אגדה.

אגדה.

נעלמת בתוך ענן אפור. ובכלל לא חורף עכשיו. וכשיהיה לי קר אתכסה בשמיכת צמר ענקית. וכשגשם בחוץ זה גורם לי להרגיש שאני לא לבד עכשיו. כאילו יש לי גלימה ארוכה כרוכה סביב צווארי, שמסתירה אותי ומראה רק את הצד היפה שבי. ואם יהיה ממש קר אוכל לעלות על המגדל-אור ולרחף מעל הים הסוער ואני אהיה שקטה. אני מולכת על הים וזה לא מקרי. הגלים הולכים לפי כיווני, גם אם לפעמים הם הולכים לאיבוד, קצת כמוני. ואני ארחף לגבהים שלא הכרתי. ואקלף בזהירות את שכבות הגלימה שעוטפת אותי. ואני אופיע מולי ברורה וזה לא יהיה כל כך נורא. והזמן יעבור לפי הקצב שלי. אני אנצח עליו בתנועת יד עדינה. ובאותה תנועת יד אני אפזר את אבק העבר שלי. והערפל יתמוסס באוויר החדש שיצרתי וחלקים ממנו יישארו אבל רק כדי להזכיר לי את מי שפעם הייתי. וזה כבר לא יהיה כל כך נורא, אפילו די בסדר. זאת האגדה שלי. . נעלמת בתוך ענן אפור, בחורף שאולי עוד יופיע.
 
למעלה