אבטחה אישית - המשך

אבטחה אישית - המשך

...אנחה שקטה נמלטת מגרוני, נעים לי, אני מגורה מעט, קצת מרחפת.
כמעט שכחתי שגם הוא כאן איתי, קרוב, מביט מי משתאה.
צווארו חם, בוער, מבטו שבוי בי, נתון לחסדי, ואני רואה איך אגנו מתחיל לזוע בחוסר נוחות על מקומו, מבינה שהתזוזה בחלציו מקשה עליו, והוא נבוך מעט, מופתע ממבוכתו.

אני מתנתקת מחלון הזכוכית, פוסעת כלפיו פסיעה קטנה, רוכנת, שתי ידי על השולחן משני צדדיו, שדי נתלים להם מגופי ברפיון, פנינו קרובים כמרחק השערה. הוא לא זע, שפתינו כמעט נוגעות, אך לא.
׳אל תזוז׳ אני לוחשת לעברו, והוא נטוע במקומו, ידיו משני צידי גופו, מהופנט.
אני משרבבת את לשוני לעברו,
ונוגעת איתה בשפתיו,
מטיילת עם לשוני על פיו,
מלקקת בעדינות את השפה התחתונה, לאט,
אחריה מגיע תור השפה העליונה.
פיו נפתח בהדרגה והוא מוציא את לשונו, אך אני מסמנת לו עם ראשי כי ישיב אותה פנימה, והוא ממושמע, מחזיר את לשונו לתוך פיו.
אני ממשיכה לשרטט את שפתיו עם לשוני, משהה אותה ברווח ביניהן,
מכניסה מעט פנימה, לתוך פיו ושוב נסוגה. נשימותיו נעשות כבדות,
עיניו נעצמות,
אני ממשיכה ומטיילת עם לשוני מעט מסביב לפה המתנשף,
ושולחת אותה לעבר סנתרו, משם לאורך קו הלסת, לעבר האוזן, מלקקת את תנוך אוזנו, עוטפת את התנוך בעדינות עם שפתי, ונושכת פתאום בעוצמה.
אנחה בוקעת מפיו, ורטט מפתיע עובר בגבו.
הוא נאבק לא לזוז, אגרופיו קמוצים, גופו נוקשה, דרוך, ופניו נעים לעבר לשוני, מחפש את מגעה וככל שאני משהה אותה יותר, כך הוא מגשש אחריה.
כל הזמן הזה אנחנו נטועים במקומותינו, הוא ישוב על קצה השולחן שלי, ואני עומדת בפישוק קל מולו, מעליו, רוכנת כלפיו עם פלג גופי העליון.
אני מזדקפת, מושיטה לו יד, ומוליכה אותו לפינת הישיבה הקטנה הסמוכה.
יש בה שתי כורסאות קטנות, לא נוחות במיוחד, ושולחן קפה ביניהן.
אני מוליכה אותו לעבר אחת הכורסאות, שניה לפני שהוא מתיישב אני אוחזת במכנסיו, בזריזות משחררת את הרוכסן והכפתור, והם גולשים במורד גופו, עדיין אוחזים את שוקיו, הוא נהדף אל תוך הכורסא, מתיישב וגופו שוקע בה מעט.
אני מטפסת עליו, מרימה מעט את החצאית שעדיין חובקת את גופי, מתיישבת כך שפני מול פניו, רגלי מכופפות, כל רגל נדחקת ברווח הקטן שבין ירכיו לבין המשענת, ואגני מתמקם באוויר, סמוך מאד אל גופו, מעל אגנו המתוח.
זרועותי נשענות שתיהן על כתפיו, וידי מלטפת את פניו.
כמה נעריים תווי פניו.
לסתות מסותתות בקווים ישרים כמעט, עיני שקד כהות מביטות בי, מעט מזוגגות, עצמות לחיים גבוהות, בולטות, סימני זיפים עדינים, גבות סבוכות אך מסודרות, שרשרת זהב דקה לצווארו, גוונה הזהוב בולט על רקע עורו השחום.
אני נושקת לצווארו, ידי בתוך שערות ראשו, לשות את הקרקפת, סורקות את שערו, מושכות בשערו קלות. אני מקרבת שוב את שפתי אל פיו אך משתהה מולו, והוא אינו ממתין הפעם, מסתער בשפתיו על שפתי, לשונו נדחפת בעוצמה אל פי ואנחנו מתנשקים, בלשונות מתגופפות, בעירבוביית שפתיים ושיניים.
אני לוכדת את לשונו בפי ויונקת אותה בעוצמה, הוא מתמסר לנשיקה כל כולו ושולח ידיו שאוחזות בישבני ומצמידות אותו לאגנו, כנגד זיקפתו הלכודה בתחתוניו נוכח אגני הנתון בתחתון דקיק ועליו מעוכה החצאית שטרם הספקתי לפשוט.
ידיו מגששות, מנסות להידחף מתחת לקיפלי הבד הרך, נכנעות ועוברות חזרה לגופו, הוא מרים את אגנו מעט באוויר, ובדוחק הזה מקלף מעליו את התחתון שלו, מוליך אותו לעבר ברכיו, ובמורד השוקיים, בועט בו ובמכנס ברגליו, מרחיק גם את נעליו עד שמשתחרר מהם כליל.
אני מתיישבת במלא משקל גופי על אגנו בשנית, נהנית להרגיש את איברו המלא והמתוח מתחת לבד הדקיק העוטף את חלצי, נהנית לחוש את החיפזון בו הוא מנסה לנווט את איברו לעברי, בתזזיות בה הוא נתון, כל גופו בתנועה עכשיו, מתפתל תחתי, מנסה להניע את אגנו הנתון בין ירכי הלוחצות, אוחז בלהט בשדיי, לש, מועך, ממולל את הפיטמות, מושך כל שד ביד המתאימה, כאילו להפריד אותו מגופי, מצמיד אותם אחד לשני ושוב מועך, מושך חזק בפטמות הלכודות בין אגודל לאצבע, מנסה לקרב את פניו לשדיי אך הוא לכוד בנשיקה שאיננה נגמרת, פי יונק את לשונו כל הזמן הזה ולשוני נדחפת חליפין לגרונו.
לבסוף הוא מנתק את פיו ולוכד באחת את השד בין שפתיו, מלקק ויונק, מוצץ את הפיטמה בחוזקה עד שאני משתוללת עליו, מטה ראשי לאחור, להגביר את עוצמת המתיחה של הפיטמה בפיו, וגרוני משחרר אנקות של הנאה מהולה בכאב, מחככת כל הזמן את שפתי התפוחות כנגד זיקפתו הנמעכת תחתי, ואגני זז קדימה ואחורה בקצב מהיר, אני רטובה, בדגדגן מגורה, החיכוך החזק מזרים דם לבליטה הקטנה, ששולחת זרמים של עונג לכל נקודה בגופי, ידיו תומכות בי בגבי לבל אפול, פיו מטפל בשדיי זה אחר זה, ראשי שמוט לאחור, שערי תלוי ממנו, לח מהזיעה הניגרת ממני, הוא אוחז בו מעורפי ומושך בשערי ביד אחת, מותח כך את ראשי עוד אחורה, גבי מקושת כנגדו, ושדי הזקורים מונחים בדיוק מול פיו הרוכן, וכל גופי רוטט מעונג.
אני שולחת יד אחת לעבר חלצי, מפלסת דרכי בסבך החצאית, ומסיטה את התחתון הצידה, אוחזת באיברו החם והלח מהנוזלים שניגרו מתוך גופי דרך בד התחתון הרטוב. איברו מקשיח למגע ידי ובוער, אוחזת את הזין שלו בקצה, כמעט רק בכיפה, ממקמת אותו ברווח בין התחתון הדק המוסט לגופי, מרגישה איך הוא נחבט לרגע באחת משפתי שהתקפלה מעט פנימה, עוזרת לו לנתב את דרכו עם אצבעותי, וברגע שהוא חש כי הוא ניצב בפתח שפתי הפשוקות, הוא נדחף פנימה בעוצמה שמפתיעה אותי, הולם בי בחוזקה, מתחכך בדפנות הנרתיק ומבקיע את דרכו בנחישות עד שנכנס במלואו לחיקי החמים, העוטף.
התנועה שלי עליו איטית, אני מניעה את אגני במעגלים קטנים תוך שאני מתנועעת עליו מעלה ומטה. הלוע הפעור של גופי רטוב ומשתוקק, אך אני משהה את הקצב במכוון, נהנית לחוש בזין המתוח שלו ממלא אותי באיטיות, מתחכך בדפנותי.
הוא אוחז בחוזקה בפלחי ישבני ומתחיל להאיץ את הקצב ופיו ממשיך ללכוד את שדי הנחבטים ומתנועעים ככל שהוא מגביר את מהירות התנועה, מכוון את אגני מעליו במהירות וחודר לתוכי בעוצמה מחודשת, גופינו נחבטים זה בזה, בצלילים של חיכוך רטוב ומהיר, אני נאנחת בתאום מושלם עם קצב החדירה שלו, וככל שהקצב גובר נשימותי נעשות קצרות והאנחות הופכות ליללות.
אני מרגישה אותו מתקרב לרגע בו לא יוכל עוד לעצור בעצמו, ומתרוממת מעליו באחת. הוא מופתע לרגע, איברו המבריק ניצב זקור בין רגליו הפשוקות, ואני ניגשת לשולחן המשרדי, מפנה מעט את החפצים הצידה, מסירה מעלי את התחתון הרטוב ואת החצאית, ומתיישבת על השולחן ברגליים פשוקות, נתמכת בזרועותי לאחור כנגד הדלפק הרחב.
הוא נעמד, מתנשף קלות, איברו מתנדנד בין רגליו, ומתקרב אלי.
׳שב כאן׳ אני אומרת, מצביעה על הכסא שלי, והוא עושה כדברי, מתיישב, ואני מסובבת עצמי למולו, רוכנת מעט, ומעבירה את ידי לאורך הזין שלו, שהתרכך מעט, אך שב ומתמלא בתוך ידי המעסה ומועכת.
בידי השניה אני מלטפת את שפתי הפשוקות, מורחת עליהן את הרטיבות הניגרת מתוכי, ומעסה את הדגדגן. הוא מביט בי בעיניים רעבות, מעט משתאות, ולבסוף מניח את שתי ידיו על ירכי, לוחץ אותן לצדדים לפישוק רחב ככל הניתן, ורוכן עם פיו מעל שפתי המצפות.
הוא מהסס בתחילה, מנשק בעדינות.
לשונו מחודדת והוא מלטף איתה את שפתי הסמוקות, ומלקק אותן מלמעלה ללמטה וחוזר חלילה. אני מתמסרת לעונג הזה, ידי תומכות בי משני צידי ועיני נתונות בו, מרוכז בין ירכי, אפו טמון בסבך שערותי השחורות מעל השפתיים הפעורות. לשונו עכשיו מתופפת עלי במרץ, חודרת מעט פנימה ושוב מתופפת מבחוץ, מדי פעם מסתובבת על הדגדגן התפוח ושוב חודרת מעט פנימה. עיניו מביטות לעברי כל כמה רגעים, ואנחנו מביטים אחד בשניה, עיני מכווצות מעונג, אך אני מוסיפה ומביטה בו, והמבט המסור והכנוע שלי מעורר אותו להמשיך וללקק, לנשק, למצוץ ולחדור, בעירבוביה של פעולות.
כשידיו מצטרפות, מלטפות ומעסות, ולשונו כבר חודרת ונסוגה מתוכי במרץ, אני מאבדת את הפוקוס על עיניו, ושוקעת לתוך עננה סמיכה ומתוקה, של ערבול חושים ועונג גובר, אגני מתרומם ומתפתל, בירכי רועדות, וקולות של יללות הולכות וגוברות, בטונים גבוהים, מגיחות לתודעתי הצפה. אני מבינה שאלו הקולות הבוקעים ממני, אך איני שמה ליבי עליהן, אני במערבולת, הולכת ונסחפת בתוכה לתוך שכרון החושים המוחלט.
אני מגיחה שוב למציאות כשגופי רועד ומפרכס, ונשימתי נעשית שטוחה וקצרה, מנסה להחזיר חמצן לראותי המרוגשות, פותחת עיני ומביטה בו, עדיין מלטף ומעסה, אך פלג גופו העליון שרוע לאחור בכיסא, נשען על המשענת, והוא מביט בי בהנאה גלויה, מחייך.
׳זה היה כל כך יפה, לראות אותך ככה׳ אמר בשקט, והושיט יד ללטף את לחיי.
נשקתי ברכות לאצבעותיו, והזדקפתי קלות על השולחן, עדיין מסדירה נשימה ורטט, ושדי עולים ויורדים עם תנועת הסרעפת.
 
תודה


 
והנה החלק האמצעי של אבטחה אישית

נהיה קצת בלגן, והוא "חמק" כנראה...

חלק שני:
נזכרת באותו לילה, או שמא הייתה זו פנטזיה במוחי הקודח....
חזרתי למשרד בשעת ערב מאוחרת אחרי יום ארוך של דיונים, מותשת ורעבה.
ממילא כבר לא אספיק לעשות משהו הערב, לפחות אשלח כמה מיילים, ו׳אנקה׳ את השולחן.
בכניסה לחניון ניצב מאבטח זר.
לרוב אני מזהה את המאבטחים והם אותי, אך הוא חדש בצוות ודווקא עכשיו אני לא מוצאת את תעודת העובד.
חופרת בתיק, לשווא.
׳לאן את?׳
׳קומה 17׳
׳מה את עושה כאן בשעה כזו? המשרדים נסגרים עוד שעה. מאיזה משרד אמרת שאת?׳ תיחקר המאבטח במבט חמור סבר.
׳אני עובדת כאן, אתה יכול לבדוק׳
מסרתי מס׳ פרטים מזהים, ׳באתי לסגור כמה דברים ותכף יוצאת הביתה׳
המאבטח בדק והתרצה.
דווקא נאה הבחור, ציינתי ביני לבין עצמי, אבל צעיר, כה צעיר.
החנתי את הרכב בחניון הריק והחשוך למחצה ועליתי במעלית ששייטה בין המפלסים הדוממים לקומה המיועדת.
במסדרון דלק אור ניאון חיוור, ובמשרדים האורות היו כבויים.
ככה זה אצלנו, כל האורות כבים באופן אוטומטי בערב המאוחר, ומי שנשאר לעבוד צריך לפנות למוקד הביטחון, ולאחר הזדהות קצרה ומתן פרטים אודות המיקום, מדליקים עבורו את האור והמיזוג.
הקשתי את הקוד על המקלדת, פתחתי את הדלת ונכנסתי למסדרון הפנימי החשוך.
פסעתי פנימה.
החשיכה עטפה אותי בעלטה ורק המיית הרוח הנושבת דרך איזה חריץ חלון פתוח, הפרה את הדממה.
נקישות העקבים הדהדו וחזרו אלי מקירות המסדרון הריק.
פסעתי פנימה, חולפת על פני החדרים הריקים, החשוכים, לעבר המשרד שלי שנמצא בקצה המסדרון.
מסובבת ראשי לאחור מדיי פעם.
האם מישהו נמצא בקומה? רחשים עמומים או שמא דמיוני הפורה ותו לא, כך או כך לוותה אותי תחושה מטרידה.
פסעתי בזריזות, מסלקת בנחישות את המחשבות הטורדניות, נכנסתי למשרד, והגפתי את הדלת.

הנה אני כאן, במשרד הקטן המוגן שלי, ׳הכל בראש שלך׳ אמרתי לעצמי והחזרתי את נשימתי לסידרה.
הקפתי את השולחן ונעמדתי סמוך לקיר הזכוכית הגדול.
מביטה אל העיר הפרושה מתחתיי.

המראה מהקומה ה17 של עורקי התחבורה המרשתים את העיר בצבעוניות פנסי המכוניות, דמה לתפאורת מועדון בינגו שתלוי בו לוח אלקטרוני ענק, ונורותיו מצטרפות לכדי דימויים שונים, בצבעים צעקניים ומהבהבים ברקע.
קרסתי לתוך הכסא המסתובב, חלצתי את נעלי העקב, והרמתי את רגלי מעלה על השולחן, זו על זו, מציירת מעגלים דמיוניים באוויר עם כפות רגלי המשוחררות, נהנית מהשקט ומהחושך שעוטף אותי מכל צדדי.
נטלתי את השפורפרת בידי, חייגתי את המספר של הביטחון, אחרי הכל הזדקקתי לאור ולאוויר, והמתנתי.
לא היה מענה.
חייגתי בשנית.
ענה לי תקליט לניתוב שיחות, שוב, ללא מענה.
תחושה של חוסר נוחות.
שוב מחייגת,
ממתינה,
השיחה מתנתקת ללא מענה.
אולי יש תקלה בטלפון המשרדי?
מחייגת הפעם מהנייד.
אין מענה.
מנסה שוב.
בעודי ממתינה על הקו, וסבלנותי כבר על סף פקיעה, שמעתי רעש עמום ומוכר מעומק הקומה.
היה זה הכרוז של המעלית אשר הכריז על הקומה- המעלית נעצרה בקומה ה17 והדלת נפתחה.
פסיעות נשמעו במסדרון.
הזדקפתי בכיסאי, מתוחה, תוהה מי האורח הלא קרוא.
פחד חילחל לתודעתי.
הפסיעות המשיכו, וזמזום של הקשת הקוד נשמע ולאחריו וצלצול דלת המשרד בהיפתחה.
הפסיעות נעשו איטיות יותר, אך התקדמו בהדרגה לעבר משרדי.
המשכתי בנסיונות החיוג אל מוקד הביטחון ללא הועיל.
הפסיעות הוסיפו להתקרב, ולבסוף
ידית הדלת הונפה מטה ובתוך שבריר שניה נפתחת הדלת בתנועה מהירה ובטוחה.
במפתן ניצב לו המאבטח שניתקלתי בו בכניסה לחניון.
הוא נכנס בשקט פנימה, סגר את הדלת אחריו, ונשען עליה, מתבונן בי ושותק.
מרוב תדהמה לא הוצאתי הגה.
כל גופי נדרך, וידי אחזה בחוזקה בעט כל שהיא, מוכנה לנעוץ אותה בו במידת הצורך.
׳חיפשת אותי?׳ המאבטח שבר ראשון את השתיקה.
׳אני? לא, מה פתאום?׳ עניתי בשקט.
׳את בטוחה שלא חייגת אלי?, קיבלתי קריאה׳.
׳כן, כלומר, אה...חייגתי למוקד כדי שידליקו לי את האור׳ עניתי, בהיסוס.
לא מבינה מה הוא רוצה ממני והאם אני צריכה לחשוש.
׳אני דווקא קיבלתי את הרושם שאת זקוקה לסיוע מאבטח כאן, במשרד, באופן אישי׳ ענה לאט ובהטעמה, מחייך חצי חיוך.
שתקתי.
הוא נשען על הדלת ומבטו סקר אותי לאט.
הבטתי בו בבלבול, מנסה לתהות על פשר הופעתו במשרד שלי.
מבטו חזר והרצין, הוא לא זע ולא נע למספר רגעים. נשימותיו נשמעו היטב בחדר שעיני כבר התרגלו לחשכתו, כשלפתע החל לפרום את כפתורי חולצת מדי המאבטח השחורה שלו, באיטיות מתריסה.
ראשון פרם את כפתור הצווארון.
אחריו עוד כפתור,
ועוד אחד
וחדל.
שיניו בהקו פתאום, מחזירות בלובנן אור מאיזה מקור עלום, נוצצות על רקע העלטה.
האם חייך?
נותרתי נטועה בכיסאי.
לא זזתי, לא נשמתי.
רגלי נותרו על השולחן כבדות כמשקולות.
הוא פסע שתי פסיעות אל צד השולחן, אחז קלות בקרסולי, הרים אותם והתיישב תחתם על קצה השולחן, מיקם מחדש את קרסולי על ירכיו, והחל מעסה בעדינות את כריות כפות הרגליים שלי.
גופי היה נוקשה כבול עץ.
קפוא.
׳את בטח כבר שעות ארוכות על הרגליים, ועוד על עקבים, לא פלא שהרגליים שלך כל כך תפוסות׳ אמר, ואצבעותיו חפרו בכפות רגלי שסרבו לשתף איתי פעולה והגיבו בכניעה למגע ידיו המעסות.
הראש שלי עמד להתפקע מרוב מחשבות.
מה הוא רוצה?...
מה אני רוצה?
הוא כל כך סקסי!
מה זה קשור? מה הוא מתפרץ ככה למשרד, זה עלול להיגמר רע!
מה לעשות??....
מה אכפת לך? קצת פינוק לא יזיק לך!
הוא נראה טוב וצעיר, לא פינטזת על מאבטח ממש הבוקר?! כשחלפת על פני המאבטחים בהפסקת הסיגריה שלך?....
מחשבות.
כמה מחשבות.
כיביתי את המחשבות.
כולן, אחת אחת.
נשמתי עמוק, הרמתי באחת את רגלי ממנו, הורדתי אותן לרצפה ונעמדתי.
׳אם כך הם פני הדברים, ואתה מציע לי באופן וולונטרי את הסיוע האישי שלך, אז שיהיה לך ברור: אני, ורק אני קובעת מה יקרה פה כאן ועכשיו, וברגע שארצה, אתה תתחפף מכאן ותשמור לעצמך את מה שקרה כאן, כן?׳
שתיקה.
׳או שתחזור למוקד שלך ותעזוב אותי בשקט׳.
המילים יצאו מפי לאט ובקול ברור ובוטח. כל כך התפלאתי מקור הרוח שיצא ממני, עד כי לא הייתי בטוחה כלל, שאני היא זו שדיברה.
גם הוא הופתע.
מבטו נהיה מהורהר לרגע, והרצין.
אך בהדרגה התחלף לכדי חיוך מתריס בחלקו, מתגרה, חיוך שאומר: אני שלך עכשיו, אבל אני עוד עלול להפתיע אותך, אז תיזהרי...
השבתי לו בחיוך משלי.
מבט ישיר לעיניים מלווה בפיסוק קל של השפתיים, לשוני ניצבה בקצה פי, כבדרך אגב.
התחלתי לפרום לאט ובסבלנות את כפתורי חולצתי המחויטת, עיני לא משו מעיניו, ואצבעותי עסוקות בפעולתן.
עיניו גלשו באיטיות מגובה עיני, לגובה שדיי, מחכות בציפייה לבד שיורחק לצדדים, ויחשוף את גופי.
כמעט וסיימתי את מלאכת הפרימה, משכתי את החולצה מתוך החצאית ופרמתי את השניים האחרונים.
הוא נאבק.
ניסה להחזיר את מבטו לגובה עיני, למשחק השליטה במבטים בנינו, אך נכנע לסקרנות, לכמיהה לראות אותי מתערטלת מולו.
הוספתי לעמוד מולו, כפתורי חולצתי פרומים כולם.
החולצה שמוטה, פתוחה על כתפי.
מבטו מהופנט ונתון בשדיי.
איזה ילד! חשבתי לעצמי, משועשעת.
הרחקתי את שני חלקי החולצה לצדדים, הסרתי את החולצה, הושטטי ידי לאחור, פרמתי את הקרסים של החזיה במהירות והסרתי אותה כליל.
שדיי חשופים.
רכים, גולשים מעט מטה ולצדדים,
עכשיו שאין לפניהם מחסום שמרסן אותם לתוכו הם מתגלים במלא נדיבותם, והפטמות שלי דרוכות וזקורות. מצפות לבאות.
נשענתי לאחור כנגד קיר הזכוכית הגדול, והושטתי את שתי אצבעותי המורות אל עבר פי, מלחלחת בלשוני את קצות אצבעותי, ומורידה אותן לעבר העטרות שלי.
מוליכה אותן במעגל, כל אצבע על העטרה שלה, בהתאמה, מקיפה את העטרה במעגל איטי, ולבסוף מטפסת אל הקצה הזקור וצובטת אותו, מושכת קלות.
אנחה שקטה נמלטת מגרוני, נעים לי, אני מגורה מעט, קצת מרחפת.
כמעט שכחתי שגם הוא כאן איתי, קרוב, מביט מי משתאה.
צווארו חם, בוער, מבטו שבוי בי, נתון לחסדי, ואני רואה איך אגנו מתחיל לזוע בחוסר נוחות במקומו, מבינה שהתזוזה בחלציו מקשה עליו, והוא נבוך מעט, מופתע ממבוכתו.

(גילגיל- תודה ענקית על הלינק! )
 
נשארתי בלי אויר

עכשיו צריכה דחוף הנשמה מפה אל פה כדי להרגע
ועכשיו הולכת לקרוא שנית את הגמר שלך
הצלחת לסחוף אותי לקרוא את זה פעמים ועוד אורך שנסחפתי אל המילים שלך בובה את פשוט מלכה
 
תשמעי בובה
האוסקר כולו שלך

השארת אותי בלי חמצן , את כזו סקסית ומריפה
ראיתי עכשיו סרט מקסים , רואה למה בקשתי את הרצף זה היה קטוע
אבל לקרוא אותך מהתחלה עד הסוף בא לי לצעוק הללויה
זה לא הסוף עד שהגברת שרה את אריה שלה באופרה
ואת שרת שם את שיר הסים השארת אותו ואותך בלי אויר
זו היתה ההצגה הכי טובה בעיר
 
באמת אהבתי את הסיפור

קראתי את ההתחלה מאד אהבתי וחכיתי להמשך
ואז חליתי בשפעת ונשאבתי למיטה, והכל נשכח מהראש הדפוק שלי
לכן קשה היה לי לקשר
אבל שהבאת את הסיפור ברצף עזבתי הכל לא עניתי לטלפונים ושקעתי בסיפור שלך
הוא שאב אותי פנימה , אני כותבת את מה שאני מרגישה , סתם אני לא מחמיאה
את בובה אמתת וטוב שאת שומרת אותם יהיה לאין ללכת לקרוא אותם שתפוז ישבות שנית
 
למעלה