אבודה..

[rache2]

אבודה..

הרע הזה, הכאב הפנימי הזה שלא מרפה, החוסר שקט הנפשי, החוסר יכולת הפיזית.. הרצון לברוח מעצמך.. איך אפשר לברוח מעצמך? אז זהו שאי אפשר.. הייתה לי שיחה אתמול עם גיסי.. הגענו למסקנה שאני צריכה ללמוד לקבל את עצמי..(-אני יודעת את זה כבר שנים) אבל אני לא מקבלת את עצמי. אני לא יודעת איך להפסיק להגיד לעצמי שאני טיפשה. כי אני מרגישה כזאת. ולא משנה שאומרים לי שאני נשמעת ככה ושאני לא נשמעת טיפשה וכל החרא הזה. כי בת'כלס ביום יום לא הולך לי.. היום לדוגמא גרמו להרגיש טיפשה מארץ הטיפשים.. ובצדק. אני נופלת, קמה, נופלת.. נשברת קורסת.. ואוספת את השברים.. אני רוצה לוותר אני לא נותנת לעצמי ואם אני נותנת לעצמי חברה שלי תופסת אותי.. אבל אני מרגישה קרובה לנפילה.. וההורים כל כך גאים.. איך אני חזקה! איך אני מתמודדת! למרות כל הכאב למרות כל הקושי.. לכו תסבירו להם שבפנים אני אבודה.. לפעמים בא לי לצעוק להם שאני עוד שנייה נופלת תתפסו אותי.. אבל גם אם אני יגיד להם את זה הם לא יבינו.. כי אני הרי כל כך מצליחה! כל כך מתקדמת..כל כך..חזקה- המילה הארורה הזאת.. חזקה חזקה עד שאני נמעכת על הריצפה.. כואב לי.. הדמעות עומדות בגרון..אני ממשיכה.. אבל מרגישה שאני לאט לאט נופלת עוד ועוד ועוד... מתוסכלת.. אין לי מילים לתאר את זה..אני פשוט מרגישה.. אבודה

 

[אלומת האור]

כל כך מבינה אותך, מתוקה... ../images/Emo201.gif

אני יכולה להגיד רק תודה לאלוהים שמצאתי את קבוצות 12 הצעדים של אכלנים אנונימיים, שם אני לומדת ומתרגלת בדיוק את זה - בדיוק איך לתת קונטרה לקולות הרעים האלה, שמשפילים, דורסים, מכים אותי, הרבה אחרי שההורים שלי נפטרו, אבל ממשיכים להדהד בראשי. ההתקדמות היא איטית, אבל מחלחלת כל כך עמוק... הלוואי שיכולת למצוא לעצמך קבוצה כזו, אפילו של אל-אנון (משפחות של מכורים לאלכוהול, נתתי לך פעם קישור) או של קוד"א (תלויי יתר אנונימיים). אותי זה מציל, אחרי שנים של טיפול פסיכולוגי שלא הזיזו לי בנקודה הזו, התכנית שאני עובדת עוזרת לי כל כך בעניין הזה ויש שיפור עצום בתפיסה שלי את עצמי היום לעומת פעם. אני הייתי אלופה בהלקאה עצמית, גם הייתי פוצעת את עצמי. היום אני לומדת לאט לאט לגדל את עצמי, להתייחס לעצמי ברכות, בליטוף. אני רק יכולה לאחל לך ולהתפלל עבורך שתמצאי בך את הכוחות האלה שירימו אותך מהמצב שלך. החדשות הטובות הן, שאת לא לבד. השאלה היא מה וכמה את מוכנה לעשות כדי לצאת מהמצב שבו את מתבוססת. ברגע שהסבל שלי היה בלתי נסבל - הצטרפתי לקבוצות. עד אז סבלתי והמשכתי לסבול כל חיי, ורק כשהגעתי לקרקעית של הקרקעית של הסבל, מצאתי בי את הכוחות לקום ולבקש עזרה. מותר לך לבקש עזרה, זו לא חולשה. את לא צריכה להיות עמוד התווך שיחזיק את כל העולם על כתפיו. שולחת לך

ענק של עידוד, אור

 

[chooselife]

לי זה דווקא לא נשמע כמו אבודה.

מצטער, אבל בכלל לא. ללכת לאיבוד זה לוותר לגמרי על הכל, להרים ידיים ולהגיד "טוב די אני סתם ילדה מטומטמת שלא שווה סמחטה על הריצפה, ואני לא מנסה יותר". ואני לא מדבר על לומר את זה ואז יומיים אחרי זה לנסות שוב- אלא לומר את זה ולתת לעצמך לשקוע בחוסר מעש העלוב. אבל זה הרי לא מה שאת עושה. ממש ממש לא. את הרי, עושה ההיפך מזה. הביעה שלך יקירתי, היא שאת מחזיקה לך מין בית משפט כזה בראש, שתמיד שופט אותך לכף חובה, גם כשכל העולם משבבח אותך. את חייבת לפטר את השופטים האלו, הם זבלים חסרי תועלת. אמרתי לך את זה רחל, זה מתחיל בדיבור נכון יותר לעצמך, בלפנק את עצמך- בלדעת לתת לעצמך,וכן, גם לךומר לעצמך מילה טובה. זה אולי מוזר בהתחלה, במיוחד כי את רגילה לרדת על עצמך בכל הזדמנות רעננה שרק נקרית בדרכך - אבל כן. זה מתחיל שם. את תלמדי, אם תרצי ואם לא, עם הזמן, להיות האור בחיים שלך. אין דרך אחרת- אף אחד אחר לא יוכל להחליף את זה.יכול להיות שאת מפחדת להצליח כי אז השלב הבא יהיה להודות שאת לא ממש צריכה את אבא ואמא שיתפסו אותך? שאת בעצם כן יכולה לקחת אחריות על החיים שלך? וכן יקירתי, את בדרך הנכונה, את מתאמצת,את לא מוותרת-את שוכחת שחוץ מהתמדה,סבלנות ומצב רוח טוב חשובים לא פחות- תשקיעי גם באלו

את פשוט נותנת המון המון קרדיט לנפילות שלך, ו0 קרדיט להצלחות. חלק מזה נובע לדעתיף מהמיקום שלך ביחס לפידבק- את מאוד זקוקה לפידבק חיצוני על דברים שאת עושה, מתוך מקום של אי קבלת סמכות השיפוט שלך על עצמך. זה בדיוק הדבר שצריכים להחזיר לך- שאת צריכה להחזיר לעצמך. את ההבנה שמה שאת עושה ומה שאת חושבת הוא מה שקובע,ולא מה שאחרים חושבים- רק אז תוכלי לראות שרוב האחרים דווקא רואים את הטוב שבך יותר מאשר את הרע- מאחר ותלמדי לראות צד כזה בבני אדם- כרגע אני חש שהוא קצת חסום. ואל תגידי לי שאת לא יכולה. מצטער, אני לא מוכן לקבל את זה

צוז