אבודה

[Middle of nowhere]

אבודה

אני מרגישה כל כך רע,כל כך לבד בעולם..שאין אף אחד שיכול להבין באיזה מצב אני נמצאת.לכאורה יש לי הכל,אם מתסכלים עלי מהצד כנראה אומרים "יפה,היא מסודרת".
אבל לא,אני בן אדם עם חוסר ביטחון נמוך ברמות שאי אפשר בכלל לדמיין. לפעמים אני אומרת לעצמי שזה שטויות ושזה יעבור אבל זה ממש לא. זה דופק לי הכל אפילו בפרטים הכי קטנים. התחלתי טיפול פסיכולוגי,כל פעם שאני יוצאת משם,אני יוצאת בהרגשה טובה אבל אחרי כמה שעות ההרגשה הרעה הזאת והחוסר אונים ביחד עם תחושת החוסר ביטחון מציפה אותי מחדש. לא כל כך יוצא לי ללכת לטיפול במקרה הטוב בפעמיים בחודש. אני אוהבת להיות עצמאית ועובדת מאוד קשה ומפרנסת את עצמי מבלי לבקש עזרה מההורים,אני הכי לא כזאת. אבל יש גבול לכמות ההוצאות שלי בחודש ויש לי הרבה,אני יודעת שהבריאות הנפשית שלי שווה יותר מכל אבל קשה להכיל את הכל ביחד.
לפעמים אני חושבת על התאבדות,דיברתי על זה בטיפול אבל אני מבינה שבפועל אני בחיים לא אעשה את זה למשפחה שלי. גם אם כי אני סתם פחדנית.
למה להתעקש על משהו רע בכלל? אה? בא לי כבר לגמור עם זה. אני סה"כ בת 24 ועברתי כל כך הרבה...לא מרגישה שזה המקום עכשיו לפתוח את זה.
אבל בזמן האחרון איבדתי הרבה דברים שחשובים לי,וככה אבד לי גם האמון באחרים. קשה לי כל כך לבטוח ועד שאני בוטחת ונפתחת מצליחים לפגוע בי ברמה שלוקח לי המון המון זמן להתגבר על זה.
אני מרגישה תקועה,אפילו שאני עצמאית,אפילו שאני לומדת ומסיימת עוד שנה תואר. וכל זה לא שווה. כי מציפה אותי ריקנות מטורפת. אין אף אחד מסביב שיחבק,שיחייך אלי, שירגיע אותי.
החברות שלי גם כל כך מעצבנות אותי עם האובר אופטימיות שלהן,זה דבר שיכול לעצבן אותי כל כך עד כמה שזה בטח נשמע לכם מגעיל.."אל תדאגי יהיה בסדר",אל תדאגי,אני פה".
הן לא רואות אותי,הן חושבות שאם הן יגידו את זה זה פשוט יעבור לי מעצמו,אני מרגישה שאני מדברת לקיר שכל מה שאני משתפת אותן נכנס ויוצא מהאוזן השניה. פשוט קיר.
זה מגיע למצב בדיוק כזה שאני מעמיסה עלי עוד ועוד ונכנסת לכאן ובוכה לכם ...

זהו,הייתי חייבת להוציא את זה...מצטערת שחפרתי...
תגובות מעודדות יעזרו טיפונת,ממש טיפונת ...

 

[נוסעת בזמן אחר]

היי, יקירה.

אני לא יודעת מה קורה איתך מלבד מה שכתבת, רק יודעת שרק את יכולה לשנות את החיים שלך. יום אחד ימעס לך לשבת בשלולית שאת יושבת בה ואז את תעשי משהו שונה שלא עשית עד היום.
מלבד זה נישמע שאת בדיכאון, מהסוג שצובע את הכל בשחור.
אני ממליצה לחשוב על טיפול תרופתי או טיפול עומק עם מטפל אלטרנטיבי שיעזור לך לפענח מה את רוצה באמת ולעשות את זה.
בהצלחה.

 

[נוסעת בזמן אחר]

או להתחיל בתרופות ואז יהיה לך כוח לדברים...

נוספים.

 

[נוסעת בזמן אחר]

היי, Middle of nowhere יקרה...

אולי הייתי קצת קשה איתך. ממליצה לך לקרוא את מה שכתבתי ל"מלכת התחפושות". ובאמת הייתי שם. אנשים שהם לא במצבך לא יכולים להבין אותך לגמרה ולא יכולים להתחבר לכל הכאב שאת משדרת. אם יעשו כך פשוט ישקעו בדיכאון לצידך.אני מניחה שאת כואסת עליהם וזה גם מרחיק. זה לא כל כך מסובך להבין את המנגנון.
אני באמת ממליצה ומעודדת לחפש עזרה לנפש הכואבת.
אפשרמטפל טוב בגופנפש. טיפול בדמיון מודרך. יש מטפלים שעושים פלאים. אפילו תרופות.
אין טעם להתבצר בסבל.

 

[Middle of nowhere]

אכן

קראתי..ואני מבינה את זה. אבל דווקא אני חושבת שכן אפשר שמישהו יכול להתבצר איתך בכאב ולהיות איתך שם ולאוו דווקא להשתקע ביחד איתך בדיכאון,אלא פשוט להבין,פשוט להיות שם ולתמוך.
זאת בקשה כל כך גדולה? למה לתת לך להיפתח ואז לפגוע? או סתם לזרוק סיסמאות כמו "יהיה בסדר" ושום דבר בעצם לא בסדר !
הכי גרוע,שאני כבר נמצאת בטיפול..ולפעמים אני חושבת לעצמי שזה לא יכול לעזור,שאני פשוט מקרה אבוד ושום מטפל,שום תרופה לא תוכל לעזור לי ....

 

[נוסעת בזמן אחר]

בשביל זה צריך בן אדם ממש מיוחד...

ואפילו אנשים מיוחדים ליפעמים נשברים. ליפעמים כל מצב שבו בן אדם לא נמצא איתך שם במאה ועשרים אחוז יתפרש כבגידה, כפגיעה.
את כואסת או מאשימה ואנחנו נסוגים. לא יודעים להיות מושלמים ביכולת האכלה שלנו.
לאורך זמן גם קשה תמיד להיותזה שתומך, מטפל.
אבל את בטח יודעת את כל אלה...
אז אין לי כל כך צה להוסיף. המשיכי בטיפול. אם מטפלת לא עוזרת לאורך זמן, כדאי לנסות אחרת. ברגעים קשים לכולנו מתגנבת מחשבה שאנחנו מיקרה הכי חמור, לא ניתן לטיפול וכו'.
תני לזה זמן. אני יודעת שכל יום שאת סובלת זה ממש מגעיל וקשה ועם זה את תמיד יכולה לסגל לך עוד ועוד שיטות לשנות התיחסות לסביבה ולמחשבות שלך. לא יודעת אם יהיה בסדר, אבל תמיד יש סיכוי.
תרגילי בית:ממליצה לך לבדוק אם את מתרכזת בקשה ומתעלמת מחוויות טובות שיש לאורך היום שלך. רק לבדוק.

 

[Middle of nowhere]

...

תודה

 

[נוסעת בזמן אחר]

בבקשה. אשמח אם תמשיכי לשתף...

אם תרצי אולי לכתוב יותר מפורט. בפוסט הראשון העלית את הכל וקשה יותר להתיחס לכל הקשיים ביחד(הרגשתי). מה שזורם לך.

 

[נוסעת בזמן אחר]

רציתי להוסיף...

שדיכאון הוא מעין השקפת חיים. כשבן אדם בדיכאון הוא או היא לא במודע אוספים הוכחות לכך שהחיים באמת קשים ואנשים בוגדניים וכו'. זה הולך יד ביד לצערי. ככל ש"הוכחות" לרוע החיים מתרבות הסיכוי לצאת מהקושי במהירות קטנות והמעגל נסגר.
כולנו חווים קשיים יום, יום. הכל שאלה של תגובה.
גם הוכח שיש אנשים שנוטים להגיב יותר קשה באופן טבעי.
סתם חומר למחשבה.

 

[seeyou]

אין אף אחד מסביב שיחבק,שיחייך אלי, שירגיע

שבגילך גם אני חשבתי אותו דבר
למזלי,לקחתי את עצמי בידיים -עברתי קורסים שונים-קראתי ספרים

אני חושב שרק האם יכולה לחבק/לחייך/להרגיע את הבת הקטנה בלי לבקש תמורה(יתר האנשים/חברים/בני זוג לא יעשו את זה "חינם")

ברור שבמעשה הזה האם גם מחלישה את ההיתמודדות עם החיים (בזה שמסתירה את האמת על החיים)

אני חושב שהמטרה מקדשת את האמצעים

למה אנחנו חיים ?
-אין לאף אחד תשובה
-לכן במקום לבזבז את הזמן בחיפוש אחרי התשובה מומלץ לעשות דברים שיכולים לשפר את רמת החיים בכול המישורים(חומרית/נפשית)
בשלב ראשון הייתי ממליץ לך לעשות סיור בבתי חולים להבין שמצבך הוא הרבה יותר טוב מאשר לאחרים
בשלב שני קחי לך כלב -יש הטוענים שקשר עם בעלי חיים משפר את הבריאות הנפשי של בני אדם

יוסי

 

[נוסעת בזמן אחר]

היי יוסי, נחמד שקפצת לבקר בעירינו.

רק רציתי להגיד שגם הורים לא עושים שום דבר חינם. צריך להיות בן אדם באמת דגול והורה עוד יותר דגול בשביל לתת בלי ציפיות.

וגם הוכח שבלי חום של האם או כל מטפל אחר תינוקות לא מתפתחים שכלית (לגבי מה שכתב על החלשת הילד).

ואני תמיד בעד חיות מחמד מכל סוג(כמעט), אבל רק לאנשים שיודעים באמת במה זה כרוך ומוכנים להתחייב למשך חייה של חיית מחמד.

 

[Middle of nowhere]

כן...

אבל אימא זה דבר אחר לגמרי,אי אפשר בכלל להשוות את זה מול חברים.

אם ההמלצה הראשונה שלך אלי היא לעשות סיורים בבתי חולים כדי להבין שמצבי יותר טוב,לא מקל עלי..
לראות אנשים במצב יותר גרוע או בדיכאונות חריפים לא יעשה לי טוב יותר על הלב אלא ההפך..בכל אופן אצלי,לא יודעת אם אצל אחרים עושה טוב לראות שאחרים סובלים יותר מהם ושהם ירגישו יותר טוב עם עצמם..
ההמלצה השניה שלך יותר מקובלת על הדעת וכבר יישמתי אותה מזמן..
בכל אופן תודה על הכוונה הטובה ...

 

[כריות בחלב]

ניסיתי לקרא ולהבין

אני מחפשת את הנקודות האלה שגורמות לך להרגיש ככה...
מצאתי שחסרה לך הבנה וסביבה סוציאלית קרובה ומבינה ;

- החברות לא מבינות ונראה שלא באמת אכפת להן
-"אני מרגישה כל כך רע,כל כך לבד בעולם.."
- כשאת יוצאת מהטיפול הפסיכולוגי, לאחר שדיברת עם מישהו שלכאורה נראה שמבין אותך, לאחר כמה שעות צפה בך התחושה שזה לא זה
- אבד לך האמון באנשים אחרים, קשה לך לבטוח ולהפתח- ועד שזה קורה פוגעים בך שוב.
-את מצליחה ומלומדת אך מציפה אותך ריקנות כי חסרה לך הבנה, חיבוק, חיוך

אוקי, קודם אבד לך האמון באנשים אבל את עוד מאד רוצה להאמין ולקבל תמיכה והבנה, לכן הבטחון העצמי שלך מאד נמוך בכל הקשור לסביבה סוציאלית.
אם תנסי לדבר עם מישהו באופן וירטואלי, ולנסות להפתח אליו, כזה אחד שאת אפילו לא מכירה. תתאמני על הפתיחות שלך לאנשים ולאט לאט תלמדי לסמוך שוב.
אני יכולה להבטיח שלא כולם כאלה. תמיד בסוף מוצאים את הנפש התאומה- בבן זוג ובחברה טובה. מאד חשוב שתנסי לסמוך על אנשים. גם אם אנשים פוגעים בך, אפשר ללמוד לסלוח. את יודעת, כולנו בני אדם. כל אחד עלול לפגוע באחר בלי כוונה.
אולי תנסי לשים את הרגשות בצד, לנסות להתעלם מההרגשה של ה"נפגעת" ? לתת צ'אנס לעולם.
תלכי עם חיוך גדול על הפנים, את צעירה, מלומדת, יש לך אפשרויות לפתח המון קשרים (ואני לא אומרת שזה קל!)
עם רצון, הכל יכולים. תאמיני בעצמך ובמה שאת. תנסי, תכשלי, תנסי שוב, תפגעי, תנסי שוב- תצליחי!

אם את זקוקה לאוזן קשבת ונטרלית- אני פה בשבילך!

 

[Middle of nowhere]

אני מעריכה את התגובה,תודה.

אבל זאת תמיד הבעיה,שאני נותנת יותר מידי צ'אנסים ונפגעת,אני מנסה ללכת עם חיוך על הפנים..מנסה להשאיר איזשהי אופטימיות אבל זה לא תמיד עובד.
אני בעיקרון בן אדם מאוד מופנם ורציני אבל כשאני נפתחת באמת ונותנים לזה זמן..אני שונה לגמרי וקשה לראות את זה מבחוץ מן הסתם..אולי זאת הסיבה שכולם מתרחקים ממני ופשוט לא מבינים מי אני באמת..


ושוב,תודה רבה

 

[מרילין מונרו6]

אני כל כך מתחברת...

למה שכתבת כאן...
אני מרגישה אותו הדבר. כבר המון זמן.
בניגוד אלייך אני לא ממש מתפקדת, אותי תחושות הריקנות וחוסר הביטחון והדיכאון המתמשך דיכאו לרמות של חוסר תיפקוד מתמשך.. אז מצבך יותר טוב משלי.
הלוואי ואני הייתי מצליחה לעבוד וללמוד. כל הכבוד לך שלמרות התחושות הקשות את עושה "את מה שצריך לעשות".
לא ויתרת על עצמך לגמרי.
מה שאני יכולה להגיד לך מנסיוני האישי זה שאת חייבת להתמיד בטיפול, גם אם נראה שהוא לא עוזר.
אולי את צריכה להחליף מטפל, אולי לעבור לסוג טיפול שונה, כי יש היום המון סוגי טיפול.
לי באופן אישי בתקופה מסוימת מאוד עזר טיפול סי בי טי- טיפול קוגנטיבי התנהגותי.
ואני לא יודעת אם את לוקחת תרופות או לא, אם לא אולי כדי לך לשקול את האופציה הזו.
גם לי קשה שלא מבינים אותי, גם לי קשה לשמוע מהסובבים ש"הכל יהיה בסדר" כשהכל ממש מחורבן אצלי ברמות שאני לא יכולה כבר לשאת...
נראה שכולם חיים את החיים בלי דאגות, בלי לשקוע במחשבות יותר מדי. פשוט חיים את היום.
ואני רק שוקעת ושוקעת. תקועה באותו מעגל כבר שנים.
אני מקווה בשבילך שאת לא תישארי במקום הזה. יש לך כוחות.
תלמדי לראות אותם וחזקי את עצמך.
בהצלחה.