RossieL
Active member
אבל אמא, כולם ...
אני לא יודע מי כתבה את הפוסט המדהים הזה...והייתי שולח לה חיבוק.
ותודה ל Orit Israeli ששיתפה ולאיתן גנור ששיתף את השיתוף
**********************************************************************
ואז יום אחד מופיע החבר הזה שקוראים לו "כולם".
את עולה עליו, על אדון כולם, בפעם הזו שאת אומרת לקטנה שלך: "לא, את לא יכולה לחזור הביתה בשלוש בבוקר" והיא צורחת לך בחזרה: "אבל ל כ ו ל ם מרשים! למה את חייבת להיות רעה כזאת?!" (* מסתובבת ורצה לכוון החדר שלה נסערת...ובום. טריקת דלת*)...
"כולם", מסתבר, הוא חבר מאוד דומיננטי בגיל ההתבגרות. גם לגדולה שלי היה כזה. הוא גיבור-על חסר גבולות שהתברך ביצירתיות מתפרצת. באופן מפתיע מותר לו לעשות הרבה דברים לא בריאים והוא כל כך מקובל שהוא מוזכר אצלנו בבית פעמיים בשבוע לפחות. בשבוע רגוע זאת אומרת.
נדמה לי שלהורים שלו יש חנות לחומרי בניין. אני משוכנעת שהם עושים הרבה כסף מכל המשקופים האלה שנסדקים מידי יום בבתי מתבגרים ברחבי הגלובוס.
מכיוון ש"כולם" לא ממש מרשים אותי, לא לפני שנתיים ובטח לא היום, אז יוצא שאני אמא רעה. ממש רעה. שוב! כי יש המון דברים שאני לא מסכימה להם אפילו של"כולם" דווקא מרשים.
אז הנה, אני מודה! לא מסכימה. נקודה!
אני לא מסכימה להסתובב ברחוב בלילות, פשוט לא. תסתובבו ביום אני אומרת לה. זה עשוי להיות תחליף מעניין לצילומי סלפי כלב כפייתיים במשך שעות (וגם תראו לאן אתם הולכים....)
לא! לא מסכימה ללבוש חולצות בטן קצרצרות צמודות ומבזות, גם אם זה שיא האופנה. לא אהובתי, אי אפשר לשים עליהן לוגו של בית הספר ובנינו, אין שום סיבה שכולם יראו את מערכת העיכול שלך בפעולה.
לא מסכימה לראות את הוואטצאפ מחובר/ת אחרי חצות ביום של בית ספר! מעניין לי את הישבן ש"כולם" בשיחה עכשיו. וכן יפה שלי, אני בטוחה שפספוס של כמה הודעות עמוקות (חחחחחחח אימוג' אימוג' חחחחחחח מושלמתתתתתת) זה ל א סיבת המוות העיקרית בקרב בני נוער בעולם (וכן, אם יהיה דיון מעמיק על חברות אהבה חינם ואהבת הארץ מבטיחה להיות סלחנית יותר. בחיי).
לא! לא מסכימה לקנות מכנסונים חושפי לחיים אחוריות, עם כל הכבוד לקלי ג'נר. כן אני יודעת שיש לה טריליון עוקבים. כשתתפרנסי מדוגמנות מסלול מבטיחה לשקול את זה שוב.
וכן, אני מבינה שזה אומר שאת לובשת טייץ ארוך כל הקיץ כי לא ממש מוכרים משהו אחר במדינה הזאת.
ולא, אצלנו לא מטנפים את הפה גם אם לא את התחלת, לא משפילים אחרים גם אם נדמה לך שמגיע להם, לא מחזיקים חשבון חשוף באינסטגרם (לא, לא מעניין אותי אם זה אומר פחות עוקבים...) וגם לא, אני חוזרת, ל א מתנחלים אצל חברים ביום שישי בצהריים (לא חמודה, אמא של "כולם" לא מתה על זה! אני בטוחה שגם לה יש מטבוחה על הגז)
אז אם זה הופך אותי לאמא רעה...אין לי בעיה עם זה.
ההיפך הוא הנכון; במילניום החדש, צריך הרבה נחישות עקביות ואומץ בשביל להיות אמא רעה.
אני לא מתכוונת להתנצל על זה. למעשה אני די משוכנעת שאני צריכה להדליק משואה ביום העצמאות בהר הרצל.
אתם מבינים?! אני לא חברה של הבנות שלי. חברות יש להן מספיק. אני אמא שלהן.
ואמא יש להן אחת!
אני עובדת עם נוער שנים, רואה אותם מתבגרים ומודיעה לכם חגיגית שמדדי ההצלחה של הסיפור הזה שנקרא הורות יהיו; האהבה העמוקה, הערכים הברורים והכלים האישיים שנתתם להם בגיל הקריטי הזה כדי שבבוא העת יתמודדו עם חיים שבנו בעצמם בביטחון בשיקול דעת ובהצלחה.
עכשיו, זה קצת טריקי העניין הזה, כי זה יהיה איפושהו בעוד עשור וקצת... אז בינתיים, בהווה, אני מסתכנת בלהיות קצת פחות פופולרית. ככה אני, חיה על הקצה.
אבל ברצינות, משהו אומר לי שאין פה הורה אחד שלא מבין שמה שחשוב באמת זה העתיד שלהם.
תכל'ס? אני אפילו קצת מרחמת על "כולם". כי יש סיכוי ש"כולם" יעבור את גיל ההתבגרות בלי אבחנה מחודדת בין טוב לרע, כי מה הוא מבין?! הוא בן 14. חבל לי עליו קצת, כי חסרים לו גבולות גזרה ברורים, מהסוג שמוביל לתנועה ב ט ו ח ה במרחב המוגדר (הרי אפילו "כולם" לא יכול לשחק כדורגל על מצוק בלי גדר, הדבר האחרון שהוא יתרכז בו זה הכדור). אני אפילו תוהה אם "כולם" מרגיש אהוב. הרי מחקרים מוכיחים שבני נוער מתרגמים גבולות ל א ה ב ה ואיכפתיות!
אז כן, הם צועקים טורקים דלתות ומתבאסים על החיים האומללים שלהם...
אבל הם יודעים, באופן העמוק ביותר, שההורה ה"רע" שלהם נמצא שם! הוא מעורב ואכפת לו! והוא מאחוריהם תמיד, כדי להגן ולכוון.
קיצר, אני שוקלת להזמין את אמא של כולם לקפה. יש למישהו מספר שלה אולי?
אני לא יודע מי כתבה את הפוסט המדהים הזה...והייתי שולח לה חיבוק.
ותודה ל Orit Israeli ששיתפה ולאיתן גנור ששיתף את השיתוף
**********************************************************************
ואז יום אחד מופיע החבר הזה שקוראים לו "כולם".
את עולה עליו, על אדון כולם, בפעם הזו שאת אומרת לקטנה שלך: "לא, את לא יכולה לחזור הביתה בשלוש בבוקר" והיא צורחת לך בחזרה: "אבל ל כ ו ל ם מרשים! למה את חייבת להיות רעה כזאת?!" (* מסתובבת ורצה לכוון החדר שלה נסערת...ובום. טריקת דלת*)...
"כולם", מסתבר, הוא חבר מאוד דומיננטי בגיל ההתבגרות. גם לגדולה שלי היה כזה. הוא גיבור-על חסר גבולות שהתברך ביצירתיות מתפרצת. באופן מפתיע מותר לו לעשות הרבה דברים לא בריאים והוא כל כך מקובל שהוא מוזכר אצלנו בבית פעמיים בשבוע לפחות. בשבוע רגוע זאת אומרת.
נדמה לי שלהורים שלו יש חנות לחומרי בניין. אני משוכנעת שהם עושים הרבה כסף מכל המשקופים האלה שנסדקים מידי יום בבתי מתבגרים ברחבי הגלובוס.
מכיוון ש"כולם" לא ממש מרשים אותי, לא לפני שנתיים ובטח לא היום, אז יוצא שאני אמא רעה. ממש רעה. שוב! כי יש המון דברים שאני לא מסכימה להם אפילו של"כולם" דווקא מרשים.
אז הנה, אני מודה! לא מסכימה. נקודה!
אני לא מסכימה להסתובב ברחוב בלילות, פשוט לא. תסתובבו ביום אני אומרת לה. זה עשוי להיות תחליף מעניין לצילומי סלפי כלב כפייתיים במשך שעות (וגם תראו לאן אתם הולכים....)
לא! לא מסכימה ללבוש חולצות בטן קצרצרות צמודות ומבזות, גם אם זה שיא האופנה. לא אהובתי, אי אפשר לשים עליהן לוגו של בית הספר ובנינו, אין שום סיבה שכולם יראו את מערכת העיכול שלך בפעולה.
לא מסכימה לראות את הוואטצאפ מחובר/ת אחרי חצות ביום של בית ספר! מעניין לי את הישבן ש"כולם" בשיחה עכשיו. וכן יפה שלי, אני בטוחה שפספוס של כמה הודעות עמוקות (חחחחחחח אימוג' אימוג' חחחחחחח מושלמתתתתתת) זה ל א סיבת המוות העיקרית בקרב בני נוער בעולם (וכן, אם יהיה דיון מעמיק על חברות אהבה חינם ואהבת הארץ מבטיחה להיות סלחנית יותר. בחיי).
לא! לא מסכימה לקנות מכנסונים חושפי לחיים אחוריות, עם כל הכבוד לקלי ג'נר. כן אני יודעת שיש לה טריליון עוקבים. כשתתפרנסי מדוגמנות מסלול מבטיחה לשקול את זה שוב.
וכן, אני מבינה שזה אומר שאת לובשת טייץ ארוך כל הקיץ כי לא ממש מוכרים משהו אחר במדינה הזאת.
ולא, אצלנו לא מטנפים את הפה גם אם לא את התחלת, לא משפילים אחרים גם אם נדמה לך שמגיע להם, לא מחזיקים חשבון חשוף באינסטגרם (לא, לא מעניין אותי אם זה אומר פחות עוקבים...) וגם לא, אני חוזרת, ל א מתנחלים אצל חברים ביום שישי בצהריים (לא חמודה, אמא של "כולם" לא מתה על זה! אני בטוחה שגם לה יש מטבוחה על הגז)
אז אם זה הופך אותי לאמא רעה...אין לי בעיה עם זה.
ההיפך הוא הנכון; במילניום החדש, צריך הרבה נחישות עקביות ואומץ בשביל להיות אמא רעה.
אני לא מתכוונת להתנצל על זה. למעשה אני די משוכנעת שאני צריכה להדליק משואה ביום העצמאות בהר הרצל.
אתם מבינים?! אני לא חברה של הבנות שלי. חברות יש להן מספיק. אני אמא שלהן.
ואמא יש להן אחת!
אני עובדת עם נוער שנים, רואה אותם מתבגרים ומודיעה לכם חגיגית שמדדי ההצלחה של הסיפור הזה שנקרא הורות יהיו; האהבה העמוקה, הערכים הברורים והכלים האישיים שנתתם להם בגיל הקריטי הזה כדי שבבוא העת יתמודדו עם חיים שבנו בעצמם בביטחון בשיקול דעת ובהצלחה.
עכשיו, זה קצת טריקי העניין הזה, כי זה יהיה איפושהו בעוד עשור וקצת... אז בינתיים, בהווה, אני מסתכנת בלהיות קצת פחות פופולרית. ככה אני, חיה על הקצה.
אבל ברצינות, משהו אומר לי שאין פה הורה אחד שלא מבין שמה שחשוב באמת זה העתיד שלהם.
תכל'ס? אני אפילו קצת מרחמת על "כולם". כי יש סיכוי ש"כולם" יעבור את גיל ההתבגרות בלי אבחנה מחודדת בין טוב לרע, כי מה הוא מבין?! הוא בן 14. חבל לי עליו קצת, כי חסרים לו גבולות גזרה ברורים, מהסוג שמוביל לתנועה ב ט ו ח ה במרחב המוגדר (הרי אפילו "כולם" לא יכול לשחק כדורגל על מצוק בלי גדר, הדבר האחרון שהוא יתרכז בו זה הכדור). אני אפילו תוהה אם "כולם" מרגיש אהוב. הרי מחקרים מוכיחים שבני נוער מתרגמים גבולות ל א ה ב ה ואיכפתיות!
אז כן, הם צועקים טורקים דלתות ומתבאסים על החיים האומללים שלהם...
אבל הם יודעים, באופן העמוק ביותר, שההורה ה"רע" שלהם נמצא שם! הוא מעורב ואכפת לו! והוא מאחוריהם תמיד, כדי להגן ולכוון.
קיצר, אני שוקלת להזמין את אמא של כולם לקפה. יש למישהו מספר שלה אולי?
