אגדת דשא ../images/Emo86.gif
שבת בבוקר- 22 ילדים מתרוצצים על מגרש כדורגל, מנסים להבקיע גול מיוחל, מסביבי גברים (אבות) רבים, צורחים, מקללים, את השופט, את אחותו את אמו (היי, יש כאן ילדים!) שוכחים שבילדים בני 14 עסקינן, פיששש, כמה אנרגיות בצרחות, מעניין אם הם מסתערים על נשותיהן באותה התשוקה כמו פה. אני בוהה בחלל האוויר, לוקחת את כל הצרחות, הקללות, רעש פיצוחי הגרעינים, מרחיקה אותם הלאה ממני, קולטת בעיניי את המגרש היפה הזה, הירוק הזה, עם הפסים הלבנים, המדוייקים, שכאילו רק היום בבוקר ציירו עליו, שוקעת בו, איזו שלווה וכמה תשוקה מאגד בתוכו הירוק הזה, חושבת לעצמי: איזה כייף יהיה להזדיין עליו, איזה כייף יהיה להתגלגל משער לשער, להכניס גול ועוד גול. מתבוננת סביב, על הגדרות הגבוהות מסביבו והשער הנעול בכניסה אליו, איך נכנסים לפה?? חצות בלילה- מגיעים, הוא ואני, קולטים את השומר ששומר על המתחם, רוצים להיכנס אך הוא אוסר, כמו שאמרו חכמים- הדרך למגרש רצופה מכשולים. מנסים שקרים, מנסים תחמונים אך מה שעוזר אלו כמה שטרות שמזכירים שוב שלכל אחד יש את המחיר שלו. נכנסים למגרש, ירוק וקצת לח, כן, לחות שמתפשטת גם אצלנו ובמקום כל הילדים והאבות הצרחניים והשופט והכוונים והשריקות, יש אותנו פה, עם דשא סינתטי כזה וכמה שהוא סינתטי, אנחנו סינתזים יותר-מזיגה ואיחוד וצירוף לכדי יישות מורכבת אחת, כמו שאמר ביאליק: "הוא מצא את הסינתזה העליונה ואת המזיגה האחרונה של תמציות כל הסגנונים ביחד" ובמקום כל הקללות של הבוקר, יש קללות אחרות, חרמניות, של- "איזה כוס רטוב יש לך" ושל "כמה עמוק אני מרגישה אותך" ואנחנו קרובים, כמו שרק שנינו יודעים, מתגלגלים משער לשער, מבקיעים גול ועוד גול, צועקים ונאנחים מכל אורגזמה ומכל שיא חדש וכמו במשחק הכדורגל, עושים הפסקה, נחים, שותים, מרווים את עצמנו, רק בלי הוראות המאמן, כי שנינו כבר מאומנים, מכירים טוב אותנו גם בלי מילים. ממשיכים למחצית הבאה... ובדקה ה- 69! (כי במשחק של ילדים יש רק 70 דקות משחק) מבקיעים את הגול הזה שמכריע את המשחק!! וואו!! איזה דשא- כל כך סינתטי, עם גול כל כך סינתזי!!
שבת בבוקר- 22 ילדים מתרוצצים על מגרש כדורגל, מנסים להבקיע גול מיוחל, מסביבי גברים (אבות) רבים, צורחים, מקללים, את השופט, את אחותו את אמו (היי, יש כאן ילדים!) שוכחים שבילדים בני 14 עסקינן, פיששש, כמה אנרגיות בצרחות, מעניין אם הם מסתערים על נשותיהן באותה התשוקה כמו פה. אני בוהה בחלל האוויר, לוקחת את כל הצרחות, הקללות, רעש פיצוחי הגרעינים, מרחיקה אותם הלאה ממני, קולטת בעיניי את המגרש היפה הזה, הירוק הזה, עם הפסים הלבנים, המדוייקים, שכאילו רק היום בבוקר ציירו עליו, שוקעת בו, איזו שלווה וכמה תשוקה מאגד בתוכו הירוק הזה, חושבת לעצמי: איזה כייף יהיה להזדיין עליו, איזה כייף יהיה להתגלגל משער לשער, להכניס גול ועוד גול. מתבוננת סביב, על הגדרות הגבוהות מסביבו והשער הנעול בכניסה אליו, איך נכנסים לפה?? חצות בלילה- מגיעים, הוא ואני, קולטים את השומר ששומר על המתחם, רוצים להיכנס אך הוא אוסר, כמו שאמרו חכמים- הדרך למגרש רצופה מכשולים. מנסים שקרים, מנסים תחמונים אך מה שעוזר אלו כמה שטרות שמזכירים שוב שלכל אחד יש את המחיר שלו. נכנסים למגרש, ירוק וקצת לח, כן, לחות שמתפשטת גם אצלנו ובמקום כל הילדים והאבות הצרחניים והשופט והכוונים והשריקות, יש אותנו פה, עם דשא סינתטי כזה וכמה שהוא סינתטי, אנחנו סינתזים יותר-מזיגה ואיחוד וצירוף לכדי יישות מורכבת אחת, כמו שאמר ביאליק: "הוא מצא את הסינתזה העליונה ואת המזיגה האחרונה של תמציות כל הסגנונים ביחד" ובמקום כל הקללות של הבוקר, יש קללות אחרות, חרמניות, של- "איזה כוס רטוב יש לך" ושל "כמה עמוק אני מרגישה אותך" ואנחנו קרובים, כמו שרק שנינו יודעים, מתגלגלים משער לשער, מבקיעים גול ועוד גול, צועקים ונאנחים מכל אורגזמה ומכל שיא חדש וכמו במשחק הכדורגל, עושים הפסקה, נחים, שותים, מרווים את עצמנו, רק בלי הוראות המאמן, כי שנינו כבר מאומנים, מכירים טוב אותנו גם בלי מילים. ממשיכים למחצית הבאה... ובדקה ה- 69! (כי במשחק של ילדים יש רק 70 דקות משחק) מבקיעים את הגול הזה שמכריע את המשחק!! וואו!! איזה דשא- כל כך סינתטי, עם גול כל כך סינתזי!!
