אבני יסוד
הקטע הבא הוא חלק מפרוייקט פרטי שאני כותבת. פרוייקט שנקרא "שבריריי אימהות". ----------------------------------------------- אבני היסוד ------------- "אמאאאאא.. היה פיגוע!" (שונית בת 6) "ו..ו..ו..היה דם! ו..ו..ו.המסעדה התפוצצה! וה..ה..ה..אישה בכתה ולתינוקת היתה תחבושת!" (עדן. בת 3. מנסה למצוא את המילים בתוך כל הערבוביה המילולית שהיא נאלצת להתמודד איתה) אני נכנסת הביתה לאחר יום עבודה ארוך ומתיש. הרדיו ליווה אותי הביתה עם תיאוריי הפיגוע היומי ואני צונחת אל ערמת ילדיי היושבים פעורי עיניים ופה מול מסך הטלוויזיה. מראות קשים נשקפים משם והאינסטינקט אומר ללחוץ על הכפתור ולהעלים את העולם שם בחוץ מהתמימות. "הלוואי שכל הערבים ימותו!" מכריז גלעד (בן 4) ואני מתחלחלת. "אני לא רוצה לשמוע את זה!" "למה?" נוזפת בי אלמוג (בת 8) "הם רקדו ושרו כשהם ראו ת´פיגוע. מגיע להם שימותו!" היא קובעת אני משתיקה את מקלט הטלוויזיה ומבקשת מהם לשבת על הספה מולי. "אלמוג. כל היהודים טובים?" "כן!" היא קובעת. "ואין יהודים שרוצחים וגונבים ועושים מעשים רעים?" ארבעה זוגות עיניים מתסכלות בי בתדהמה. אני שומעת אותם חושבים. "כן. יש גם יהודים רעים" אומרת שונית. "וכל הערבים רעים?" אני מפנה שאלה לגלעד "כרים, מהגן שלך, גם הוא רע? אתה רוצה שימות?" גלעד מתחיל לצחקק "מה פ´יתום! הוא חבר שלי מהגן של רבקה!" "הוא ערבי" אני אומרת לו. אנחנו גרים בשכונה בה גרות 3 משפחות ערביות-נוצריות. ילדיהם הקטנים לומדים עם ילדיי בגני הילדים. עם גלעד לומד כרים ועם עדן לומדת מריה. "עדן – את רוצה שמריה תמות? את חושבת שהיא רעה?" אלמוג בוחנת בסקרנות את תגובתה של עדן. "אבל היא חברה שלי! אם היא תמות היא לא תבוא ליומולדת שלי אתמול!" קובעת הקטנה בבלבול הזמנים הקבוע שלה. אני נושמת עמוק. מזווית העין הטלוויזיה השקטה ממשיכה לשדר את מראות הזוועה. אני נלחמת לדחוק את השנאה התהומית, הכעס, חוסר האונים – את הכל לתוך חדר קטן ואטום אי שם בפנים. מתוך המלחמה הפנימית הזו צצות ועולות מילותיה של אימי ז"ל. אימי, ניצולת שואה, סיפרה לי בנעוריי את סיפוריי הזוועה מתוכם הגיעה. כששמעה מפי את המשפט שאמר גלעד רק בשינוי לאום מ"ערבים" ל"גרמנים" – הושיבה אותי לשיחה. "שנאה עיוורת גרמה להם לאבד אנושיות ולהפוך לחיות. זה מה שאת רוצה להיות? אני לא רוצה לשמוע שאת עושה הכללות קיצוניות שכאלה. היו גרמנים שעזרו ליהודים. את יודעת את זה?" אני מסתכלת על הקטנים שלי. יודעת שלא אוכל לספר להם על זוועות השואה עם דבריה של אימי. בשבילם, השואה הוא עוד יום בו עומדים דום בצפירה. איך אוכל להעמיס עוד על הזוועות האלה שהם חיים בתוכם כבר עכשיו? האם אין מספיק גוויות ודם ושנאה? אני מבעבעת מבפנים, מחפשת את המילים ההגיוניות בתוך סבך האמוציות הטריות שמשדרת לתוכי הטלוויזיה.. וארבעה זוגות עיניים מסתכלות בי. קוראות אותי. אני מבינה שכל מילה שתצא מפי תהייה אבן יסוד בבסיס חייהם כבני אדם. ופתאום כבדות כתפיי תחת נטל חינוך הדור הבא שלי.
הקטע הבא הוא חלק מפרוייקט פרטי שאני כותבת. פרוייקט שנקרא "שבריריי אימהות". ----------------------------------------------- אבני היסוד ------------- "אמאאאאא.. היה פיגוע!" (שונית בת 6) "ו..ו..ו..היה דם! ו..ו..ו.המסעדה התפוצצה! וה..ה..ה..אישה בכתה ולתינוקת היתה תחבושת!" (עדן. בת 3. מנסה למצוא את המילים בתוך כל הערבוביה המילולית שהיא נאלצת להתמודד איתה) אני נכנסת הביתה לאחר יום עבודה ארוך ומתיש. הרדיו ליווה אותי הביתה עם תיאוריי הפיגוע היומי ואני צונחת אל ערמת ילדיי היושבים פעורי עיניים ופה מול מסך הטלוויזיה. מראות קשים נשקפים משם והאינסטינקט אומר ללחוץ על הכפתור ולהעלים את העולם שם בחוץ מהתמימות. "הלוואי שכל הערבים ימותו!" מכריז גלעד (בן 4) ואני מתחלחלת. "אני לא רוצה לשמוע את זה!" "למה?" נוזפת בי אלמוג (בת 8) "הם רקדו ושרו כשהם ראו ת´פיגוע. מגיע להם שימותו!" היא קובעת אני משתיקה את מקלט הטלוויזיה ומבקשת מהם לשבת על הספה מולי. "אלמוג. כל היהודים טובים?" "כן!" היא קובעת. "ואין יהודים שרוצחים וגונבים ועושים מעשים רעים?" ארבעה זוגות עיניים מתסכלות בי בתדהמה. אני שומעת אותם חושבים. "כן. יש גם יהודים רעים" אומרת שונית. "וכל הערבים רעים?" אני מפנה שאלה לגלעד "כרים, מהגן שלך, גם הוא רע? אתה רוצה שימות?" גלעד מתחיל לצחקק "מה פ´יתום! הוא חבר שלי מהגן של רבקה!" "הוא ערבי" אני אומרת לו. אנחנו גרים בשכונה בה גרות 3 משפחות ערביות-נוצריות. ילדיהם הקטנים לומדים עם ילדיי בגני הילדים. עם גלעד לומד כרים ועם עדן לומדת מריה. "עדן – את רוצה שמריה תמות? את חושבת שהיא רעה?" אלמוג בוחנת בסקרנות את תגובתה של עדן. "אבל היא חברה שלי! אם היא תמות היא לא תבוא ליומולדת שלי אתמול!" קובעת הקטנה בבלבול הזמנים הקבוע שלה. אני נושמת עמוק. מזווית העין הטלוויזיה השקטה ממשיכה לשדר את מראות הזוועה. אני נלחמת לדחוק את השנאה התהומית, הכעס, חוסר האונים – את הכל לתוך חדר קטן ואטום אי שם בפנים. מתוך המלחמה הפנימית הזו צצות ועולות מילותיה של אימי ז"ל. אימי, ניצולת שואה, סיפרה לי בנעוריי את סיפוריי הזוועה מתוכם הגיעה. כששמעה מפי את המשפט שאמר גלעד רק בשינוי לאום מ"ערבים" ל"גרמנים" – הושיבה אותי לשיחה. "שנאה עיוורת גרמה להם לאבד אנושיות ולהפוך לחיות. זה מה שאת רוצה להיות? אני לא רוצה לשמוע שאת עושה הכללות קיצוניות שכאלה. היו גרמנים שעזרו ליהודים. את יודעת את זה?" אני מסתכלת על הקטנים שלי. יודעת שלא אוכל לספר להם על זוועות השואה עם דבריה של אימי. בשבילם, השואה הוא עוד יום בו עומדים דום בצפירה. איך אוכל להעמיס עוד על הזוועות האלה שהם חיים בתוכם כבר עכשיו? האם אין מספיק גוויות ודם ושנאה? אני מבעבעת מבפנים, מחפשת את המילים ההגיוניות בתוך סבך האמוציות הטריות שמשדרת לתוכי הטלוויזיה.. וארבעה זוגות עיניים מסתכלות בי. קוראות אותי. אני מבינה שכל מילה שתצא מפי תהייה אבן יסוד בבסיס חייהם כבני אדם. ופתאום כבדות כתפיי תחת נטל חינוך הדור הבא שלי.