אב ערבי גאה...
ראיתי בחדשות את תגובת האב ששני ילדיו הקטנים נהרגו בנצרת. קשה לתפוס. קשה לדמיין, מזעזע,.....להיות במצבו. זה בלתי נתפס!!! התקשורת ניסתה לתפוס אייטם חדשותי טרי, בו האב הערבי יגנה את מי שהרג את ילדיו. אבל מקבלת מהאיש אייטם חדשותי יותר גדול משציפו: לא רק שאינו מגנה, אלא מאשים בקרות אסונו את ראש הממשלה שלנו-שלו. עכשיו דבריו יצרו לי מצב בלתי נתפס לי לא לי, כיהודי-ישראלי לא לי, כאב לילדים ולא לי כאדם. וכמה שניסיתי להכנס ולהבין מהו ההגיון, מהי הלוגיקה מאחורי זה, זה לא הצליח לי... עד שנפל לי האסימון (שלי בלבד) והבנתי, שאי אפשר לחפש הגיון במקום שאינו נמצא. אי אפשר ואיני בא לשפוט איש זה או אחר. פשוט נראה לי שכאשר קורה לאדם אסון אישי כה גדול כה נורא וקשה לעיכול לפעמים הדרך היחידה להשאר "שפוי" היא להאחז במציאות מדומה שהיא מטורפת כל כך, שלהסיר אינה יכולה אבל אולי יכולה להקל ולו במקצת את הכאב ואולי רגשי אשמה הנלווים עימו. לא לי להכנס בנעלי אותו איש ולשפוט את דבריו, עד כמה שמזעזע נשמעו הם לאוזני. הרהורים אלו גרמו לי להבין, שהבעייה היא לא דוקא באיש זה אשר חווה אסון כה נורא. הבעייה העיקרית היא, שאנשים רבים מידי, כאלו הנמצאים בכל מיני צדדים של כל מיני מתרסים, בונים להם מציאות מדומה ומטורפת כל כך, ועיקר והבעייה עם אנשים אלו אשר עליהם אני בא לדבר, היא שהמציאות הזו קיימת ושרירה להם עוד עוד טרם בכלל התרחש אסונם האישי...(שמציאות מדומה זו תוביל אותם אליו בהמשך הדרך בהכרך)..... ולסיום דברי קצת לא מסודרים ואינם מעובדים כבדרך כלל. הפעם הרגשתי צורך לשרבט אותם ישירות למקלדת במטרה להעלות נקודות למחשבה והרהור ולא לפתח כאן דיון ובטח שלא דיון פוליטי שלאן שלא ילך מובטח שלא יגיע לשום מקום ראוי אבל אם לא יצליח לי, אתנחם בכך שלפחות ניסיתי..... יניב
ראיתי בחדשות את תגובת האב ששני ילדיו הקטנים נהרגו בנצרת. קשה לתפוס. קשה לדמיין, מזעזע,.....להיות במצבו. זה בלתי נתפס!!! התקשורת ניסתה לתפוס אייטם חדשותי טרי, בו האב הערבי יגנה את מי שהרג את ילדיו. אבל מקבלת מהאיש אייטם חדשותי יותר גדול משציפו: לא רק שאינו מגנה, אלא מאשים בקרות אסונו את ראש הממשלה שלנו-שלו. עכשיו דבריו יצרו לי מצב בלתי נתפס לי לא לי, כיהודי-ישראלי לא לי, כאב לילדים ולא לי כאדם. וכמה שניסיתי להכנס ולהבין מהו ההגיון, מהי הלוגיקה מאחורי זה, זה לא הצליח לי... עד שנפל לי האסימון (שלי בלבד) והבנתי, שאי אפשר לחפש הגיון במקום שאינו נמצא. אי אפשר ואיני בא לשפוט איש זה או אחר. פשוט נראה לי שכאשר קורה לאדם אסון אישי כה גדול כה נורא וקשה לעיכול לפעמים הדרך היחידה להשאר "שפוי" היא להאחז במציאות מדומה שהיא מטורפת כל כך, שלהסיר אינה יכולה אבל אולי יכולה להקל ולו במקצת את הכאב ואולי רגשי אשמה הנלווים עימו. לא לי להכנס בנעלי אותו איש ולשפוט את דבריו, עד כמה שמזעזע נשמעו הם לאוזני. הרהורים אלו גרמו לי להבין, שהבעייה היא לא דוקא באיש זה אשר חווה אסון כה נורא. הבעייה העיקרית היא, שאנשים רבים מידי, כאלו הנמצאים בכל מיני צדדים של כל מיני מתרסים, בונים להם מציאות מדומה ומטורפת כל כך, ועיקר והבעייה עם אנשים אלו אשר עליהם אני בא לדבר, היא שהמציאות הזו קיימת ושרירה להם עוד עוד טרם בכלל התרחש אסונם האישי...(שמציאות מדומה זו תוביל אותם אליו בהמשך הדרך בהכרך)..... ולסיום דברי קצת לא מסודרים ואינם מעובדים כבדרך כלל. הפעם הרגשתי צורך לשרבט אותם ישירות למקלדת במטרה להעלות נקודות למחשבה והרהור ולא לפתח כאן דיון ובטח שלא דיון פוליטי שלאן שלא ילך מובטח שלא יגיע לשום מקום ראוי אבל אם לא יצליח לי, אתנחם בכך שלפחות ניסיתי..... יניב
