אבא שלי נפטר לפנות בוקר
ונח מסבל של שלש שנים. עד לפני שלש שנים הכרנו רק אבא בריא, עובד בלי סוף בבית ובחוץ: כלים במוצ"ש - זה אבא. שוק (מחנה יהודה) מספר פעמים בשבוע - זה אבא, לנהל את הבית לקראת פסח - זה אבא, בניית סוכה - אבא ועוד ועוד. בשלש השנים האחרונות מאז קרס בדלקת ריאות איומה היה מרותק לחמצן בבית, נאבק על כל נשימה, על כל מילה שאמר (והוא לא היה דברן גדול....) בשבועות האחרונים, אחרי שהוריד מעל 40 ק"ג בשלשה - ארבעה חדשים, דיבר איתנו הרופא שלו והסביר שלרפואה אין כבר מה להציע, שאלתי אותו אז מה עם הנשמה מלאכותית, במידה ויידרדר לכך והוא אמר, כפי שחשבתי, שזה יוסיף לו רק סבל ולא יועיל. בכל פעם שנפרדתי ממנו בחדשים האחרונים חששתי שלא אראה אותו יותר ושמחתי שהוא זכה, לפחות, להכיר את אורי שלי, שגרמה לו אושר ונתנה לו את ההרגשה שאני "מסודרת"..... אתמול, אחרי מרתון של שיחות כשהשאלה על הנשמה עולה שוב, החלטנו שלא להנשים אותו, לי היה ברור שהוא עומד לסיים את חייו, לכן מיהרתי עם אורי ובגדים לשבוע לירושלים. הגענו לבית-חולים כל הילדים, אני מניחה שהוא הבין למה, אבל לא דיברנו על כך, הוא לא היה מסוגל לדבר איתנו על פרידה לא נפשית ובוודאי שלא פיזית. הלכתי לישון בבית עם אורי, אמא, שסעדה אותו כל השנים האחרונות הייתה לידו, בחמש וחצי ביקשו שאגיע למחלקה, אבא נפטר! היו לי המון אי הסכמות עם אבא, אני יודעת שהוא כעס עלי על הדרך שבחרתי ועל שלא הלכתי בדרכו, אבל תמיד ידעתי שיש לי אבא אוהב. אני די מבולבלת, עסוקה (לוויה, שבעה...) ועדיין לא קולטת 100%, מנסה להבין שלא אשמע יותר את קולו שואל מה שלום אורי (מלעייל) ושהו נעלם כך ממציאות חיי, נותרו רק זיכרונות וחור בלב.
ונח מסבל של שלש שנים. עד לפני שלש שנים הכרנו רק אבא בריא, עובד בלי סוף בבית ובחוץ: כלים במוצ"ש - זה אבא. שוק (מחנה יהודה) מספר פעמים בשבוע - זה אבא, לנהל את הבית לקראת פסח - זה אבא, בניית סוכה - אבא ועוד ועוד. בשלש השנים האחרונות מאז קרס בדלקת ריאות איומה היה מרותק לחמצן בבית, נאבק על כל נשימה, על כל מילה שאמר (והוא לא היה דברן גדול....) בשבועות האחרונים, אחרי שהוריד מעל 40 ק"ג בשלשה - ארבעה חדשים, דיבר איתנו הרופא שלו והסביר שלרפואה אין כבר מה להציע, שאלתי אותו אז מה עם הנשמה מלאכותית, במידה ויידרדר לכך והוא אמר, כפי שחשבתי, שזה יוסיף לו רק סבל ולא יועיל. בכל פעם שנפרדתי ממנו בחדשים האחרונים חששתי שלא אראה אותו יותר ושמחתי שהוא זכה, לפחות, להכיר את אורי שלי, שגרמה לו אושר ונתנה לו את ההרגשה שאני "מסודרת"..... אתמול, אחרי מרתון של שיחות כשהשאלה על הנשמה עולה שוב, החלטנו שלא להנשים אותו, לי היה ברור שהוא עומד לסיים את חייו, לכן מיהרתי עם אורי ובגדים לשבוע לירושלים. הגענו לבית-חולים כל הילדים, אני מניחה שהוא הבין למה, אבל לא דיברנו על כך, הוא לא היה מסוגל לדבר איתנו על פרידה לא נפשית ובוודאי שלא פיזית. הלכתי לישון בבית עם אורי, אמא, שסעדה אותו כל השנים האחרונות הייתה לידו, בחמש וחצי ביקשו שאגיע למחלקה, אבא נפטר! היו לי המון אי הסכמות עם אבא, אני יודעת שהוא כעס עלי על הדרך שבחרתי ועל שלא הלכתי בדרכו, אבל תמיד ידעתי שיש לי אבא אוהב. אני די מבולבלת, עסוקה (לוויה, שבעה...) ועדיין לא קולטת 100%, מנסה להבין שלא אשמע יותר את קולו שואל מה שלום אורי (מלעייל) ושהו נעלם כך ממציאות חיי, נותרו רק זיכרונות וחור בלב.
