אבל אני פוחדת (ט)

אבל אני פוחדת (ט)

לנסות להפרד מהבטחון היציב, הכל כך נחוץ – היחיד שהיה לי, כל הזמן הזה – קצת רעב להתנחם בו (אני פוחדת שלא יאמינו לי. ששוב אספר מה קרה, ואחר כך, ואחר כך, ואחר כך, ואנשים יצקצקו בלשונם, זאת לא טראומה, חייב להיות שם משהו אחר, ואני אצטרף, נכון, זאת לא טראומה, כל השנים האלה ואני מספרת לעצמי שכן, יודעת שלא, אנשים חרב עליהם עולמם ולזה אני קוראת טראומה, וזה כל מה שקרה, אין עוד משהו, זאת אני, אני מקולקלת, באמת, תראו, הייתי בת חמש וציירתי לבבות ורודים ביומן ולידם כתבתי שאני לא רוצה לחיות יותר, נכון, מאוד מוקדם, מקולקלת, כבר אמרתי, נולדתי כזאת, פחדנית, לא מבקשת עזרה, לא מתרפקת, פוחדת שלא יאמינו לי. פוחדת שכן).
 
שולחת לך
חמוד להתנחם בו במקום ברעב

 

קולדון

New member
את צודקת בפחד שלך.

עדיף לבוא עם הדברים האלו... לבנאדם הנכון, שידע איך להגיב. זה ממש חשוב, כי החוויה של לספר דברים כאלו לאזניים הלא נכונות יכולה להיות ממש טראומטית, ולדעתי, אם אין את הבנאדם הנכון אז עדיף כבר לא לספר. את חייבת לארגן לעצמך בנאדם כזה. כתבת פה שאת לא מטופלת. אולי אני טועה ובזדמנות אחרת כתבת משהו אחר... אבל אם לא מטופלת- את חייבת לדאוג לזה. אני יודעת מה הדרך, הבנתי שמההורים זה יהיה קשה לבקש אבל המטרה מקדישה את האמצעים בכל מה שקשור לטיפול כשזה כל כך זועק שיש את הצורך. אני באמת חושבת שתוכלי להביא את עצמך להרגיש כל כך אחרת. כל כך הרבה יותר חזקה.
 
תודה.

(הייתי לפני פגישה אצל פסיכיטאר חדש, ובהיסטריה. בסוף הוא התגלה כנהדר. יצאתי עם אבחנה חדשה [בנוסף, לא במקום. אללי], כמה תהיות, תכנית להמשך טיפול, ונטולת כוחות ברמות חדשות. אני מדוכאת, ולבד, ואין לי כח להוציא הפניה לדיאטנית, אין לי כח לנסוע לאחת, אין לי כח לחיות בתוך עצמי).
 
את הרי יודעת שזו נחמת טיפשים.

הידיעה לא מספיקה כדי לייצר בטחון לשחרר את זה, אבל היא מספיקה כדי לחזק אותך בתקופה שבה את באזור הלא בטוח בין הוויתור הזה לבין יצירת בטחונות חדשים. בין לבין באמת יש איזור שבו כלום לא בטוח, שבו כמעט כל מה שאת יודעת על עצמך כבר לא רלוונטי ושהחיים שלך זרים לך. לאט לאט מוצאים את עצמך החדשה ומגלים שאת לא שונה כל כך רק רגועה ונינוחה יותר. (מישהו קלקל בך משהו בגיל מאוד צעיר. זו תשובה עצובה. אין תשובה שמחה. רק אל תאשימי את עצמך על מה שקרה לך.)
 
למעלה