מרכז מיקרה
את צודקת שצריך יד אחת שתכוון את כל ההתערבות, מן האבחון ועד הטיפולים, אבל לא ידוע לי על מקום שעושה את זה. התבנית האידאלית היא זאת, בה אחד מן המומחים המטפלים משמש כ"מרכז מקרה" ומקיים מעקב אחרי כל הטיפולים. בדרך כלל הרופא המאבחן אמור להיות מרכז המקרה, כי הוא אמור להכיר את ההפרעה הכי טוב וגם להמליץ על הטיפולים. באופן מעשי, בדרך כלל אחד ההורים לוקח על עצמו להיות "מרכז מקרה" של הילד, ומתאם בין כל המטפלים תוך קיום מעקב. אני הייתי מתחילה באבחון הפרעת הקשב, ורק אחר כך פונה לשאר הבדיקות והטיפולים, במידה שהנוירולוג יחליט שהם דרושים. אם הנוירולוג הוא מומחה ב-ADHD, כדאי לתת לו להוביל את המהלך, ולא לתת לכל מטפל לסחוב לכוון שלו. אצלנו הרופאה ההתפתחותית קבעה שצריך פסיכולוגית לילדים, הפסיכולוגית קבעה שצריך טיפול משפחתי, המטפלת המשפחתית קבעה שצריך טיפול זוגי, ואף אחד לא אבחן מהי הבעייה של הילד. רק לאחר שנה הוא אובחן כ-ADHD וזה הסביר את חוסר הגבולות שלו, שנבעו מהאופי ה-ADHDי שלו ולא מחילוקי הדעות בין הוריו, שגידלו ילדים נוספים ללא חוסר גבולות.
