נולדת מחדש1
New member
אבא.
שוב כהרגלי אני קמה אל תוך הלילה ואז כל המחשבות תוקפות. אני רואה שיחה שלא נענתה מאבא שלי ומנסה לחזור לישון. מפתיע אבל אני לא מצליחה. אני נזכרת בשיחה שלנו השבוע שאמר לי שעשה בדיקות והן לא טובות. הקול החולה בטלפון. אחיות שלי לא מדברות איתו אח שלי גם לא. אחי כי אמא שלי נכנסת בו (בנו) אם אנחנו מדברים איתו. אחותי כי היא לא סולחת לו ואחותי הגדולה כי היא חיה בסרט שהוא עשה לה משהו. סוף סוף אני רואה את הכאב שלך אבא. אמא שלי אישה הרסנית. אני עדיין אוהבת אות, אבל אהבה רחוקה. אבא שלי הוא ההוכחה החותכת שאפשר להשתנות. אני סוף סוף מסוגלת לסלוח שהיה מרביץ לאמא שלי. שנים שמרתי טינה והגנתי על אמא שלי. היום אחרי שלמדתי לדעת מי זו אמא שלי אני כבר לא מאמינה. אני מסתכלת על החתולה שלי ישנה עם היד שלי איכשהו מחבקת אותה ומצליחה לכתוב לילות שהראש שלה מתחת לסנטר שלי והיא מכוסה בשמיכה כמו תינוק ואני לא מצליחה להבין איך אפשר לקחת מילד את אבא שלו? להיזהר תמיד שהיא לא תחשוב שאני לוקחת לה את בעלה "אההה את נהנית לשמוע את כל הליכלוך הזה ממנו". הפריצה אליי, ליומן, עד היום מנעו ממני את היכולת לכתוב, לדבר. אני מגיעה לביקור בבית. "הבן זונה הזה" קללות. אמא תעצרי זה אבא שלי. אני כל כך כועסת על ששטפה לאחיות שלי את המוח ברמזים קטנים אחותי:"הוא הסתכל לי על הציצי". הדבר היחיד שמפריע לי זאת החולשה שלך אבא מולה. החולשה הרציונאלית של אחיות שלי לחשוב. אני רואה את תהליך ההתהוות של התפתחות אופי כמו של אמא שלי, הגישה הקורבנית ש"כולם פוגעים בי" אצל אחותי. זה קצת מפחיד. אני מתחילה להתחבר למיניות שלי לנשים. לא בלי להיות מודעות שאני חסומה רגשית עם גברים ואולי היה אחרת. אבל זה לא אחרת. ואחרי שהשתחררתי מהרצון להיות אמא או שתהיה לי אמא בדמות בת זוג- אני מצליחה להתחבר לרצון הכי טהור בזוגיות עם אישה. יש לי רגעים שאני מייחלת שהייתי סטרייטית. אבל אז אני אומרת שזאת הדרך שלי (חלק ממנה). ושאם הלב אומר את זה והגוף רוצה את זה (נפשית, פיזית) אני בטח לא אלחם נגד זה. אין אשמים אני בחרתי להגיב ככה הלוואיי ולא אחפש דמות אבא בכל גבר שמראה לי דאגה והלוואיי ולא היה לי ככ טוב עם זה. אבל נמאס לי לחפש כאבים, הסברים, תירוצים. אני צריכה את אבא שלי. זה לא דבר רע, נכון?
שוב כהרגלי אני קמה אל תוך הלילה ואז כל המחשבות תוקפות. אני רואה שיחה שלא נענתה מאבא שלי ומנסה לחזור לישון. מפתיע אבל אני לא מצליחה. אני נזכרת בשיחה שלנו השבוע שאמר לי שעשה בדיקות והן לא טובות. הקול החולה בטלפון. אחיות שלי לא מדברות איתו אח שלי גם לא. אחי כי אמא שלי נכנסת בו (בנו) אם אנחנו מדברים איתו. אחותי כי היא לא סולחת לו ואחותי הגדולה כי היא חיה בסרט שהוא עשה לה משהו. סוף סוף אני רואה את הכאב שלך אבא. אמא שלי אישה הרסנית. אני עדיין אוהבת אות, אבל אהבה רחוקה. אבא שלי הוא ההוכחה החותכת שאפשר להשתנות. אני סוף סוף מסוגלת לסלוח שהיה מרביץ לאמא שלי. שנים שמרתי טינה והגנתי על אמא שלי. היום אחרי שלמדתי לדעת מי זו אמא שלי אני כבר לא מאמינה. אני מסתכלת על החתולה שלי ישנה עם היד שלי איכשהו מחבקת אותה ומצליחה לכתוב לילות שהראש שלה מתחת לסנטר שלי והיא מכוסה בשמיכה כמו תינוק ואני לא מצליחה להבין איך אפשר לקחת מילד את אבא שלו? להיזהר תמיד שהיא לא תחשוב שאני לוקחת לה את בעלה "אההה את נהנית לשמוע את כל הליכלוך הזה ממנו". הפריצה אליי, ליומן, עד היום מנעו ממני את היכולת לכתוב, לדבר. אני מגיעה לביקור בבית. "הבן זונה הזה" קללות. אמא תעצרי זה אבא שלי. אני כל כך כועסת על ששטפה לאחיות שלי את המוח ברמזים קטנים אחותי:"הוא הסתכל לי על הציצי". הדבר היחיד שמפריע לי זאת החולשה שלך אבא מולה. החולשה הרציונאלית של אחיות שלי לחשוב. אני רואה את תהליך ההתהוות של התפתחות אופי כמו של אמא שלי, הגישה הקורבנית ש"כולם פוגעים בי" אצל אחותי. זה קצת מפחיד. אני מתחילה להתחבר למיניות שלי לנשים. לא בלי להיות מודעות שאני חסומה רגשית עם גברים ואולי היה אחרת. אבל זה לא אחרת. ואחרי שהשתחררתי מהרצון להיות אמא או שתהיה לי אמא בדמות בת זוג- אני מצליחה להתחבר לרצון הכי טהור בזוגיות עם אישה. יש לי רגעים שאני מייחלת שהייתי סטרייטית. אבל אז אני אומרת שזאת הדרך שלי (חלק ממנה). ושאם הלב אומר את זה והגוף רוצה את זה (נפשית, פיזית) אני בטח לא אלחם נגד זה. אין אשמים אני בחרתי להגיב ככה הלוואיי ולא אחפש דמות אבא בכל גבר שמראה לי דאגה והלוואיי ולא היה לי ככ טוב עם זה. אבל נמאס לי לחפש כאבים, הסברים, תירוצים. אני צריכה את אבא שלי. זה לא דבר רע, נכון?
