אבא

[ויהי בוקר]

אבא

ביום האחרון לחייו בשעה 12 בלילה הלכתי לראות אותו בבית החולים, יחד עם אמא. אז כבר כולנו ידענו בבירור שזהו, התקווה אבדה, ומירב הסיכויים הם שהוא לא יעבור את הלילה. ידעתי, אבל בתוך תוכי סירבתי לקבל את רוע הגזירה, אז כשנכנסתי לחדרו, וראיתי אותו מחובר למכונת ההנשמה, ממשיך בתנומה שנשמכה כבר חודש, לא אמרתי שלום. בקושי הצלחתי להביט בו, באבא החזק שלי, הגיבור, לא יכלתי להאמין שאני מסתכלת עליו. הוא היה כל כך חלש ורזה, וחיוור. אז כשהלכנו גם לא אמרתי "להתראות אבא", לא אמרתי "אני מצטערת שלא באתי לבקר יותר", לא אמרתי "אני אוהבת אותך". לא הצלחתי להירדם כשחזרנו הביתה. התהפכתי מצד לצד, לא יכולתי לנשום. כל 5 דקות הייתי חייבת לבלוע אוויר כדי לא להיחנק. אבל נחנקתי בכל זאת. בשעה 2 בלילה הפלאפון של אמא צלצל. היא יצאה מהבית, והבנתי. ורק אז הצלחתי להירדם. בחמש בבוקר היא חזרה, והעירה אותי במילים הנוראות מכל שאין פעם שמעתי: "אבא נפטר". אני כל כך מתגעגעת וכל כך מצטערת שלא אמרתי לו כלום, גם אם לא יכל לשמוע. עברו ארבעה חודשים, והייתי רק 3 פעמים בבית הקברות. בהלוויה, ביום שאחריה, ובשלושים. ומאז כל שיר, כל תמונה כל "אבא היה", בפועל עבר, הנוראי כל כך, מחרידים אותי. לא מצליחה להתמודד.

 

[eaz1514]

../images/Emo201.gif כל כך מכירה את זה

לפני שאיבדתי את בני בן ה-22 איבדתי את אבא בתהליך מאוד דומה. נפרדתי מאבא אחה"צ ביום רביעי כשהוא בהכרה ומילותיו האחרונות אלי "היום אני מרגיש הרבה יותר טוב". ביום חמישי אמא אמרה לי אל תבואי אבא בלי הכרה. באמצע הלילה אמא צלצלה ואמרה לי תגיעי לבית החולים דחוף, כשהגעתי האחות שאלה מי את אמרתי לה אני הבת היא לא אמרה כלום ושאלתי זהו? כן היא אמרה ואיפה אמא? היא בדרך. חיכיתי לאמא בחוץ ורק כשהיא הגיע נכנסנו לחדר אמא לא נתנה לי לראות את אבא והזכרון האחרון אני זוכרת אותו מחייך. אח"כ השמיים נפלו עלינו ולא היה לי זמן להתאבל כי שבועיים אחרי מותו של אבא הבן חלה ואושפז. אבל כשאני קוראת מה שכתבת הכל חוזר לי בבהירות צמררת. ותאמיני לי לומדים להתמודד לאט לאט עם הרבה סבלנות והרבה עליות וירידות.

 

[מ ו ג ה]

../images/Emo24.gifגם לי קרה אותו הדבר!

יום חמישי, ה8.6.06 אימא הגיעה מבית החולים ואמרה "המחלה חזרה", כל הלילה וכל יום שישי בכיתי והתפללתי לנס מהשמיים! ואז כבר הרגשתי באינטואיציה שאני הולכת לאבד את האבא האהוב שלי! לא הי הלי זמן לעכל בכלל וב6 בבוקר, יום שבת ה10.6.06 הטלפון צילצל ואמרו לאימא "דחוף דחוף לבית חולים" נסעתי איתה במהרה לאיכילוב ובכינו כל הדרך במונית, ראיתי את הביניינים של תל אביב מוארים באור בוקר. זה מה שאני זוכרת מהיום הזה...הגענו לבית חולים ואימא שאלה את האח שחיכה שם "הוא נפטר?????" והוא אמר "כן" ואז נכנסנו למיטה שלו וראינו אותו ו ו יום לפני אימא הייתה אצלו ואמרה לו "Tהוב שלי תדאג לעצמך עכשיו אנחנו נהיה בסדר" וכפי שאתם יודעים לפני שמישהו נפטר בדר"כ הוא מתעורר לפעמים כדי לעשות טוב וצמרמורת ואנחנו לא יודעים למה הוא התכוון אבל ביום שישי הוא אמר "תעשו מה שאתם רוצים" ורציתי ליסוע ולהיפרד ממנו אבל אימא אמרה ש"פעם אחרת" מתי פעם אחרת?! בבית הקברות יום אחרי בשבת בבוקר הוא נקטף לנו, צדיק שכזה