לא מבינה מהחיים
New member
אבא שלי המתוק....
יומיים לפני זה היינו כולנו אצל סבא וסבתא, הורים שלך. כל המשפחה הייתה, וכרגיל, אתה היית הציר של הפגישה המשפחתית הזאת. ישבת על הספה הקבועה שלך בסלון, עם הסיגריה הנצחית שלך, וסיפרת בדיחות וצחקת. החלפנו בינינו הומור שהיה מובן רק לשנינו, כמו שהיה מאז ומעולם. וכולם אמרו כמה שאני העתק אופי מושלם שלך. וזה לא פלא... מהרגע שנולדתי, הבת הבכורה שלך, היה בינינו קשר מיוחד. ואז, יומיים אח"כ, ב-2 לפנות בוקר, שלחת לי 3 הודעות לסלולרי, לאחל לי מזל טוב. תמיד היית הראשון שאיחל לי. זה היה אמור להיות יום יפה, רציתי לצאת ולחגוג אז היומולדת ואת הסילבסטר, אז הלכתי לישון עם חיוך על הפנים, מחכה כבר לבוקר של היומולדת. 5 שעות אח"כ, התעוררתי מהצילצול של הטלפון. הייתי בטוחה שזה אתה שמעיר אותי כדי להגיד לי כל מה שכתבת בהודעות בלילה, בקול שלך. אבל זה לא היית אתה. זה היה אח שלי, הבן שלך, שהתקשר להגיד שאתה כבר לא פה. ואז אמא ואני נסענו במהירות מטורפת אליכם הביתה, כשאני עדיין לא מבינה מה הולך פה... נכנסנו אליכם, והאמבולנס של מדא היה שם, עם הצוות שדיבר אלי ואני לא טרחתי להקשיב. ישבת על הספה שלך, ונראית כמו שתמיד אתה נראה כשאתה נרדם על הספה. כל כך שליו.... וכל האנשים מסביב מרעישים ולא נותנים לך לישון... יום אח"כ, אחרי הלוויה, אנשים דיברו עלי... איך אני יכולה להיות מאחורי כולם, לא לעמוד עם המשפחה, איך אני מסוגלת להתרחק כאילו שלא אכפת לי... אבל אבא, רק אתה היית מבין את זה. רק אתה הכרת אותי מספיק טוב. רק אתה יכולת לדעת שאני לא רוצה להיות שם לא כי לא אכפת לי... אני לא רוצה להיות כי אני לא מסוגלת לראות איך מורידים אותך לבור קר וחשוך, איך זורקים עליך אדמה, איך שני הבנים שלך, התאומים שלך, היו צריכים לקרוא קדיש על אבא שלהם. לא יכולתי לראות ולשמוע את כל זה. כל מה שרציתי באותו רגע היה לקפוץ לתוך הבור הזה, ולהישאר איתך לתמיד. הדבר היחיד היציב בחיים שלי. ועכשיו, 3 שבועות אחרי, אני פה כותבת לך את מה שלא תקרא לעולם. מאלצת את עצמי להיות חזקה בשביל כולם, כי ככה חינכת אותי. לא להישבר, תמיד להמשיך. ונראה לי שאני מאכזבת אותך, כי אני כן נשברת. הייתי רוצה להמשיך לחיות, להגשים כל מה שרצית בשבילי, וכל מה שרצית לעצמך ולא השגת. תמיד אמרת לכולם שאני הנסיכה שלך, שאת כל התקוות שלך אתה תולה בי. אבל אבא, אני מצטערת, כי אני לא יכולה לעשות את כל זה. כבר אין לי את המוטיבציה. אין לי בשביל מי. בשביל מה לי ללכת ללמוד, להביא תארים ולהצליח, אם ממילא הבנאדם היחיד שהיה מעריך את זה, כבר לא איתי....? אבא, אל תכעס עלי, אבל אני מתכוונת להצטרף אליך בהקדם האפשרי. תמיד היינו צמד - חמד, ועכשיו רק חצי מאיתנו נשאר. והחצי הזה לא רוצה להיות לבד, מוקף באנשים עם כוונות טובות שלעולם לא יבינו אותו. החצי הזה, למרות כל מי שמסביבו, מרגיש עכשיו לגמרי לבד. החצי הזה רוצה להצטרף אל האבא שלו, שהוא לא רק אבא ביולוגי, אלא חשוב יותר... הוא אבא רוחני. אבא שנתן לחצי הזה את כל התכונות הכי טובות ומוערכות שאפשר לתת. עכשיו לחצי הזה לא נשאר כלום בעולם, והוא מתכוון להיות אנוכי ולא לחשוב על אף אחד אחר. אבא... אני אוהבת אותך. תמיד אהבתי, ותמיד אוהב. נתראה בקרוב, במקום הרבה יותר טוב מהמקום הזה.
יומיים לפני זה היינו כולנו אצל סבא וסבתא, הורים שלך. כל המשפחה הייתה, וכרגיל, אתה היית הציר של הפגישה המשפחתית הזאת. ישבת על הספה הקבועה שלך בסלון, עם הסיגריה הנצחית שלך, וסיפרת בדיחות וצחקת. החלפנו בינינו הומור שהיה מובן רק לשנינו, כמו שהיה מאז ומעולם. וכולם אמרו כמה שאני העתק אופי מושלם שלך. וזה לא פלא... מהרגע שנולדתי, הבת הבכורה שלך, היה בינינו קשר מיוחד. ואז, יומיים אח"כ, ב-2 לפנות בוקר, שלחת לי 3 הודעות לסלולרי, לאחל לי מזל טוב. תמיד היית הראשון שאיחל לי. זה היה אמור להיות יום יפה, רציתי לצאת ולחגוג אז היומולדת ואת הסילבסטר, אז הלכתי לישון עם חיוך על הפנים, מחכה כבר לבוקר של היומולדת. 5 שעות אח"כ, התעוררתי מהצילצול של הטלפון. הייתי בטוחה שזה אתה שמעיר אותי כדי להגיד לי כל מה שכתבת בהודעות בלילה, בקול שלך. אבל זה לא היית אתה. זה היה אח שלי, הבן שלך, שהתקשר להגיד שאתה כבר לא פה. ואז אמא ואני נסענו במהירות מטורפת אליכם הביתה, כשאני עדיין לא מבינה מה הולך פה... נכנסנו אליכם, והאמבולנס של מדא היה שם, עם הצוות שדיבר אלי ואני לא טרחתי להקשיב. ישבת על הספה שלך, ונראית כמו שתמיד אתה נראה כשאתה נרדם על הספה. כל כך שליו.... וכל האנשים מסביב מרעישים ולא נותנים לך לישון... יום אח"כ, אחרי הלוויה, אנשים דיברו עלי... איך אני יכולה להיות מאחורי כולם, לא לעמוד עם המשפחה, איך אני מסוגלת להתרחק כאילו שלא אכפת לי... אבל אבא, רק אתה היית מבין את זה. רק אתה הכרת אותי מספיק טוב. רק אתה יכולת לדעת שאני לא רוצה להיות שם לא כי לא אכפת לי... אני לא רוצה להיות כי אני לא מסוגלת לראות איך מורידים אותך לבור קר וחשוך, איך זורקים עליך אדמה, איך שני הבנים שלך, התאומים שלך, היו צריכים לקרוא קדיש על אבא שלהם. לא יכולתי לראות ולשמוע את כל זה. כל מה שרציתי באותו רגע היה לקפוץ לתוך הבור הזה, ולהישאר איתך לתמיד. הדבר היחיד היציב בחיים שלי. ועכשיו, 3 שבועות אחרי, אני פה כותבת לך את מה שלא תקרא לעולם. מאלצת את עצמי להיות חזקה בשביל כולם, כי ככה חינכת אותי. לא להישבר, תמיד להמשיך. ונראה לי שאני מאכזבת אותך, כי אני כן נשברת. הייתי רוצה להמשיך לחיות, להגשים כל מה שרצית בשבילי, וכל מה שרצית לעצמך ולא השגת. תמיד אמרת לכולם שאני הנסיכה שלך, שאת כל התקוות שלך אתה תולה בי. אבל אבא, אני מצטערת, כי אני לא יכולה לעשות את כל זה. כבר אין לי את המוטיבציה. אין לי בשביל מי. בשביל מה לי ללכת ללמוד, להביא תארים ולהצליח, אם ממילא הבנאדם היחיד שהיה מעריך את זה, כבר לא איתי....? אבא, אל תכעס עלי, אבל אני מתכוונת להצטרף אליך בהקדם האפשרי. תמיד היינו צמד - חמד, ועכשיו רק חצי מאיתנו נשאר. והחצי הזה לא רוצה להיות לבד, מוקף באנשים עם כוונות טובות שלעולם לא יבינו אותו. החצי הזה, למרות כל מי שמסביבו, מרגיש עכשיו לגמרי לבד. החצי הזה רוצה להצטרף אל האבא שלו, שהוא לא רק אבא ביולוגי, אלא חשוב יותר... הוא אבא רוחני. אבא שנתן לחצי הזה את כל התכונות הכי טובות ומוערכות שאפשר לתת. עכשיו לחצי הזה לא נשאר כלום בעולם, והוא מתכוון להיות אנוכי ולא לחשוב על אף אחד אחר. אבא... אני אוהבת אותך. תמיד אהבתי, ותמיד אוהב. נתראה בקרוב, במקום הרבה יותר טוב מהמקום הזה.
