אבא יוצא למילואים

[גלית&שחר]

אבא יוצא למילואים

אבא של שחר קבל צו לשלושה וחצי שבועות. שחר תהיה בת שנתיים וארבעה חודשים. מעברק לקושי שלי לעכל מילואים ברצועת עזה בתקופה כזו, אני מתקשה גם להתמודד עם החששות הנובעות מלהשאר לבד עם שחר בתקופה מעיקה ומפחידה כל כך. שחר קשורה מאד לאבא והייתי רוצה לתת לה הכנה טובה לפרידה הממושכת וחשוב לי גם שבשום שלב לא אקרין עליה את הפחדים שלי. אנא עצותיכם להתמודדות. תודה.

 

[נעה גל]

זה לא פשוט בכלל... אבל אפשרי ../images/Emo13.gif

אני הייתי מתחילה את ההכנות לשחר מספר מועט של ימים לפני שהמילואים מתחילים. בגילאים האלה, תחושת הזמן היא לא הצד החזק של הילדים, וחודש ואפילו שבוע זה נראה נצח ובלתי נתפס. לכן, כדאי לעשות את זה יומיים-שלושה לפני שהוא יוצא. אני חושבת, שאני הייתי פשוט מספרת לה, שאבא יוצא למילואים, והוא ילבש בגדים ירוקים (תראי לה את המדים והנעלים וכו´), והוא לא יהיה בבית, אבל אנחנו נתקשר אליו כל יום, וכו´. את כמובן, צריכה למצוא את המילים שלך לשיחה הזו. מה שכן, הייתי דואגת במהלך התקופה הזו, גם לדבר פעם-פעמיים ביום עם אבא (בוקר וערב, לדוגמא), ולדאוג שתהיה לה תמונה של אבא בהישג יד. יש לי הצעה נוספת, אני רק לא יודעת עד כמה תהיה לכם סבלנות להכין אותה כי מדובר בתקופה ארוכה יחסית. אבל אפשר להכין פתקים קטנים עם מתנות מאבא. לכל יום מתנה קטנה מאבא שחשב עליה. את המתנות אפשר לקנות בחנויות כאלה של הפתעות ליומולדת במחירים ממש מצחיקים. והפתקים צריכים להיות קצרים בני כמה מילים. "לבוקר טוב, מאבא שמתגעגע" "לשחר מאבא´לה" וכאלה.... זהו, כרגע נגמרו לי הרעיונות, מבטיחה להמשיך לחשוב על כך. אני אשמח לשמוע אם יש כאן עוד רעיונות למישהו...

 

[נעה גל]

ועוד דבר שלא אמרתי

והוא, שתחזיקי מעמד.ואולי כדאי שאת הפתקים אבא של שחר יכין (ואת לא תראי אותם) ואז גם לך זו תהיה הפתעה נעימה עם רייח של בעל.

 

[לאה_מ]

../images/Emo45.gif ועוד -

תכיני לך מראש תכניות להרבה פעילויות בתקופה הזו - לארח חברים, להתארח אצל חברים, ללכת להצגות או קונצרטים או תערוכות שנראה לך שיעניינו את שחר, לבלות במשחקיה, בגן חיות, בפינות חי... כל דבר שעולה בדעתך - זה גם מסיח את הדעת (גם שלך, מהדאגות), וגם מעביר את הזמן יותר מהר (וגם מגיעים הביתה עייפים, אז ההשכבה בדרך כלל עוברת ביתר קלות.

 

[ציפי ג]

כמי שבעלה יוצא שוב למילואים

בסביבות חנוכה, אחרי שהוא היה בחופש ובפסח, אני כבר מזמן הפסקתי להכין את הילדים לכך. זו מציאות. הם קמים בבוקר, רואים אותו עם מדים ושואלים לכמה זמן הפעם, ומחכים לראות את הרובה בחופשה הראשונה. ולמה הפסקתי לעשות מזה ענין? בגלל שככל שהכנתי אותם מראש, כך הם היו יותר עצבניים לפני, וכך הם היו מציקים לי יותר תוך כדי. אם זו פשוט עובדת חיים, אז הם חושבים שזה כמו עבודה, אלא יותר ארוך. הם מתגעגעים, ועוד איך, מחכים לטלפון ועוד איך, ואפילו אם הוא מספיק קרוב אז אנחנו נוסעים לבקר אותו, (מרחק של שעה וחצי הלוך שעה וחצי חזור), אבל לא מעבר לזה. אני יודעת שזה לא פסיכולוגי כל כך, אבל זה הוכיח את עצמו כפחות מעורר גלים, ופחות מעורר חרדות. בפעם הקודמת יובל היה ממש בשטח מסוכן, והם כבר גדולים וקוראים עיתונים ומתענינים, אז הסברתי להם מה התפקיד שלו, והוא גם סיפר, והם חשבו איזה אבא גיבור יש להם, והמשיכו לשחק ביתר שאת בחיילים שלהם.

 

[נעה גל]

כמה שהחיים פשוטים כשיש 5 ילדים!

 

[גלית&שחר]

אני מאמינה שפה אלמנט הגיל משחק

שחר עדיין צעירה מכדי לזכור את המילואים הקודמים של אבא, וזו למעשה הפעם הראשונה שהיא מספיק גדולה כדי לשאול, לחקור ולהקשות. למרות שאבא עובד בצורה די אינטנסיבית ובמשך השבוע הם לא מתראים הרבה, עדיין היא רגילה לקום ולמצוא אותו בבית ואם היא מגיעה ומוצאת את הצד שלו במיטה ריק, היא מיד מבררת - איפה אבא שלי ? לא הייתי רוצה ליצור אצלה "הפתעות" או לסחוב מיום ליום, אלא ליצור הבנה שזו פרידה ליותר זמן ושאבא לא יהיה בבוקר במיטה במשך כמה שבועות (וברור שתחושת הזמן היא בהתאם להבנתה). תודה על ההתייחסות.

 

[נעה גל]

אני מקנאה בציפי על היכולת הזו להיות

כל כך שוות נפש, אבל, גם אני חושבת שכדאי להכין את שחר לקראת המילואים של אבא שלה. בכל מקרה, לא כדאי שההכנה תהיה גדולה מדי. את מבינה למה אני מתכוונת? יכול להיות, שבסופו של דבר, זה יעבור לה הרבה יותר בקלות ממה שאת חושבת. אני אתן לך דוגמא להמחשת דברי (אם כי היא לא ממש דומה). כשאורן היתה בערך בת שנתיים עברנו דירה. כמה הכנות עשינו! כתבנו לה ספר במיוחד! אני ציירתי וחברה כתבה טקסט מקסים! (אם אני אמצא אותו אני אביא אותו לכאן) שממש מדבר על אורן. ודיברנו על זה והכל. הגיע היום שעברנו דירה. אורן נכנסה לבית החדש. הלכה לישון במיטה. ובזה נגמר משבר המעבר שלה. להפתעתנו.

 

[ציפי ג]

שוות נפש? ממש לא

פרקטית כן. בשנים שהייתי נלחצת זה עזר לי? רק גרמתי ליובל הרבה עוגמת נפש בכך שהוא ידע כמה קשה לי, כמה אני מדוכאת, כמה קשה לילדים וכו´. אז לקחתי את עצמי בידים, ואמרתי לעצמי, שאם בעלי חייב לצאת למילואים אין מה לעשות, וזו התרומה שלי למדינה שלי, ועלי לסתום את העינים את האוזנים (וגם את האף עם כניסתו הביתה לאחר שבוע וחצי ללא מכונת כביסה ראויה), ולהשתדל להעביר כל יום בפני עצמו. השיטה של כל יום בפני עצמו היא שיטה יעילה מאוד.

 

[דבי של שקד]

ומה עושים בגילאים מוקדמים יותר כמו

בגיל שנה שבה גם מרגישים כבר בחסרון של האבא אבל צעירים מידי להסברים ?

 

[נעה גל]

אני לא הייתי אומרת כלום

(מתוך זה שאני אימא לבן שנה ושלושה). פשוט צריך להיות שם עבורם בכל רגע. למלא את הצרכים שלהם ולענות על המצוקות. אני חושבת שכדאי להתכונן מראש לכך, שזו הולכת להיות תקופה לא קלה. כלומר, הילד לא יודע לבטא את התחושות במילים, אבל כן בהתנהגות. וזה יכול לבוא לידי ביטוי בהתפרצויות בכי, קשיים בהרדמות, הצמדות להורה שנשאר וכו´. אז צריך להיות בשבלם שם.

 

[zimes]

מילואים בגיל 10 חודשים

אנחנו אמרנו להם פעם אחת לפני. בבוקר אבא קם, התלבש, חילק נשיקות והלך. הנקודה ביום שציפיתי שתהיה לי (ולכן לילדים) הכי קשה היא שעת החזרה שלו מהעבודה. השגרה השתנתה טיפה, כך שבשעה זו או קצת לפניה (אם אנחנו בבית) הילדים ישנים (האמת - זה קרה מעצמו), וכשהם קמים, עוד לפני שהם מיללים משעמום ולי אין כח (וחשק) להסתכל עליהם משחקים, אני מעמיסה אותם והולכת לשכנים. אני לא רואה שינוי מיוחד בהתנהגות בגלל שאבא לא כאן. אולי זה בזכות תשומת הלב הרבה במיוחד שהסבתות נותנות עכשיו.

 

[michal@gal]

אני לא מכינה מראש

גם באופן נורמלי אני נמצאת עם הילדים רוב הזמן ואבא עובד עד מאוחר. אני אפילו לא אומרת שהוא הולך למילואים בגיל הזה, פשוט שהוא נמצא בעבודה. כדי שיהיה לנו יותר קל להעביר את התקופות האלה אני הולכת יותר לחברים טובים, ונשארת שם עד מאוחר (כולל ארוחת ערב) ואז חוזרים הביתה ישר למיטה.

 

[אמא של בנות]

ואבא גם ככה מגיע הביתה מהעבודה

באמצע הלילה, לפחות 3 פעמים בשבוע, ובתאל והודיה מדברות איתו בטלפון לפני השינה. אז עוד כמה ימים של מילואים זה לא כיף אבל מסתדרים. מה שכן, לנסות להיות כמה שיותר סבלנית בתקופה הזו, אפילו שנורא נורא קשה.

 

[מירי,]

אני לא עושה הכנות...

מהניסיון שלי עם ילדי (4.10,2.8) ממש קרוב לארוע אני מידעת אותם מה עומד לקרות ונותת להם לשאול שאלות... בעניין המילואים הקושי הוא הרבה יותר שלי , זו לי הפעם הראשונה מזה פעמים רבות שהוא במילואים ואני לא חולה (ממש חולה 40 חום ועל סף אישפוז...)! באופן עקרוני אנחנו מודיעים בערב לפני או באותו בוקר שאבא יוצא למילואים.. וזהו! יש לירגעיםקשים , אני משתדלת לשמור עליהם עד לערב כשהילדים ישנים , אבל אין ספק שהם מרגישים... וגם להם לא תמיד קל.. אבל אין תרופות פלא!

 

[ציפי ג]

אולי זה בגלל שגם בעלך עושה הרבה

מילואים? יכול להיות שהואיל והתדירות של המילואים גבוהה, אז זו גם שגרה מסוג מסוים, ולכן אנחנו לא מזדקקות להכנה שלהם מראש? תרגישי טוב, ומילואים מוצלחים.

 

[מירי,]

זה כמעט נגמר....

ייתכן שאולי באמת בגלל שזו מן שיגרה שפעמיים בשנה אבא אורז תיקים ונוסע למילואים , הילדים כבר "היטמיעו" את העיניין , מה גם שהפעם אלו היו לי מילואים קלים (נשארו רק כמה ימים) אולי גם כי אמא שלי לידי ועוזרת המון - אז הפעם אני לא חולה .. אבל גם בנושאים אחרים אנחנו לא עושים הכנות כל שהן... שאלתי כאן בעבר , אמא שלי חזרה לארץ לפני כמה חודשים ולא ידעתי איך להסביר את זה לילדים , ההחלטה הייתה להודיע על כך יום לפני (קצת טיפטפנו יומיים לפני) , וזהו! ואמא שלי התחברה לילדים והם אליה די בקלות (והיא סבתא במשרה מלאה) , בעצם תמיד אנחנו מתלבטים איך להסביר להם דברים שניראים לנו גדולים ומהותיים , ובסוף מגיעים למסקנה שפשוט לחיות את השינויים... ילדיי שלי עוברים אותם יפה ואם נוצרים קשים הם בד"כ לא כאלה ששיחות הקדמה היו פותרות אותם!

 

[ציפי ג]

מסכימה איתך במאה אחוז

אני גם לא מי יודע מה מכינה את הילדים ללידה. (בעבר). אני אומרת שאני בהריון. אנחנו חיים את ההריון, וכשהילד נולד, אנחנו חיים את הילד.