוכה, מלאה בדם. היית חלשה מהטיפולים שעברת. אבא מרים אותך כמו נסיכה עד לאוטו. למחרת כבר נשארנו במלון.
21. עדיין בהולנד, קצת לפני הנפילה שלך, פתחנו את הטלוויזיה בחדר. כל המסכים היו בעלי רקע כחול עם כתוביות לבנות ומתרוצצות. אבא ואת סיפרתם לי שמודיעים בחדשות על נסיך הולנד שמגיע למלון שלנו ומחפש לו נסיכה. כל כך קיוויתי שזו תהיה אני! היה אחד באפריל.
22. בתחילת כיתה ג' רציתי יומן של "לגעת באושר" ולא היה בחנויות אחד שהוא מספיק נוח גם כדי לכתוב בו. לא הספקתי להתבאס, וכבר קנית לי יומן פרחוני בתכלת-צהוב והדבקת בכולו מדבקות של דמויות הסדרה. היה לי את היומן הכי שווה בכיתה.
23. הייתה לנו עוזרת בית, ומסתבר שהיא גנבה לך בגדים ותכשיטים. התעמתת איתה כשחזרת הביתה מהעבודה, היית נחושה וכועסת והיא עזבה בטריקת דלת. כשהיא יצאה, נחתת על הכיסא בחוסר אוויר והתייפחת בבכי.
24. את חוזרת מהעבודה ובדרך עוצרת להביא אלינו הביתה את הבן-דוד האהוב. כשאני פותחת לך את הדלת אני חושבת לעצמי כמה שאת יפה למרות השיער הקצר, עם משקפי השמש וגומות החן כשאת צוחקת.
25. יום גשום וסוער, נסענו אליך לבית החולים בירושלים. היית קרחת, נפוחה וחלשה. פחדתי להיכנס לחדר, וכל כך התאמצת להתיישר במיטה ולחייך. זיהיתי את הסבל שלך. הבאת לי את המתנה האחרונה, קלסר לבן עם ציורים מאיזו סדרה וקלטת וידאו של מיס פיגי. יומיים לאחר מכן לא יכולת יותר ונכנעת.
-
רגעים קטנים שלימדו אותי דברים גדולים.
אוהבת אותך, בכל ליבי.
