אבודה ומבולבלת 
עופר שלום, לפני כמעט שנה סיימתי לימודי מדעי ההתנהגות לתואר ראשון, וניסיתי להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית אך ללא הצלחה. הבעיה העיקרית אני מאמינה שהייתה בראיונות כי הנתונים שלי על הנייר מתאימים והוזמנתי לראיונות ברוב המקומות אליהם הגשתי בקשה. לאחר מכן החלטתי לקחת פסק זמן מהעניין ולנסות לחפש עבודה בינתיים פשוט לחיות ולראות אחר זה מה אני באמת רוצה. בינתיים אני לא מוצאת עבודה כבר כמה חודשים. ניסיתי בעיקר בתחומים של מזכירות לאחרונה החלטתי שלא מתאים לי לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות שאין לי עניין אמיתי בהן. הבעיה היא שאין לי שום הכשרה לשום דבר אחד ומעניין באמת. מצד אחד, אני מרגישה שאני רוצה להמשיך בלימודי פסכולוגיה, אולם אני לא יודעת לאיזו התמחות מבחינתי הכל נראה טוב ורע כמעט באותה מידה. קשה לי להבין אולי מה בדיוק בסופו של דבר עושים בעבודה מן הסוג הזה. כלומר יש לי איזה דימוי בראש אני לא בתוכה שהוא משקף את המציאות. אני בטוחה שאני רוצה ללמוד, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה לעסוק בזה. מצד שני אני מפחדת שאני רוצה להמשיך בתחום הזה רק כי כבר התחלתי. אני לא מרגישה שזו הסיבה אבל יכול היות שהלחץ של הסביבה כן משפיע. יש עוד מיליון תחומים בעולם שיכולים לעניין אותי וכל יומיים אני משנה את דעתי ומחליטה לדבי תחום אחר שזה הדבר ומסתובבת יום שלם מאושרת מההחלטה ואז מחליפה אותה. איך אני יכולה לדעת מה באמת מתאים לי? אני בת 24 ולפעמים אני מרגישה כאילו כבר פיספסתי את ההזדמנות וכבר אין לי זמן להתחיל עכשיו את החיים אני יודעת שזה נשמע מוזר. למשל אני חושבת שזה שהסמינר שלי היה בנאלי ולא הייתי מצטיינת עלול לחסום את דרכי, שכאילו לא יראו למה אני מסוגלת ואיזו סיבה יש להן לקבל אותי לתואר שני הרי בסופו של דבר הם רוצים אנשים מאוד מאוד חכמים ויצירתיים שיהפכו לחוקרי בעלי שם לא? אני חושבת שאחת הסיבות שאני לא בטוחה זה שאני לא רציתי להיות פסיכולוגית כל חיי, את אי הקבלה לא לקחתי קשה, לא הייתי במתח מטורף בתקופה של הראיונות, אם אני לא אתקבל בפעם הבאה אני חושבת שכן תהיה לי תוכנית מגירה, אני לא כמו האנשים האלה שזה הדבר היחיד שהם מוכנים לעשות והם עובדים בשביל זה מגיל שבע. אני לא יכולה להגיד שאני האדם הכי הכי הכי אמפטי בעולם. אבל אני לא חושבת שזו התכונה הכי חשובה שפסיכולוג צריך. אני לא יודעת למה סיפרתי את כל הסיפור הארוך הזה, באמת שאני פשוט באמת צריכה הכוונה, ותהיתי באמת לגבי המלצה גם לגבי איך לדעת מה אני באמת רוצה? יש אולי תרגילים שיכולים להבהיר לי מה במאת אני רוצה ? כי אני בטח יודעת את זה באיזו שהיא רה ופשוט לא מודה בזה... וגם הייתי רוצה הכוונה לגבי בכל כיוון שבסוף אחליט איך ללכת לשם. אני לא מאמינה אבל כל כך במבחנים שאומרים לאדם מה מתאים לו. אני לא שואלת מה מתאים לי לעשות אני שואלת מה אני רוצה לעשות . יש הבדל או שאני רק מדמיינת את זה? עכשיו אני שואלת את עצמי האם השאלה שלי היא לא בעצם זהה ל"לאיזה מכום הכוונה כדאי ללכת?" אני מקווה שלא ומקווה שתהיה איזו שהיא תשובה למרות שאני לא בטוחה ששאלתי שאלה נו לפחות אם לא תהיה תשובה אולי על ידי כתיבה אני לאט לאט מבהירה לעצמי מה בכלל הדילמה שלי, אולי אני אתחיל לכתוב יומן טוב יום טוב ותודה
עופר שלום, לפני כמעט שנה סיימתי לימודי מדעי ההתנהגות לתואר ראשון, וניסיתי להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית אך ללא הצלחה. הבעיה העיקרית אני מאמינה שהייתה בראיונות כי הנתונים שלי על הנייר מתאימים והוזמנתי לראיונות ברוב המקומות אליהם הגשתי בקשה. לאחר מכן החלטתי לקחת פסק זמן מהעניין ולנסות לחפש עבודה בינתיים פשוט לחיות ולראות אחר זה מה אני באמת רוצה. בינתיים אני לא מוצאת עבודה כבר כמה חודשים. ניסיתי בעיקר בתחומים של מזכירות לאחרונה החלטתי שלא מתאים לי לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות שאין לי עניין אמיתי בהן. הבעיה היא שאין לי שום הכשרה לשום דבר אחד ומעניין באמת. מצד אחד, אני מרגישה שאני רוצה להמשיך בלימודי פסכולוגיה, אולם אני לא יודעת לאיזו התמחות מבחינתי הכל נראה טוב ורע כמעט באותה מידה. קשה לי להבין אולי מה בדיוק בסופו של דבר עושים בעבודה מן הסוג הזה. כלומר יש לי איזה דימוי בראש אני לא בתוכה שהוא משקף את המציאות. אני בטוחה שאני רוצה ללמוד, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה לעסוק בזה. מצד שני אני מפחדת שאני רוצה להמשיך בתחום הזה רק כי כבר התחלתי. אני לא מרגישה שזו הסיבה אבל יכול היות שהלחץ של הסביבה כן משפיע. יש עוד מיליון תחומים בעולם שיכולים לעניין אותי וכל יומיים אני משנה את דעתי ומחליטה לדבי תחום אחר שזה הדבר ומסתובבת יום שלם מאושרת מההחלטה ואז מחליפה אותה
. איך אני יכולה לדעת מה באמת מתאים לי? אני בת 24 ולפעמים אני מרגישה כאילו כבר פיספסתי את ההזדמנות וכבר אין לי זמן להתחיל עכשיו את החיים אני יודעת שזה נשמע מוזר. למשל אני חושבת שזה שהסמינר שלי היה בנאלי ולא הייתי מצטיינת עלול לחסום את דרכי, שכאילו לא יראו למה אני מסוגלת ואיזו סיבה יש להן לקבל אותי לתואר שני הרי בסופו של דבר הם רוצים אנשים מאוד מאוד חכמים ויצירתיים שיהפכו לחוקרי בעלי שם לא? אני חושבת שאחת הסיבות שאני לא בטוחה זה שאני לא רציתי להיות פסיכולוגית כל חיי, את אי הקבלה לא לקחתי קשה, לא הייתי במתח מטורף בתקופה של הראיונות, אם אני לא אתקבל בפעם הבאה אני חושבת שכן תהיה לי תוכנית מגירה, אני לא כמו האנשים האלה שזה הדבר היחיד שהם מוכנים לעשות והם עובדים בשביל זה מגיל שבע. אני לא יכולה להגיד שאני האדם הכי הכי הכי אמפטי בעולם. אבל אני לא חושבת שזו התכונה הכי חשובה שפסיכולוג צריך. אני לא יודעת למה סיפרתי את כל הסיפור הארוך הזה, באמת שאני פשוט באמת צריכה הכוונה, ותהיתי באמת לגבי המלצה גם לגבי איך לדעת מה אני באמת רוצה? יש אולי תרגילים שיכולים להבהיר לי מה במאת אני רוצה ? כי אני בטח יודעת את זה באיזו שהיא רה ופשוט לא מודה בזה... וגם הייתי רוצה הכוונה לגבי בכל כיוון שבסוף אחליט איך ללכת לשם. אני לא מאמינה אבל כל כך במבחנים שאומרים לאדם מה מתאים לו. אני לא שואלת מה מתאים לי לעשות אני שואלת מה אני רוצה לעשות . יש הבדל או שאני רק מדמיינת את זה? עכשיו אני שואלת את עצמי האם השאלה שלי היא לא בעצם זהה ל"לאיזה מכום הכוונה כדאי ללכת?" אני מקווה שלא ומקווה שתהיה איזו שהיא תשובה למרות שאני לא בטוחה ששאלתי שאלה נו לפחות אם לא תהיה תשובה אולי על ידי כתיבה אני לאט לאט מבהירה לעצמי מה בכלל הדילמה שלי, אולי אני אתחיל לכתוב יומן טוב יום טוב ותודה