אבל אני אוהבת אותך.
"אני אוהב אותך" "גם אני אותך..." וזהו כמובן תחילתו של עוד זיון. האצבעות מונחות על הראש ומעסות בעדינות את הקרקפת. בעודנה ישובה, הראש נזרק לאחור ומתמכר לאצבעות. עיסוי רקות וגב כף היד מחליקה על הפנים. האצבע מציירת עם הכרית על השפתיים, שמוצאות עצמן מפושקות מעצמן ויונקות את האגודל פנימה. אני מסובב את הכיסא אליי ויורד על ברכיי. הכפתורים בחולצה הלבנה, החצי שקופה שעליה, מנחשים אותי מאליהם ונפתחים מעצמם. החזה המלא מתפרץ בצהלה, והפטמות השחומות תפחו בתוך שפתיי. הושטתי את היד לתמוך בחזה, שחלילה לא יחליק מבין שפתיי. ידיה מעכו את ראשי אל חזה. ידיי גלשו אל שוקיה ומשכו מעט את האגן אל קצה הכיסא. רגליה נכרחו סביב כתפיי ולא נותר לי אלא לחפון את ראשי בין רגליה ולנבור. האגן התרומם מעט והלשון גלשה על שפתיה המגולחות למשעי. מבחינתי זהו קרב אבוד, שם בגבעת התחמושת. נתתי להכרתי ללכת לאיבוד, כשהלשון מדלגת בין השוחות. מיציה נטפו על לשוני וגלשו לסנטר. שתי אצבעות איגפו מדרום לגבעה וחדרו עם הלשון אל הבונקר המזוין. מסך עשן עירפל את עיני והשוקיים אטמו את אוזני כשבא הכיווץ, ואחריו עוד שלושה. התחלתי לזמזם את הבלדה לחובש. זחלתי בשארית כוחותי מהשוחות. היא משכה אותי מעלה לטעום את שארית מיציה מתוך פי. יד נשלחה אל בין רגלי, החגורה הוסרה והדוידקה נשלפה ומצאה מסתור אל בין שדיה המתפקעים. חיכוך, נע ומתחכך על שדיה, והיד שלה עלי, והשניה מאחורי. לא צריך עוד הרבה, ראש החץ נמחץ בין השדים והר הגעש מתפרץ, והלבה נוטפת על הר הפיטמה. התישבתי למרגלותיה. ריח הכוס הבוער נישא באפי, וריח אבק השריפה עדיין על לשוני. "תשמע, אני כבר מזמן רוצה לדבר איתך. אולי זה לא הזמן הכי אידאלי אבל... בקיצור, אני חושבת שאני, איך לאמר, מעדיפה כרגע יותר נשים. זה לא אתה, אני אוהבת אותך. אבל אני חושבת שהדחקתי את זה." "כמה זמן את יודעת?" "כבר כמה חודשים אני בודקת את עצמי, ורק לפני כמה ימים הצלחתי להודות בפני עצמי. תראה אני לא מצפה שתתנזר או משהו, אבל רציתי שתדע. מעדיפה שהכל יהיה על השולחן." "כן, גם אני אוהב על השולחן. אז זהו זה? זו היתה הפעם האחרונה שלנו?" "כנראה, זה לא שזייפתי איתך או משהו..." "רגע, ומה עם הילדים?" "אני חושבת שהם מספיק בוגרים. אני בטוחה שהם יבינו." נותרתי המום. מוצף במחשבות. אבל אני אוהב... ומה... פאאק!!! זה היה טיימינג מושלם מבחינתה. אחרי יומיים נסעה לועידה בארה"ב. הסעתי אותה לשדה התעופה ונפרדנו. חודש שלם לעכל את השינוי הזה. אני בעבודה, בחוץ, מסתכל על נשים ותוהה אם אני זוכר איך מתחילים? ומה עושים? החודש חלף לו באיטיות ונראה כנצח. הספקתי הרבה, ואני כבר מחכה לה שתשוב. אספתי אותה מהשדה. קצת חיבוקים ונשיקות מלוות בדברי נימוסין. העייפות ניכרה על פניה והיא לא ממש התפנתה להביט עלי, למרות שראיתי גבה מורמת. פרקנו את המזוודות והיא נכנסה להתקלח. כעבור עשר דקות התפשטתי והצטרפתי אליה. צרחה נמלטה מפיה. אחזתי בה לנסות להרגיע. היא חיבקה אותי תחת זרם המים החמים והחלה לבכות. "למה עשית את זה?" לחשה. "חשבתי על זה שבוע מאז שנסעת, והבנתי שאת אוהבת נשים, והנה, גם אני אישה." "רגע, ומה עם הילדים?" "אני חושבת שהם מספיק בוגרים. אני בטוחה שהם יבינו" אמרתי. היא חיבקה אותי. "את מטורפת" אמרה. "אולי, אבל אני אוהבת אותך."
"אני אוהב אותך" "גם אני אותך..." וזהו כמובן תחילתו של עוד זיון. האצבעות מונחות על הראש ומעסות בעדינות את הקרקפת. בעודנה ישובה, הראש נזרק לאחור ומתמכר לאצבעות. עיסוי רקות וגב כף היד מחליקה על הפנים. האצבע מציירת עם הכרית על השפתיים, שמוצאות עצמן מפושקות מעצמן ויונקות את האגודל פנימה. אני מסובב את הכיסא אליי ויורד על ברכיי. הכפתורים בחולצה הלבנה, החצי שקופה שעליה, מנחשים אותי מאליהם ונפתחים מעצמם. החזה המלא מתפרץ בצהלה, והפטמות השחומות תפחו בתוך שפתיי. הושטתי את היד לתמוך בחזה, שחלילה לא יחליק מבין שפתיי. ידיה מעכו את ראשי אל חזה. ידיי גלשו אל שוקיה ומשכו מעט את האגן אל קצה הכיסא. רגליה נכרחו סביב כתפיי ולא נותר לי אלא לחפון את ראשי בין רגליה ולנבור. האגן התרומם מעט והלשון גלשה על שפתיה המגולחות למשעי. מבחינתי זהו קרב אבוד, שם בגבעת התחמושת. נתתי להכרתי ללכת לאיבוד, כשהלשון מדלגת בין השוחות. מיציה נטפו על לשוני וגלשו לסנטר. שתי אצבעות איגפו מדרום לגבעה וחדרו עם הלשון אל הבונקר המזוין. מסך עשן עירפל את עיני והשוקיים אטמו את אוזני כשבא הכיווץ, ואחריו עוד שלושה. התחלתי לזמזם את הבלדה לחובש. זחלתי בשארית כוחותי מהשוחות. היא משכה אותי מעלה לטעום את שארית מיציה מתוך פי. יד נשלחה אל בין רגלי, החגורה הוסרה והדוידקה נשלפה ומצאה מסתור אל בין שדיה המתפקעים. חיכוך, נע ומתחכך על שדיה, והיד שלה עלי, והשניה מאחורי. לא צריך עוד הרבה, ראש החץ נמחץ בין השדים והר הגעש מתפרץ, והלבה נוטפת על הר הפיטמה. התישבתי למרגלותיה. ריח הכוס הבוער נישא באפי, וריח אבק השריפה עדיין על לשוני. "תשמע, אני כבר מזמן רוצה לדבר איתך. אולי זה לא הזמן הכי אידאלי אבל... בקיצור, אני חושבת שאני, איך לאמר, מעדיפה כרגע יותר נשים. זה לא אתה, אני אוהבת אותך. אבל אני חושבת שהדחקתי את זה." "כמה זמן את יודעת?" "כבר כמה חודשים אני בודקת את עצמי, ורק לפני כמה ימים הצלחתי להודות בפני עצמי. תראה אני לא מצפה שתתנזר או משהו, אבל רציתי שתדע. מעדיפה שהכל יהיה על השולחן." "כן, גם אני אוהב על השולחן. אז זהו זה? זו היתה הפעם האחרונה שלנו?" "כנראה, זה לא שזייפתי איתך או משהו..." "רגע, ומה עם הילדים?" "אני חושבת שהם מספיק בוגרים. אני בטוחה שהם יבינו." נותרתי המום. מוצף במחשבות. אבל אני אוהב... ומה... פאאק!!! זה היה טיימינג מושלם מבחינתה. אחרי יומיים נסעה לועידה בארה"ב. הסעתי אותה לשדה התעופה ונפרדנו. חודש שלם לעכל את השינוי הזה. אני בעבודה, בחוץ, מסתכל על נשים ותוהה אם אני זוכר איך מתחילים? ומה עושים? החודש חלף לו באיטיות ונראה כנצח. הספקתי הרבה, ואני כבר מחכה לה שתשוב. אספתי אותה מהשדה. קצת חיבוקים ונשיקות מלוות בדברי נימוסין. העייפות ניכרה על פניה והיא לא ממש התפנתה להביט עלי, למרות שראיתי גבה מורמת. פרקנו את המזוודות והיא נכנסה להתקלח. כעבור עשר דקות התפשטתי והצטרפתי אליה. צרחה נמלטה מפיה. אחזתי בה לנסות להרגיע. היא חיבקה אותי תחת זרם המים החמים והחלה לבכות. "למה עשית את זה?" לחשה. "חשבתי על זה שבוע מאז שנסעת, והבנתי שאת אוהבת נשים, והנה, גם אני אישה." "רגע, ומה עם הילדים?" "אני חושבת שהם מספיק בוגרים. אני בטוחה שהם יבינו" אמרתי. היא חיבקה אותי. "את מטורפת" אמרה. "אולי, אבל אני אוהבת אותך."
