אבקש עצת מומחים

[בלאגנית]

אבקש עצת מומחים

איך לצאת מדיכאון? אני כבר בסביבות שנה בבית...סיימתי בי איי באיזה אוניברסיטה ולא מצאתי עוד עבודה.. אני טיפוס שיכול לשבת שעות בבית ולא בוער לו לצאת החוצה אבל כנראה שזה משפיע עלי כי בתקופה הזאת אני דיי בדיכאון שמתי לב שיש טיפוסים שכל הזמן יוצאים מהבית ועושים משהו,זה משהו בטבע שלהם, אף פעם לא תופסים אותם לא עושים כלום (כמו חברה טובה שלי או חבר שלי) אבל אני לא ככה ,כי כמה אפשר לצאת ולראות חברים וכמה אפשר ללכת לבתי קפה... אבל מצד שני מה כן אפשר לעשות? אני יושבת בחדר קוראת קצת,שומעת מוזיקה וזהו... איך יוצאים מהמצב הזה

 

[בלאגנית]

המצב הזה מביא לי גם לפעמים לחוסר

תיאבון

 

[hilabarak]

אני אנסה לתת לך זווית ראיה קצת

שונה על הדיכאון, שאולי תעזור לך לכוון עצמך החוצה. קחי שני אנשים שנולדים עם אישיות הפוכה : דני - נהנה לצאת ולבלות וקצת לשבת בבית. רמי - נהנה לשבת בבית וקצת לצאת לבלות. לא משנה אם אנחנו מדברים על גנטיקה או חינוך, או הרגלים מהבית. כרגע שני האנשים בני 18 נניח וזה מצבם בגיל 18. שניהם מתחילים לפתח הרגלים של אישיות בוגרת. דני יוזם בילויים עם חברים ומוצא עצמו לכוד במעגל אין סופי של יציאות. כי החברים מהכדורגל דורשים את זמנו ביום שישי בבוקר והחברים מהצבא דורשים את זמנו ביום שישי בצהריים והמשפחה דורשת את זמנו ביום שישי בערב ולמחרת יש טיול של שבת עם החברה מהאוניברסיטה והוא מגיע ליום ראשון סחוט על ארבע. רק כדי לגלות שחברתו קבעה כבר ביום שני דיסקוטק עם החברים ועוד פעם הוא לא יישן (נניח שהוא מוצא מישהי שמתאימה לו) וככה חייו נהיים יותר ויותר פעילים, עם פחות ופחות זמן מנוחה. רמי מתחמק מיותר ויותר בילויים. ביום שישי בבוקר זה לא הכי מתאים, ויום שישי בצהריים הוא רוצה לשמוע דיסק ויום שבת בבוקר הוא קרוע מעייפות משבוע העבודה. ובגיל 25 אנחנו פוגשים אחד שלא מפסיק לנוע, ואחד שנמצא ללא קשרים חברתיים וללא תנועה בחייו. למרות שבגיל 18 שניהם היות לא הכי רחוקים מבחינת התנועה, בגיל 25 הם שונים במהות. איך זה קשור אלייך ? דיכאון איננו אישיות מולדת בעיני. כמובן שהאישיות היא פחות אנרגטית, אבל הדיכאון הוא כבר אורך חיים של ביטול והתחמקות עד שלא נשאר דבר. ואחד מלבה את השני, חברים מתרחקים אז יש פחות אנרגייה ואז יש פחות רצון ופחות חברים ופחות עניין בעבודה וכולי. בקיצור השלב הראשון ביציאה מהדיכאון הוא ההבנה שזה לא נחת משמיים, אלא נבע מהזנחה של ה"אנרגיות למיניהן" לאורך שנים. השלב השני הוא לקבל שהדרך היחידה לצאת, היא לעשות את הדרך חזרה. להתחיל לקבוע ולצאת וללכת אפילו אם אין עניין או חשק. הדברים הללו יגיעו עם הזמן. לעולם דני לא יהיה רמי וליהפך, אבל שניהם יכולים להיות יותר מאוזנים. דני יכול לצאת ולהשאיר זמן לעצמו, ורמי יכול להשאיר זמן לעצמו וגם לצאת. כל מצב קיצון ש דיכאון או תנועה בלתי פוסקת, הוא מעין הזנחה.

 

[מנהיג הלהקה]

למה ללכת לקיצוניות?

הי, לעניות דעתי אין תורך ללכת לקצה השנ וכל הזמן לצאת. את מתארת מצב של "תקיעות". מניסוני האישי במצבים כאלה מספיקה "דחיפה" קלה כדי לצאת. ראשית עלייך למצוא מה את אוהבת לעשות בחיים. אינ מניח שהבילויים ובתי הקפה לא מדברים אלייך יותר מדי (אחרת היית עוזה זאת כל הזמן עם הנאה מרובה. אז את צריכה למצוא מה גורם לך כיף, וכאן אני לא יכול לעזור באופן קונקרטי. רבל באופן כללי, תנסי כל דבר שעוד לא ניסית ותראי איך זה. תכיני לעצמך תוכנית של פעם בשבוע לעשות משהו שעוד לא ניסית, לא חשוב באיזה תחום. אגב, התייעצת עם פסיכולוג\פסיכיאטר? אולי זו בעיה קלינית (סליחה שורדה רזיאל מדברת מגרוני

).