אגדות קלאסיות

[חנה גונן]

בזמנו למדתי באוניברסיטה הפתוחה

קורס של פואטיקה לסיפרות ילדים שהסביר לי הרבה על התפתחות של סיפרות ילדים ביכלל ואגדות בפרט,המסקנה שסיפורים הם תולדה של אותו דור וערכיו והיום זהו דור אחר וערכים אחרים,תלוי בנו מה אנחנו בוחרים לקחת. שלכם חנה גונן

 

[אלדורית]

דווקא משום שהאגדות האלה טומנות

בחובן זרע פורענות משום התפיסות הסטראוטיפיות המעוותות שהן מציגות, ומשום שברור לי שאין סיכוי "להימלט" מהיכרות איתן (הן חלק מהתרבות שלנו בין שנרצה בכך או לא) אני מעדיפה שתהיה לי שליטה עליהן: כלומר אני מעדיפה לספר בעצמי ולהציג את הביקורת שלי. גם ילדות בנות שלוש יכולות להבין ביקורת פמיניסטית (ואפילו ילדים בני שלוש

). זה לא נגמר רק באגדות קלאסיות. אין סוף לזה: מה עם כל הסדרות האלה (לא רק בטלויזיה, גם על גבי שקיות חטיפים למשל או בסדרות של הפתעות קינדר) שבהן יש נניח 4-5 טיפוסים: אחד קול-מגניב, אחד חנון, אחד ירון זהבי, ואחד שהוא בת? (כלומר בניגוד ל"היות בן," "היות בת" אינו נתון פתיחה שעליו יכולים להתלבש כל מיני אפיונים כמו חנוניות, מגניבות, מנהיגות וכיוצ', אלא זהו בעצמו אפיון מוגמר, שמשום מה מוצמד תמיד לאפיונים אחרים הקשורים במיניות המוצגת ע"י משיכה לאופנה, או לאפיונים הקשורים בטיפוליות). (הכי מעצבנת סדרת אדם קדמון של קינדר שבה יש איזה 10 טיפוסים, והבת היחידה היא אמא לתינוק). כמה אפשר להסתיר את כל זה? לא עדיף להסתכל לתופעות האלה בעיניים?

 

[ענתש]

וגם אני עם קאלה. וכבר כתבתי ארוכות

בנושא "למה אני לא נרתעת מאגדות סטראוטיפיות" אז אני פשוט אקשר במקום לכתוב שוב. ומעבר לזה רק רוצה לציין על כיפה אדומה - זה לא שהזאב הוא רמז לאנס, הוא באמת אנס. הסוף האמיתי של כיפה אדומה לפני שהאחים גרים עידנו אותו (למתעניינים) - הזאב פורס מבשרה של סבתא ושם במזווה וממלא את דמה של סבתא בבקבוק. כשכיפה אדומה מגיעה אליו הוא משקה אותה בדם ומאכיל אותה בבשר ואז אומר לה שקר לו ומבקש ממנה להכנס עימו למיטה. היא נכנסת כמובן ואז מבינה שמשהו לא בסדר. היא מנסה להגיד לו שהיא צריכה לעשות את צרכיה ושיתן לה לצאת החוצה (כדי שתוכל לברוח) אך הזאב קושר אותה בחבל עבה שלא תברח וכשהיא5 בכל זאת מנסה לברוח - טורף אותה. זה סוף הסיפור... ואני גם ממליצה על "קסמן של אגדות" כמבוא להבנת ספרות ילדים. מעבר לזה אם תקראי את הקישור שבקישור שלי תראי מה תפקידן הפסיכולוגי של "שתי האמהות" (האם החורגת המרשעת שבאה על עונשה). אני כן חושבת שהמסר של להיות אישה חלשה שמחכה לאביר לא חייב להיות שלילי - ילדים, בנים ובנות כאחד, נחשפים ממילא לחוויה של "אני קטן וחלש ולא מסוגל והנה בא המבוגר ומושיע אותי" - זה חלק מהחוויות שלהם. חלק מהמסר שסיפורים כאלו מעבירים הוא שמותר להיות חסר ישע, זו לא בושה.

 

[ענתש]

וטעוד נקודה קטנה למחשבה...

אם אני אסנן את עולם התוכן שנגה תחשף אליו אני אהפוך אותה ליציקה בתבנית של עצמי - את זה אני לא רוצה. יש לה זכות לשמוע את כל הרעיונות, הסטריאוטיפים, הטוב והרע בעיניי... זכותי להגיד לה גם מה דעתי עליהם. אבל אני לא אקח את זה קשה אם היא תבחר בסוף ברעיונות אחרים לגמרי, אני חושבת שאני אפילו ארגיש שחינכתי אותה היטב - לעצמאות מחשבתית.

 

[א אוהל]

שתי קלאסיקות אהובות אצלנו

"פטר והזאב" בספר עם ציורים משגעים שעלה 10 ש"ח בסופר (

) ו-"החתול במגפיים". ואני זוכרת איך אמא שלי ריסקה את לבי לרסיסים כשבתור ילדה (בערך בגיל 8) היא קנתה לי בהתלהבות את "הנסיך המאושר" של אוסקר וויילד... עד היום לא התגברתי על זה

.