אבודה

[Le Dilemme]

אבודה

היי, בזמן האחרון אני מרגישה מאד מאד אבודה מבחינה מקצועית ובכלל... אני בת 22, עזבתי את התיכון באמצע י"א ולכן אין לי בגרות או 12 שנות לימוד. כל החיים שלי למדתי מוסיקה ושרתי באופן מקצועי (לא אופרה ודברים קלאסים אלא רק דברים מודרנים יותר). זה היה התכנון שלי לתעסוקה לחיים שלי אבל לאחרונה החלטתי לוותר על המקצוע הזה בגלל הקושי בו. הרגשתי שאין לי יותר כוחות לתת ולתת ולא לקבל כלום בחזרה. הגעתי למצב שאני מסתכלת על החיים שלי ולא יודעת לאן להמשיך. הייתי רוצה ללכת ללמוד משהו אבל אני לא יודעת מה. נרשמתי לקורס ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה הפתוחה. יחסים בינלאומיים הוא המקצוע שהכי מעניין אותי מהתארים שקיימים באוניברסיטה הפתוחה אבל הוא לא מעניין אותי. פשוט באופן יחסי, יותר מהשאר. בכל אופן, אני לא בטוחה שזה הכיוון שאני רוצה להמשיך בו ואני לא יודעת איך להמשיך מכאן ולמצוא את הכיוון המתאים. אשמח מאד לעזרה.. תודה מראש

 

[עופר בן חורין]

תשובה לא מיהרת מידי לוותר על המוסיקה? יש לך תחום שאת אוהבת ויש אינספור דוגמאות של אנשים שמתפרנסים מהתחום. קשיים הם מנת חלקם של כל מי שמתמודד בכל תחום.

 

[Le Dilemme]

צודק, אבל

היו לי כמה מקרים לאחרונה שגרמו לי לחשוב שזה הקש האחרון... בנוסף לזה, אני לא מצליחה להתפרנס מזה כראוי ונאלצת לעבוד כשכירה במשרד ולכן, אחרי משרה מלאה, כשהולכים להופיע גם עד שעות מאוחרות בלילה (אמנם לא כל יום אבל כל כמה זמן, ולפעמים כמה ימים בקביעות) זה שוחק והגעתי למצב שכבר לא נהניתי מזה כמו פעם, הרגשתי כאילו זה סתם עבודה והולכים. גומרים וחוזרים הביתה. גם לפני 3 שנים בערך הייתי חולה מאד ובמשך שנה לא יכולתי לשיר.. בקושי יכולתי לדבר... עברתי הרבה טיפולים תרופתיים והמצב היה ממש קשה ואני חושבת שהשינוי שהקול והגרון שלי עברו מאז המחלה הם שינויים בלתי הפיכים והקול שלי לא יחזור להיות מה שהיה... לכן, אני מנסה להיות ריאלית ולהסתכל על העתיד מבחינת התעסוקה. אני לבד, ללא תמיכה של הורים או משפחה, גרה לבד ומפרנסת את עצמי. העבודה הנוכחית שלי היא בשכר זעום ולא מספקת אותי בשום צורה והייתי רוצה שהמצב הזה יישאר לזמן הכי מינימלי שיש. אני מאד רוצה לשנות את זה...

 

[ניבה שור מאמנת]

ל Le Dilemme

שלום לך, את כותבת שתחום המוסיקה הוא תחום שמעניין אותך ושיש לך בו הרבה ידע וניסיון. זו כבר התחלה טובה. זה נכון שבתחום הביצוע במוסיקה יש הרבה קשיים ועולם הבידור הוא עולם שקשה להיות בו. אם החלטת לוותר על הצד הזה של עולם המוסיקה, יש עדיין תחומים נוספים של עולם המוסיקה שבהם אפשר לעסוק ולהתפרנס. השאלה היא מה את רוצה להשיג באצמעות המוסיקה? (ליצור מוסיקה, לעבוד עם המוסיקה ככלי, לרפא עם מוסיקה, וכד'). אם היית יכולה לעשות כל מה שתרצי, מה היית רוצה להיות? תחשבי על מה היית רוצה להשיג, ללא קשר לנתוני הלימודים שלך. יכול להיות שגם זה מעכב אותך מלחפש אופציות אחרות בעולם המוסיקה. חבל לוותר. כל טוב, ניבה

 

[Le Dilemme]

לניבה

בתחום המוסיקה, הייתי רוצה להיות זמרת מבצעת. אמנם אני אוהבת ליצור מוסיקה ואני עושה זאת ואף הקלטתי מספר שירים מקוריים אבל עיקר העבודה וההנאה שלי בא מהביצוע עצמו (של שירים שלי ובכלל). אני לא חושבת שעניין הריפוי במוסיקה הוא מתאים לי. אמנם אחד התחומים שחשבתי עליו כתור תחום לימודים (למרות שאני לא יודעת אם אני מסוגלת בגלל חוסר התעודת בגרות וחוסר הנכונות להשלים אותה) היא באמת תחום של עזרה כזה או אחר. חשבתי על סיעוד או עבודה סוציאלית כאשר על סיעוד ויתרתי כי זה כולל יותר מדי תחומים מדעיים שאני לא מסוגלת ללמוד כי אין לי בכלל חשיבה ריאלית ומתמטית. כמו כן גם חשבתי על קלינאות תקשורת.. (חשבתי גם על סייעת לרופא שיניים בזמנו אבל החלטתי שזה לא משתלם) ריפוי בעיסוק זה משהו שפחות מושך אותי...

 

[ניבה שור מאמנת]

המשך

שלום לך, אני יכולה להבין טוב מאוד את עניין הרצון לבצע ואת הקושי והאכזבה מעולם המוסיקה, במיוחד למי שרוצה ליצור ולבצע. הבעל שלי גם עבר את הדילמה הזו ובסוף בחר ללמוד ביצוע באקדמיה והיום הוא מורה לגיטרה ובדרך לתואר בתראפיה במוסיקה. אני חושבת שאת לא צריכה לזנוח את התחום, גם את תעסקי בו שלא למטרות פרנסה. אני גם חושבת שבכל זאת יש עוד תחומים שניתן לעסוק בהם ולשלב מוסיקה, כי כך את נשארת בעשייה המוסיקלית וזה חלק מעולמך. זה גם חשוב, במיוחד למי שכ"כ אוהב את זה. עם זאת, כתבת שאת גם רואה את עצמך עוסקת בתחום של עזרה כלשהו. תחומי העזרה הם רבים ושונים, וגם מתוך מה שכתבת נראה שאת מקיפה ברצונותייך תחומים מאוד שונים של עזרה. אני חושבת שזו התחלה טובה, אבל את צריכה להיות יותר ממוקדת. האם יש לך ניסיון בעזרה לאנשים? כשאת חושבת על עזרה לאנשים, מה את רואה את עצמך עושה? (לדוגמה: סיוע פיזי, סיוע בעזרת דיבור, סיוע בעזרת שיטה מסויימת, סיוע לילדים או מבוגרים? וכד'). כל טוב, ניבה

 

[Le Dilemme]

תשובה

אין לי נסיון פורמלי בעזרה לאנשים. תמיד רציתי להתנדב ואף פעם לא יצא לי מפאת חוסר זמן או פשוט ביישנות ללכת ולעשות דבר כזה או אחר. כשאני רואה את עצמי עוזרת זה לרוב, דואגת לרווחת מישהו, שואלת אותו לשלומו ואם אותו בן אדם עונה שהמצב לא בסדר מסיבה כזאת או אחרת, אני רואה מה ניתן לעשות על מנת לשפר את המצב. מבחינת בעיות ופתרונן, אני תמיד חושבת שהפתרון הוא למצוא את מקור הבעיה ולפתור אותה, ולא לדוגמה לדון ולדסקס בה לעומק ולרוחב (כמו שנעשה לדוגמה בפסיכולוגיה שממנה אני מאד סולדת). האוכלוסיות שנוגעות לי ללב יותר מכל הן שתיים. 1. העניים. אמנם זה מאד מאד מכליל אבל אני מאלו שלא יכולים לראות מישהו שפושט יד ברחוב... זה פשוט משהו שאני לא יכולה לקלוט. זכורה לי בייחוד חוויה שעברתי לדעתי בגיל 12. ברחתי מהבית לאחר ריב עם ההורים שלי ותיכננתי לא לחזור. לקחתי את הקופת חסכון שלי שבזמנו היו שם 200-300 שקל (במטבעות!) שנראה לי כמו המון כסף. התיישבתי בצומת מאד מרכזית בחיפה (שבה אני גרה) והיו שם המון הומלסים ואנשים שמנגנים ברחוב לפרנסה וכו, וניסיתי לתכנן את המהלך הבא שלי בתור בחורה עצמאית.. ממה אתפרנס, במה אעסוק וכו' בינתיים, למרות שידעתי שזה יהיה קשה - עד בלתי אפשרי למצוא עבודה בגילי הצעיר, ושהיה לי סכום כסף מאד מוגבל וצריך גם לדאוג לאוכל ודברים אחרים... לא היה לי את המצפון, להשאיר את האחרים בלי אוכל.. ולכן עברתי אחד אחד, בכל עברי הצומת ונתתי שקל או משהו כזה לכל אחד מהם. ידעתי עוד אז שזה לא מספיק אבל זה מה שאני יכולה לתרום מעצמי. 2. זקנים. תמיד היתה לי חמלה לאנשים מבוגרים. הסבתות וסבא שלי היו (ועדיין) האנשים שהכי חשובים לי במשפחה שלי וכשהן לא מרגישות טוב או סבא שלי בשנים האחרונות לחייו, כשבריאותו הלכה והתדרדרה, ניסיתי כמה שיותר לבלות איתם על מנת לגרום להם להרגיש יותר טוב.. לשמח אותם, להעמיד פנים שאני לא שמה לב לתשישות ולא מסתכלת עליהם ברחמים. העניין בזקנים הוא מבחינת כל תשושי הנפש אבל שוב, נוגע ברמת העוני... בייחוד בעניין ניצולי השואה. כשאני שומעת סיפורים על ניצולי שואה שלא מקבלים אפילו קיצבה בסיסית שתספיק להם לתרופות ולאוכל, שלא מקבלים שום עזרה... זה הורג אותי...

 

[ניבה שור מאמנת]

מצויין

מהתשובה שלך אפשר בהחלט למקד יותר את הרצון שלך. ממה שאני מבינה את כן רואה את עצמך עוסקת במקצוע של עזרה לאנשים ושמקצוע זה עשוי לעורר בך סיפוק ועניין. את רואה את עצמך עוזרת לאנשים עניים או קשישים (האם הבנתי נכון שניתן להגדיר גם מבוגרים יותר מילדים, באופן כללי). בנוסף, את מעוניינת להגיש עזרה מעשית, עזרה כזו המערבת פתרונות מעשיים ולא מסתפקת ב"לדבר על זה". המיקוד הזה הוא מאוד חשוב, אפשר כמובן להמשיך ולמקד את זה עוד יותר... אחד המקצועות שעשויים להתאים להגדרות האלו הוא עבודה סוציאלית. במיוחד בתחום הקשישים המתפתח ודורש הרבה בעלי מקצוע והרבה עו"ס בתחום. העבודה הסוציאלית היא מקצוע מאוד מעשי ויש בו ענפי התמחות שונים. הוא מאפשר עזרה לאנשים לצד עשייה. אני מציעה לך לברר על המקצוע הזה. דברי עם עו"ס, רצוי כאלה שעוסקים בתחומים שהגדרת (כי יש הרבה התמחויות). תשאלי מה הם עושים בפועל, האם המקצוע עונה על הדרישות שלך, כמה מרוויחים, מה האפשרויות להתפתח, מה לומדים במהלך התואר וכד'. בנוסף, ישנן גם עבודות שונות בכל מיני ארגונים של סיוע. נסי לברר מהם ומה צריך ללמוד בשביל זה. על זה אני יודעת פחות. מה דעתך? האם יש לך רעיונות נוספים למקצועות שעונים על הדרישות שהגדרת? כל טוב, ניבה

 

[Le Dilemme]

לא

אין לי רעיונות נוספים. וזה בהחלט משהו שכבר עלה לי בימים הקרובים ואני רוצה לשאוף לקראת בירור בעניין ומציאת דרך ללמוד את זה. הבעיה.... בגרות ופסיכומטרי... יש באוניברסיטה הפתוחה אפיקי מעבר לאוניברסיטאות אבל למיטב ידיעתי, אין אפייק מעבר לעבודה סוציאלית ואני לא בטוחה שאני אשרוד עכשיו השלמת בגרויות ופסיכומטרי שיקחו ממני את השנים הבאות. עד אז, כבר ייצא לי המיץ. אני לא חושבת שהמוטיבציה שלי מספיק גדולה בשביל כל העבודה הקשה להשלמות...

 

[ניבה שור מאמנת]

בהצלחה

היי Le Dillemme, אז כבר טוב שהגענו למשהו שמעניין אותך והוא אופציה מסויימת בשבילך. נכון, יש לך דרך ארוכה ומאמץ רב שדרוש כדי להגיע לשם. את צריכה באמת להמשיך לבדוק את כל האופציות לגבי איך תוכלי ללמוד עו"ס: האם יש אפיקי מעבר מהפתוחה, מה עם המסלול של השלמה לעו"ס (שעושים למשל בוגרי מדעי ההתנהגות), מה אומר מבחינתך השלמה של בגרויות ופסיכומטרי, וכד'. לאחר שיהיו לך את כל הפרטים את צריכה באמת לעשות שיקול של מה אומרת מבחינתך החלטה. ממש טבלה של מה דורשת ממך כל אפשרות. כך תוכלי לשקול ולהחליט מה עדיף לך מהמקום של בחינת כל האפשרויות וכל הידע עליהן. אני חושבת שאת עומדת מול צומת שבה את נדרשת להחליט החלטה לא פשוטה. כל החלטה שתחליטי יש לה רווח גדול וגם מחיר. אם תחליטי ללמוד זה עשוי לקדם אותך מאוד באופן אישי, להעצים אותך, לתרום לך כלכלית, לפתוח בפנייך דלתות ואפשרויות וכד'. אך המחיר הוא לימודים קשים וארוכים עם הרבה סבלונות, השקעה ורגעי משבר. יש גם אופציה לא ללמוד ואז לא לעבור את כל זה ולהשאר עם האפשרויות שיש לך כיום. ואולי יש עוד דרכים שאת יכולה לשקול, אולי יש מקצועות לימוד פשוטים יותר עבורך עם מסלולים קצרים יותר שאולי הם מתאימים לך ואולי תבחרי בהם בגלל הקלות שברכישתם על-חשבון עניין מקצועי. גם זה בסדר, דרך אגב. אני חושבת שכל החלטה שתקבלי היא בסדר, אם את מודעת לכל הנתונים ולרווח ולהפסד הצפויים שלך. אני מציעה לך בעניין החוסר מוטיבציה לנסות לדמיין לעצמך איך תרגישי בעוד כמה שנים כאשר תשיגי את המקצוע שאת רוצה. אל תכניסי לדימיון הזה את הדרך הארוכה ואת המאמץ, אלא רק את התחושה שסיימת ויש לך את זה. אח"כ חשבי איך זה מרגיש והאם זה שווה את המאמץ. לפעמים זה עוזר למוטיבציה, במיוחד אם עושים את זה הרבה. שיהיה לך בהצלחה בכל דרך שתבחרי! ניבה

 

[Le Dilemme]

לניבה

שוב, תודה על התגובה. טוב לראות שאנחנו חושבות באותו הראש חחח.. האמת היא שהשבוע רציתי ללכת לייעוץ באוניברסיטה הפתוחה בנושא אבל בדיוק כשהגעתי היועצת הלכה וקבענו להיפגש השבוע לכן אין לי את התשובות באופן מדויק, ובכל זאת, אני די פדנטית בדברים האלו אז כבר עשיתי מספיק חיפושים בדברים האלו והנה האופציות ה-עדיין לא רשמיות אבל כנראה רשמיות שנמצאות בפניי. השלמת בגרויות - פסיכומטרי: אני ממש לא רוצה לעשות את זה, זה נראה לי כמו פשוט לחזור על העבר. מה גם שאם נתעלם מכל המקצועות המשמימים כמו תנ"ך ספרות ושות', תמיד יש את מתמטיקה שהיתה ותהיה החלק החלש שלי ואני בספק שאני יעבור את הבגרות בה (יש לי יחידה אחת מתוך 3 במתמטיקה והיא עלתה לי בבריאות) ובטח שגם אם אני אוציע ציון טוב בחלק המילולי בפסיכומטרי (באנגלית אין לי בעיה) אז החלק המתמטי יהיה בעייתי להוצאת ציון טוב ולכן בוא נגיד שזה לא משהו שאני יוכל להסתמך עליו. בשנתיים פלוס שאני יעבוד על מנת להשלים את הבגרויות, אני כבר יכולה להיות בחצי דרך לקראת תואר. באו"פ אמנם יש מסלולים של אפיקי מעבר. אבל לא למקצוע הזה. נפתח תואר בסוציולוגיה (שאין לו אפיקי מעבר שפורסמו כרגע) ואני רוצה לברר עם היועצת על אופציות אם יש למעבר. בכל אופן, מבירור באוניברסיטת חיפה, יש לי 2 אופציות ושתיהן כוללות תואר קודם. הראשונה היא להתקבל ללימודים בעבודה סוציאלית, על סמך תואר קודם במקום בגרות ופסיכו'. בשביל זה אני צריכה ממוצע 80. האופציה היא באמת האופציה של הסבה לאקדמאים לתואר שניה שבשביל זה אני צריכה ממוצע 85. אני לא חושבת שזה משהו שרק אקדמאים מתחום מדעי ההתנהגות יכולים לעשות אלא מכל תואר, רק שמתחום שהוא לא מדעי החברה, צריך גם לעשות השלמות של סטטיסטיקה ושיטות מחקר (שאלו מקצועות חובה בכל תואר במדעי החברה). אם אלו הן האופציות באמת (שוב, צריכה לברר עם יועצת באו"פ) אז יש לי עוד שתי אופציות. או... שאני נשארת ללמוד באו"פ יחסים בינלאומיים שזה גם תחום של מדעי החברה ולכן אני אלמד כבר את מקצועות החובה ואז, בתקווה שיהיה לי ממוצע מספיק גבוה, אני אעבור ללימודי המשך. או אפילו אני יכולה לעשות באו"פ BA כללי... למרות שהמקצועות בהרבה תחומים שם פחות מעניינים אותי. או, שאני אעשה אפיק מעבר ללימודים רב תחומיים באוניברסיטת חיפה. מכיוון שזה דו חוגי, אני אצטרך לבחור חוג משאר האופציות שיש לי באפיקי המעבר כאשר המעניינת ביותר מהם היא הסטוריה. הסיבה שאני מחשיבה את זה כאופציה היא כי אני אמנם לא ששה כל כך לעשות תואר כללי באף אוניברסיטה (וגם לא עוד חוג בהסטוריה) אבל יכול להיות, שלפחות בלימודים הרב תחומיים, אני אוכל לבחור הרבה מקצועות שאולי די קלים לי, על מנת שיהיה לי סיכוי יותר גדול לקבל ממוצע מספיק גבוה על מנת להתקבל ללימודי עו"ס. אמנם רק התחלתי באו"פ אבל אני לא יודעת עד כמה אני מצליחה פה ועד כמה אני מסתדרת עם השיטה של לימודים עצמאיים. הזמן ללמוד את שניהם יהיה בערך אותו הדבר כנראה (בערך 5 שנים, אם אני אצליח ללמוד באופן נורמלי בכמות של 2 קורסים בסימסטר) כך שהשיקול הוא איזו דרך עדיפה. בעניין המוטיבציה... כל הזמן יש לי חלומות שאני עושה מן ארוחה ומזמינה את המשפחה שלי בעוד כמה שנים, והם לא יודעים את הסיבה.. ואז אני מספרת להם שקיבלתי תואר. המשפחה שלי כרגע לא יודעת שבכלל נרשמתי ללימודים, אפילו רוב החברים שלי לא יודעים כי אני מאד מפחדת מהכשלון ומזה שאני לא אוכל לעבור אפילו קורס אחד בהצלחה ולכן, סיום תואר הוא מבחינתי משהו שנראה כאילו בחיים לא יקרה כי אני לא מספיק אינטיליגנטית אבל מצד שני, אם אני אצליח, זה נראה לי כאילו הגשמתי משהו ענקי!!!

 

[ניבה שור מאמנת]

בהצלחה בלימודים!

היי, נראה שאת באמת עושה בדיקה מעמיקה של כל האופציות ושוקלת אותן לפי מה שהן מציעות ומה הכדאיות הצפויה. התהליך שאת עושה הוא מאוד נכון כי כך תקבלי החלטה מתוך מקום שקול ושלם. לפי מה שאת מתארת יש לך כל מיני אפשרויות ובהחלט נראה שיש לך אפשרות לעבור מהפתוחה לאוניברסיטה בשלב כלשהוא (במהלך התואר או אחריו, תלוי בתואר). לדעתי אם יש לך אפשרות כזו אז היא עדיפה על השלמת בגרויות ופסיכומטרי. לגבי הלימודים שאת מתחילה. ברור שאת לא יודעת איך יהיה לך. לא היית יודעת איך יהיה לך גם אם היית עכשיו עם בגרות מלאה ופסיכומטרי, כי זה כ"כ שונה. אני בטוה שיהיה לך בסדר גמור, במיוחד אם את לוקחת את זה לאט. ובעניין המוטיבציה: את מתארת כאן את החלומות שלך בהם את מסיימת את התואר ומודיעה על כך בחגיגיות למשפחה וזה נהדר, במיוחד אם זה נותן לך מוטיבציה. תאיר לך שזה באמת קורה... איזה הרגשת שלמות וסיפוק! לדעתי שווה את זה ושווה גם לחלום כדי לקבל מוטיבציה. עם זאת, הייתי מציעה לך לראות איפה את כן נעזרת במשפחה ובחברים כי הם יכולים מאוד לתמוך ולעזור בתקופת הלימודים שהיא לא תמיד קלה. אם יהיה לך יותר קל להשלים קודם קורס אחד בהצלחה כדי לספר להם, זה גם בסדר. אני מאחלת לך הרבה הצלחה בלימודים, אני בטוחה שכך יהיה לך! כל טוב, ניבה

 

[חמא3]

שאלת מליון הדולר

התחושה הזו של עמידה בצומת דרכים מבלי לדעת לאן לפנות אכן מתסכלת. הכוון חשוב יותר מהדרך עצמה. שכן אם בחרת בכוון הנכון תוכל לעבור את הדרך גם אם היא קשה וארוכה. העובדה שלא סיימת תיכון אינה רלוונטית לדעתי. יתכן וזה לא התאים לך אז מסיבות שונות. הרבה אנשים מסתובבים אם דימוי עצמי לוקה בחסר בשל חוויות הקשורות לבית הספר. תמיד אפשר להמשיך מהמקום בו הפסקת ,במיוחד בגיל הצעיר שלך. את יודעת שבעזרת אבחון ביומטרי דרך טביעות האצבעות ניתן לזהות את החוזקות שלך. ואם יש לך קשיים אז היכן הם מצויים. כשאנו מודעים לחוזקות ולחולשות שלנו יש באפשרותנו להתקדם ולנצל את הפוטציאלים שלנו. אין אדם שאין לו נקודות חוזק. לפעמים צריך להראות לו אותן.ומשם הכוון ברור יותר. בהצלחה