הוא הפך לאחד מסמלי חג המולד ברחבי אירופה ובארה"ב, זכה לעשרות עיבודים - כולל אחד מיתולוגי לבלט מאת צ'ייקובסקי - ושימש מקור השראה לדמויות של וילי וונקה ופינוקיו . "מפצח האגוזים ומלך העכברים" מאת את"א הופמן ממשיך גם היום להלך קסם ואימה על ילדים ומבוגרים. לרגל צאת הספר מחדש בעברית, חזרנו למקורות הפנטזיה הגותית האהובה
- Israel Hayom
- 28 Jan 2022
- דפנה לוי
בערב חג המולד שבו מתחיל הסיפור ״מפצח האגוזים ומלך העכברים״, היה עץ האשוח בבית משפחת שטלבאום מקושט בתפוחי זהב וכסף ובמנורות נוצצות לרוב. ״מן הסתם התנהגו הילדים יפה במיוחד לאורך השנה כולה, כי מעולם לא הוענקו להם מתנות יפות ומופלאות כמו בפעם הזאת״, מסביר המספר.
ואכן, סביב העץ היו מפוזרות תשורות רבות ומפתות עבור מארי ופריץ הקטנים: היא קיבלה בובות ושמלת משי, הוא קיבל סוסים וחיילים נושאי כלי נשק כסופים, והדוד שלהם, דרוסלמאיר, שהוא יועץ משפטי וממציא, העניק להם אפילו ארמון בעל מגדלי זהב ופעמונים מצלצלים שבתוכו מהלכות דמויות מכאניות שגודלן כאגודל.
אולם מתוך כל הזוהר הזה, דמות אחת שבתה את ליבה של מארי במיוחד, מן הרגע הראשון: ״איש קטן ונאה מאוד למראה, שעמד לו בשקט ובענווה... באשר למבנה גופו היה בהחלט מקום להסתייגויות כלשהן, כי מלבד זאת שפלג גופו העליון היה מוארך בחוסר התאמה גמור לרגליים הדקות והזעירות, גם ראשו נראה גדול מכל מידה.״
זהו, כמובן, מפצח האגוזים. צעצוע דמוי אדם, מעוות מעט, לבוש בשילוב מוזר של מדי פרשים ואדרת מגושמת, שהפך, מאז ראה הסיפור אור לראשונה בשנת ,1816 לאחד מסמליו של חג המולד ברחבי אירופה ועוד יותר מזה בארה״ב. לפופולריות העצומה של הסיפור תרמה, כמובן, הגרסה המוזיקלית של פיוטר צ׳ייקובסקי, שנכתבה כיצירה לבלט קצת יותר מ־08 שנה לאחר מכן, וזכתה לאינספור ביצועים, החל בזה של תיאטרון מרינסקי בסנט פטרסבורג בשנת ,1892 דרך גרסת הבלט של ניו יורק בכוריאוגרפיה של ג׳ורג׳ בלנשיין ועד לגרסת האנימציה הממוחשבת בכיכובה של ״ברבי״, שהתרחקה מהמקור עד כדי דיבוב לעברית.
למען הדיוק יש לציין שמי שעוררה את צ׳ייקובסקי לבדות תווים ממוחו הקודח היתה דווקא גרסת מפצח האגוזים של אלכסנדר דיומא, ששיפץ וקיצר את האגדה של הופמן, ומאחר שהסוויטה כללה קטעים בלתי נשכחים כמו ״ואלס הפרחים״ או ״ריקוד פיית שזיף הסוכר״, היא אומצה מייד כפסקול לעיבודים קולנועיים בכיכובם של קומיקאים כמו אריק איידל ולזלי נילסן, ולגרסאות לילדים בהשתתפות דובוני אכפת לי, מיקי מאוס, דונלד דאק וטום וג׳רי.
לפני כ־20 שנה חזר הבלט הסנט־פטרסבורגי והעלה גרסה מחודשת ומושקעת במיוחד לבלט, שהתבססה דווקא על המקור המלא של הופמן, ומותר להמר שכמעט בכל רגע ניתן למצוא הפקה כלשהי של ״מפצח האגוזים״ על במה בעולם.
"המאוים" לילדים
בסיפורו של הופמן, שראה בימים אלה אור בתרגום חדש לעברית (של פרופ׳ גבריאל צורן) במהדורה מהודרת במיוחד, עם איורים מרשימים מאוד (של
סרגיי גברילוב), ישנה תערובת מוזרה אך מפתה מאוד של הרפתקאות מסעירות, זוהר ועושר ויסודות של אימה מבעיתים ממש.
העלילה, שראשיתה כאמור בערב חג המולד, סביב הארוחה המשפחתית החגיגית, חוצה את הגבול מן המציאות לפנטזיה בלילה, כמובן. מפצח האגוזים שעורר במארי התלהבות כזו, נשבר כשאחיה משחק בו. ״׳אוי מפצחון שלי,׳ אמרה לו בקול חרישי מאוד. ׳אל תכעס על שאח שלי, פריץ, גרם לך כאב כזה. לא היתה לו שום כוונה רעה. הוא רק נהיה קצת קשוח בגלל חיי הצבא הפרועים׳...״, מארי הבוכייה לוחשת לצעצוע החדש שלה, ונרדמת כשהוא חבוק בזרועותיה. בחצות הלילה ״נשמע סביב קול מטורף של צחקוק וציוץ, ומייד בקעו מאחורי הקירות צלילי ריצה ושעט כשל אלף רגליים זעירות״. זה השלב שבו עלילת הספר עוברת אל עולם הפנטזיה: המוני עכברים ממלאים את החדר ובראשם מלך העכברים, ומארי ניצלת מהם רק כשמפצח האגוזים וצעצועים אחרים קמים לתחייה ונלחמים בחירוף נפש בעכברים.
כדרכן של אגדות, העלילה אינה נגמרת בקרב הרואי אחד והיא נעה ונדה שוב ושוב בין המציאות לעולמות הדמיון והחלום, בין מפגשים עם אותם חלקים מפוכחים של עולם מבוגרים שאינם מתמסרים לפנטזיה - ההורים, למשל - ובין המפגש עם עולמו של הדוד,
ד"ר רותם פרגרוגנר, חוקרת ספרות ילדים: ״סיפורי הופמן כללו מסתורין ופיוטיות; הם נכתבו כאנטיתזה מוחלטת לנאורות של המאות ה־71 וה־81, שהעדיפה את שלטון השכל והתבונה"
המרחיב ומעמיק את הסיפור. נסיכות כפויות טובה וחתולים ערמומיים, כישופים וקללות ושבועות וקסמים, ומסעות מפרכים למציאת האגוז היחיד והמיוחד, והגבר המיוחד עוד יותר, הנדרשים להסרת הקללה ואפילו סוף טוב - המגיע בזכות כוחה של האהבה.
כל האופל הזה, סערות הרגש והאירוניה שמכיל "מפצח האגוזים", אינו חריג בכתיבתו של הופמן, שהיה כמובן נציג בולט וחשוב של התנועה הרומנטית הגרמנית. ד"ר רותם פרגר־וגנר, חוקרת ספרות ילדים ומרצה בתוכנית לתרבות הילד באוניברסיטת תל אביב, אומרת ש"מפצח האגוזים" הוא דוגמה מובהקת לאגדה אמנותית, ז׳אנר שמרבית היצירות בו לא נכתבו כלל לילדים, אבל לדבריה "נדדו אט־אט אל מדף ספרי הילדים", בין משום שהעלילות שלהן כללו הרפתקאות או משום שהגיבורים שלהן היו ילדים.
"האגדה האמנותית," מסבירה פרגר־גנר, "שונה מאוד מאגדות העם, שמיוחסות לשלבים הנאיביים הטהורים והמקוריים של האומה". האחים גרים, היא אומרת, טענו (והיום ישנו שפע של מחקר החולק על הטענות הללו) שסיפוריהם לוקטו בכפרים וביערות מקשישות גרמניות ששמעו אותם מסבותיהן, וכך התגלגלו הסיפורים בעל פה מקדמת דנא.
"סיפורים כמו אלה של הופמן", היא אומרת, "נכתבו תחת השפעת הרעיונות הרומנטיים הגדולים ולכן הם כללו מסתורין, דמיון, פיוטיות, קסמים ופלאות, שנחשבו ליסודות נפשיים עמוקים. הם נכתבו כאנטיתזה מוחלטת לנאורות של המאות ה־71 וה־81 שהעדיפה את שלטון השכל והתבונה. ספרים שנכתבו ברוח הנאורות לא כללו את היסודות הסוריאליסטיים על גבול ההזיה - אבל אצל הופמן יש יסודות פסיכולוגיסטיים עמוקים,
ויש דינמיקה של חלום, ויש מעבר ברור מן התבונה אל הרגש והדמיון". אגדות עממיות הן לעיתים קרובות כלי חינוכי. גם האגדות האמנותיות הן כאלה?
"לגמרי לא. כותבי האגדות היו פטורים לגמרי משאלות חינוכיות. גם אם יש סוף טוב לכאורה שבו הסדר שב על כנו, יש בסיפורים של אותה תקופה גם מגמת שעשוע ומשחקיות פרועה מאוד. לפעמים אין סתירה בין הדברים. בעיקר אחרי שהפילוסוף האנגלי ג׳ון לוק פרסם את הגותו החינוכית, שטענה כי ילדים הם יצורים חושיים ששכלם עדיין לא מפותח ויש ללמד אותם באופן חושי, חלק גדול מספרות הילדים אימצה את הגישה הזו והחלה ליצור יצירות שפונות לחושים". ב"מפצח האגוזים" יש בכל זאת סוף טוב...
"הסוף הטוב מאפיין אגדות עם, וגם אם הופמן בחר בתבנית הזו זה לא בהכרח מתוך מגמה חינוכית. עם זאת, חשוב לזכור שבספרות המאה ה־91 יסודות חינוכיים לא נחשבו לעניין מגונה. היום זה נראה לנו חלק טפל בספרות, אבל אז קיבלו את זה ללא התנצלות כחלק מן האמנות".
אפוקליפסה מתקתקה
באחרית הדבר שכתב הפרופ׳ גבריאל צורן, מתרגם "מפצח האגוזים", הוא מספר כי עם צאתו לאור הסיפור זכה להצלחה רבה, אך גם לביקורות, בעיקר משום שהיו רבים שחשבו שהוא אינו מתאים לילדים. צורן מציין כי אכן ישנה בטקסט עמימות מסוימת, שמקשה להחליט למי מופנה הסיפור, וכי המספר פונה לעיתים אל הקורא כילד ולעיתים כאל מבוגר.
נוסף על כך, אופיו הפילוסופי של הז׳אנר אינו נגיש לגמרי לילדים, והופמן גם אינו טורח להפריד לגמרי את עולם הפנטזיה מן המציאות היומיומית כפי שנעשה בקלאסיקות ספרותיות דוגמת "פינוקיו", "אליס בארץ הפלאות" או "האריה, המכשפה וארון הבגדים". "'מפצח האגוזים' הוא אזרח מובהק של שני העולמות הללו", כותב צורן. "הקשר בין הזהויות מתקיים... גם באמצעות מעשה הכשפים והמטמורפוזה שמשנים את צורתו מזו של מפצח אגוזים לנסיך ולהפך...".
נועה מנהיים, ראש מחלקת ספרות מקור בהוצאת כנרת זמורה־ביתן ומחברת הספר "הרשת התרבותית", מבינה היטב כיצד הפך "מפצח האגוזים" לסיפור משפחתי מתקתק ולחלק ממסורת חג המולד במדינות רבות כל כך במערב. אחרי הכל, איפה עוד תמצאו ממלכה שלמה העשויה ממתקים מסוכרים, ניצחון של בני אור על בני חושך, ריקודים עליזים של צעצועים מכל צבע ומין וכמובן, אהבה, שבכוחה להסיר כישופים.
אלא שמנהיים מזכירה כי מאחורי הקיטש הזה מסתתרת גם אפלה מעניינת ביותר: "זהו סיפור על אנשים שהאובייקטים של תשוקתם הם חפצים דוממים, על הבית שהופך להיות מקום מפחיד ומאיים", היא אומרת, "והגיבור, בובת העץ המגולפת, מפצח האגוזים המשלם על חטאיהם של אחרים, אינו יכול שלא לעורר מחשבות על ישוע הנוצרי שהוצא להורג על הצלב".
הופמן, בגרמניה הדתית כל כך, בוודאי סמך על כך שקוראיו יבינו רמזים ורפרורים לכתבי הקודש, למשל לחזון יוחנן, כפי שמציינת מנהיים, "מלך העכברים המחריד הוא בעל שבעה ראשים ועל כל אחד מהם כתר, בדיוק כפי שמתואר בבשורה האפוקליפטית: של חזון יוחנן: "אראה חיה עולה מן הים ולה... שבעה ראשים, ועל ראשיה שבעה".היופי שבכיעור
כדרכן של יצירות עשירות מבע ודמיון, גם "מפצח האגוזים" סיפק לא מעט השראה ליצירות ספרות שבאו אחריו. מנהיים מציינת למשל את פינוקיו של קרלו קולודי, שגם בו "בובת עץ גרוטסקית וגדולת אף הופכת לנער אנושי ומתרחש מעשה הפיכת העץ לבשר", או כשלוסי הקטנה עומדת בשעריה של נרניה, בארון הבגדים הישן והעצום, סי.אס לואיס - שגם הסיפור שלו נשען על מקורות נוצריים ברורים, מזכירה מנהיים - מהדהד את המאורעות העוברים על מארי אצל הופמן. ואם לא די בכך, גם רואלד דאל עיצב במידה רבה את מפעל הממתקים של וילי וונקה ב"צ׳רלי בממלכת השוקולד" על פי ארץ הממתקים ההופמנית של "מפצח האגוזים".
הופמן, יליד קניגסברג (עיר הולדתו של עמנואל קאנט) שבפרוסיה, היה משפטן, מלחין ומבקר מוזיקה לפני שהחל לכתוב. ידועה, למשל, ביקורת שכתב על הסימפוניה החמישית של בטהובן עוד לפני ששמע ביצוע שלה, על סמך קריאת התווים בלבד. מאחר שאהב כל כך מוזיקה, הוא גם הוסיף לעצמו את השם "אמדאוס" כשם נוסף, על שם המלחין האהוב עליו - מוצארט - במקום השם ִויְלֵהְלם שקיבל כשנולד.
ד"ר איסנה גולדין, המו"לית של הוצאת "קדימה", אומרת שבחרה במיוחד בפורמט גדול ומהודר, מאויר ביד ולא במחשב, כפי שראוי לקלאסיקה, שבזיכרונות ילדותה שלה בבריה"מ היתה מופיעה על המדפים בכל שנה כבר מספטמבר. "זהו סיפור יפהפה ומבעית גם יחד", היא אומרת. "להופמן היתה יכולת מופלאה לשלב אלמנטים מפחידים מאוד בסיפורים, אבל לעורר בנו רגשות נפלאים ולגרום לנו לחשוב על אהבה, כך שבסוף הסיפור הקוראים מבינים שבכל דבר מכוער יש גם יופי, שאפשר לפתוח את הראש ולהסתכל על העולם בצורה אחרת". זה סיפור לילדים?
"זה סיפור גם לילדים, וגם למשפחה כולה. זו אגדה שאפשר לחזור אליה במשך שנים שוב ושוב, ובכל פעם למצוא בה משהו אחר".