לפני סוף הדרך
New member
אבוד..
אני סטודנט למדעי המחשב. כבר כמה שנים שיש לי בעיה של יצירת קשר עין עם אנשים, אני מרגיש הרגשה לא נעימה בעיניים כשאני מסתכל על כל אחד, מן הרגשה של כאב אפשר להגיד, ואני חושב שגם לאחרים יש הרגשה לא נעימה בעיניים כשאנחנו יוצרים קשר עין (יצא לי להבחין בזה, שהם מתחמקים מלהביט לעיניי). אני מרגיש שאני לומד לחינם, כי אני לא אצליח לעבור אף ריאיון עבודה. כשאני ניגש לשעות קבלה של מתרגל/מרצה למשל, אני יושב כמו טמבל ומסתכל על השולחן כשהוא מדבר אליי, מה שמקשה עליי מאוד לנהל דיון מעמיק בנוגע לבעייה לשמה באתי. השבוע שהגעתי לשעות קבלה, אמרתי לעצמי "תחשוב שזה ריאיון עבודה, תהיה רגוע ותנסה ליצור קשר עין", וזה לא הלך, ושוב יצאתי מבלי לשאול כל מה שרציתי, כי אי אפשר לנהל דיון ככה. ברור לי שגם אם איכשהו מישהו יקבל אותי לעבודה, אני לא אוכל לשרוד בעבודה נפשית, כי אי אפשר להשתתף בישיבות ולעבוד בצוות במצב הזה. מה עושים? עברתי טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, ושוב דבר לא השתנה. אני מרגיש רע, שום מוטיבציה, ולומד מתוך ידיעה שאחרי התואר אני אעבוד באיזושהי עבודה פיזית כשבזבזתי כסף וזמן רב ללימודים שלא יתרמו לי דבר.
אני סטודנט למדעי המחשב. כבר כמה שנים שיש לי בעיה של יצירת קשר עין עם אנשים, אני מרגיש הרגשה לא נעימה בעיניים כשאני מסתכל על כל אחד, מן הרגשה של כאב אפשר להגיד, ואני חושב שגם לאחרים יש הרגשה לא נעימה בעיניים כשאנחנו יוצרים קשר עין (יצא לי להבחין בזה, שהם מתחמקים מלהביט לעיניי). אני מרגיש שאני לומד לחינם, כי אני לא אצליח לעבור אף ריאיון עבודה. כשאני ניגש לשעות קבלה של מתרגל/מרצה למשל, אני יושב כמו טמבל ומסתכל על השולחן כשהוא מדבר אליי, מה שמקשה עליי מאוד לנהל דיון מעמיק בנוגע לבעייה לשמה באתי. השבוע שהגעתי לשעות קבלה, אמרתי לעצמי "תחשוב שזה ריאיון עבודה, תהיה רגוע ותנסה ליצור קשר עין", וזה לא הלך, ושוב יצאתי מבלי לשאול כל מה שרציתי, כי אי אפשר לנהל דיון ככה. ברור לי שגם אם איכשהו מישהו יקבל אותי לעבודה, אני לא אוכל לשרוד בעבודה נפשית, כי אי אפשר להשתתף בישיבות ולעבוד בצוות במצב הזה. מה עושים? עברתי טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, ושוב דבר לא השתנה. אני מרגיש רע, שום מוטיבציה, ולומד מתוך ידיעה שאחרי התואר אני אעבוד באיזושהי עבודה פיזית כשבזבזתי כסף וזמן רב ללימודים שלא יתרמו לי דבר.
