אבא שלי
מאבא שלי לא נפרדתי, ז"א לא הספקתי להפרד. הוא עצם את עינייו כשהייתי בדרך אליו מאי שם אבל למה אקפוץ לסוף, אתחיל קצת מהתחלה , אתחיל לספר על אבאשלי. עם אבשלי כמעט ולא דברתי מילים של רגש, מילות נחמה, מילות אהבה אבל תמיד ידעתי שהוא אוהב אותי, תמיד שאל מה נשמע ולא בכדי לצאת ידי חובה חו"ח , רק אני הייתי הדפוק בעסק, כזה אחד שלא משתף את הוריו כי הרי העולם שייך לצעירים. אבל בסתר ליבי ידעתי שתמיד הוא מאחורי, שומר עלי, חושב עלי, דואג לי. ואשר בקשתי שיכין לי משהו ממלאכת ידו , היה מכין את הbest לא חסך זמן ודיוק. אבא שלי לא היה רואה חשבון, לא טייס, לא רב ניצב משטרה ולא כבאי אבאשלי היה פועל פשוט במפעל. לא לבש חולצה לבנות (חוץ משבת) לא מכנסי גברדין, לא נשא תיק ג'ימס בונד. אבאשלי צעד לעבודה עם מכנסי חאקי וגופיית כתפיות כחולה שקנה מהשוברים לכבוד החג במשביר לצרכן. את האוכל לקח בשקית ניילון שתמיד היו במלאי , כמה פרוסות, קופסת פח עם שאריות יום האתמול, לא ביקש דבר. לא ידע חופשה, לא מנוחה, לא פינוק עצמי ולא דאג לעצמו. 5 בבוקר השכמה 6.עד 6 תפילה (כן, אנחנו שומרי מסורת ,שתיחת קפה וכמה עוגיוצ מעשי ידי אימי והיידה לצעדה לקראת ההסעה בפיג'ו של בעל הבית למפעל. לא דרש מעמד, לא יחס הודות למסירותו , לא תוספת על מקצועיותו מה שבעל הבית שילם כנראה זה מה שצריך לקבל. שם ניצלו אותו, שם קרעו אותו, שם בקשו ממנו לעשות גם עבודות לא לרמתו אם לא היתה עבודה או שהגיע משאית לא לקחו את הבריונים הצעירי לפרוק סחורה, לא לנקות מאחורי המכונות מלאות האבק והשמן הוא, אבאשלי , הוא יעשה את המלאכה, הוא לא יתלונן, לא יתנגד, לא ישאל למה לא אחרים, כזה היה, אולי לא ראה בזה ניצול, לא השפלה אבל אני כשהייתי עוזר לו בימי החופשה הייתי רואה את זה ונצבט הלב. למה שאעיר לו, למה שאאיר את עיניו? והיה לו הומור מיוחד, בדיחות קרש כאלה, או כאלה ששמע מפה ומשם וכרגיל היה הורס את הפאנץ' וחוזר ומספר לעוד ועוד כי רצה להיות חלק מהחבורה והיו כאלה שלגלגלו על ההומור, כן גם אטת זה ראיתי, וגם את זה הוא לא ראה. כי תמיד דגל בלעולם יהא אדם, וכולם אנשים טובים כדבריו. אבאשלי חזר בערב, לפעמים לפני שהיה מגיע הביתה היה עובר דרך בית הכנסת לתפוס איזה שיעור בין מנחה לערבית, אולי יהיה שם איזה יארציט ויפוק איזה כוסית 777 כי בבית אמשלי לא מרשה, אולי ישמע עוד בדיחה אולי אגדה חז"ל או וורט תורה ויוכל לשמור לעצמו בקלף קבלה לחבר'ה ביום שבת או במפעל. היה חוזר בערב, מתקלח, אוכל "מה שיש, לא צריך משהו מיוחד" כך תמיד אמר, צופה בחיים יבין אולי איזו תוכנית ונרדם מל המסך ועד שאמשלי היתה מכנעת אותו שהוא באמת ישן וכדאי שיעשה את זה במיטה. זהו, זה סדר יומו של אבשלי כל יום, כל שבוע, כל חודש כל שנה ו... וקיץ אחד כשהייתי במיל' אי שם בטיז אל נבי, בא המ"פ ןביקש שאתקשר הבייתה כי אבאשלי עשה תאונה איזה תאונה איזה נעלים, אבשלי בחיים לא נהג ואיכשהו הצלחתי להתקשר כי קוי טלפון לא היו ובדרך לא דרך אילתרנו שיחה. אמרו שאבאלי בבית חולים וכדאי שאבוא אחד מהחבר'ה התנדב להקפיץ אותי למרכז העולם והגענו בחצות הלילה לבית החולים. ואבא שלי שכב שם, עיניים עצומות, כזה שליו, כ"כ יפה והתביישתי או פחדתי לתת לו נשיקה. כבר עברו הרבה שנים מאז, אין יום שאני לא נזכר בו, אין יום שאני לא לומד משהו לעילוי נשמתו, איש כ"כ פשוט תמים, אוהב אדם עם הומור לא מי יודע מה. כנראה היה חסר להם למעלה עובד כ"כ מסור שהחליטו לקחת אותו אליהם בדמי ימיו. שולח בלי לקרוא, שלא אתחרט בןיקירלי (בעברית) י תפילה )
אני כל-כך עצובה. דמותך מטשטשת בזכרון של ילדי ובני הצעיר לא מכיר אותך. ברגעים של געגועים קשים אני מתנחמת בכך שהספקנו להפרד ולהגיד מילים של אהבה. אני מחכה שהשנים יכהו את הכאב אבל זה לא קורה. עם כל חוויה משפחתית ואישית שאני עוברת, אני חסרה אותך יותר ויותר. מזלי שזכיתי לאבא כזה.
