אאוץ' 1
"נו ערן, אתה בא לשחק איתי" התגרתה מירי בערן. "לא יודע, לא בא לי עכשיו" השיב לה. "נו, פחדן, מפחד להפסיד לי" סנטה בו. "מפחד? ממך? מה פתאום מפחד, סתם עוד לא התעוררתי מספיק, קודם קפה, אחר כך נטבול קצת ואחר כך... נראה " "ידעתי, מפחד" קראה מירי. "מישהו אחר רוצה לשחק?" היא פתחה את קופסת המשחק והחלה לסדר את הכלים. "חוץ מערן הפחדן, מי רוצה לשחק שש בש?" תמיד אהבה להתגרות באחיו הגדול של בעלה. היה בו משהו שדרש את זה. ערן הסתכל על החבורה שיצאה לפיקניק על שפת הכינרת. מיכל, אישתו שעתה הייתה בחודשים הראשונים להריונה, אחיו הצעירים, לירון, בעלה של מירי, אורן, האח הצעיר שעמד לקראת גיוסו לצבא, ודגנית, אחותה הצעירה של מירי. הם ציפו כולם שיענה לה. תמיד בארוחות הערב המשפחתיות היה משיב לה והשניים היו ממשיכים בדיאלוג שנון ומשעשע. הפעם הרגיש שהיא קצת הגזימה. "מירי, תיזהרי" הרצין את פניו כלפיה. "מה יש לי להיזהר? אתה מפחד לשחק ולהפסיד" ענתה מיד. "שפן. אתה לא גבר" "אוקיי, בסדר, אני לא גבר, אני מפחד להפסיד נגדך... תיזהרי... אל תגזימי" השיב ומירי במקום להרפות המשיכה. "ואם אני לא רוצה להפסיק, מה תעשה לי" ערן הביט באחיו. "לירון, תעשה לי טובה, תרגיע את אישתך, אחרת..." "תפסיק לאיים, שחק כבר נגדה ו..." האיץ בו לירון "ותפסיד כמו גבר." הוא היה משועשע ממה שהלך. באופן אישי מעולם לא החציף פנים לאחיו הגדול ממנו בחמש שנים אולי עוד זיכרון המכות שחטף בילדותו עמד לנגד עיניו, אבל מירי... היא תמיד אהבה לעקוץ אותו. "שחק כבר, מקסימום תפסיד." "אתה יודע שאני אף פעם לא מפסיד בשש בש" אמר ערן בגאוותנות מעושה מנסה לצאת מהפלונטר הקטן שנוצר, "סתם, אני לא רוצה לתת לה הרגשה רעה..." "נו... לך תשחק, המפסיד מכין קפה כל היום לכולם" קרא אורן, האח הצעיר מבין השלושה וכל החבורה המהמה אחריו. "תשתוק אתה. אתה הכי צעיר והכי צעיר הוא מכין קפה" הרים אליו ערן את האצבע,"ותיזהר, אל תתחצף" הוא הרגיש איך הם סוגרים עליו. הוא רתח מבפנים, הכבוד שלו נפרש על הרצפה וכל אחד יכול היה לדרוך עליו. איך השרמוטה הזאת תמיד הצליחה לעשות לו את זה, להציג אותו ככלי ריק. "חכה, חכה, אני עוד אספר לכולם כמה אתה לא גבר" המשיכה מירי לעקוץ והפעם הייתה זו מכה מתחת לחגורה. רק השניים ידעו בדיוק למה היא מתכוונת. כמעט מאז שהתוודעה למשפחה אהבה לעקוץ אותו אם כי בעבר הדבר נבע ממתח מיני שהתפתח בין השניים. שלוש שנים קודם לכן, חודשיים לפני חתונתה עם אחיו הצעיר עמד הקשר ביניהם על סף רתיחה. בוקר אחד במקרה או או אולי שלא במקרה נפגשו ברחוב, שתו קפה בבית קפה והנגיעות ביניהם עברו את הסף המותר עד כדי כך שבהחלטה נמהרת הם מיהרו לדירה הריקה של ערן ושם הפשיטו אחד את השני במהירות. הם לא הצליחו לממש את רצונם. ערן אולי מפאת ייסורי מצפון ואולי מחרדת ביצוע מוגזמת, לא הצליח להעמיד את איברו. כמה שלא ניסה לאונן, כמה שמירי לא ניסתה לפתות אותו בידיה ואף בפיה, לא הצליחו השניים להזקיף את הזין הסורר. כך הם נפרדו מאוכזבים ומבוישים. "את יודעת מה?" סינן ערן, "בואי נשחק, אבל נעשה את זה על התערבות" הוא הניח ידיו את ידיו על מותניו וזקף את גופו, "אבל התערבות כואבת, שתלמד אותך לקח פעם אחת ולתמיד" מירי הרימה גבותיה, מצפה להמשך דבריו. "המפסיד חוץ מזה שהוא מכין קפה לכולם כל היום, ורוחץ כלים ומכין אוכל הוא גם... הוא חיפש בעיניו משהו, המפסיד... חוטף מהמנצח מכות בתחת... עיניו התרוצצו מסביב. ידית המטקה קרצה לו מתוך השקית. הוא שלף אותה והביט בה "מי שמפסיד חוטף בתחת עם זה..." שלף את המחבט ונפנף בו באוויר. מירי הסתכלה עליו במבט מזלזל "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה, כי אתה תפסיד ואחר כך תחטוף לא תוכל לשבת אחר כך". הוא החזיר לה מבט מתריס, "אז זה אומר שאת מסכימה, אה?" מיהר להתיישב מול השולחן, ונטל לידיו את הקוביות. "רק שתדעי לך שזה לא יהיה חלש וגם זה לא על הבגדים אלא ישר על התחת." כשראתה אותו מתיישב ומערבב את הקוביות בידו הגיע תורה להתלבט. היא הסתכלה על בעלה. הוא נראה מתלהב מהעניין. דגנית, אחותה הצעירה נתנה בה מבט מעריץ, "לכי, תנצחי אותו" לחשה לה. "אתה מסכים?" שאלה את בעלה וזה הניד את ראשו באיטיות מעלה ומטה. "בטח, תראי לו מה זה". ערן המשיך לטלטל בידיו את הקוביות, "נו, אז את משחקת?" תחושה משונה החלה לדגדג אותו בחלציו. הוא הביט בגיסתו. אישה נאה, פנים קצת גסות, אבל עם חזה לתפארת ורגליים חטובות. עדיין לבשה מעל לביקיני חולצה ומכנסיים שחורים. "כן" אמרה. "עד חמש, המפסיד מקבל מכות בתחת" "המפסיד מקבל מכות בתחת עם המטקה הזאת" הדגיש ערן ושוב נפנף את המחבט באוויר. הוא השליך את הקוביות. חמש-ארבע. מירי נטלה אותן, טלטלה את ידה באוויר והשליכה אותן. חמש חמש. הדו – קרב החל. "את מתחילה" אמר. המשחק הראשון היה מהיר וחד צדדי. היא עוד הספיקה לסגור שני בתים ולהוציא את אחד הכלים בשש בש אל הצד השני, אולם מרגע זה הפציץ ערן בשישה דאבלים, חמש - חמש, ארבע,- ארבע, שש – שש, אחד – אחד ושוב שש- שש ולמירי לא נותר אלא רק לנסות ולהפסיד בכבוד. מקץ חמישה מהלכים החל להוציא את הכלים והיא עדיין הייתה למעלה, תקועה, זקוקה למספרים מסוימים שלא הגיעו. מארס. "שתיים אפס", הכריז ערן וחייך לעצמו, "אחחחח מירי, כמה שזה הולך לכאוב לך" והחל לסדר הכלים על הלוח. הוא היה מגורה, מגורה מינית. המשחק השני היה שקול יותר מקודמו, אולם גם בו הוא ניצח את גיסתו. הפעם בהפרש זעום. "שלוש אפס" הודיע ערן. הוא נעמד עם המטקה, כיפף את גופו ובתנועת פנטומימה איטית חבט באוויר. "שימי לב מירי, זו התנועה" כשהתיישב חש את הגירוי המיני שאופף אותו. "זה עוד לא נגמר" השיבה לו בפנים רציניות. היא התאמצה, הו, כמה שהיא התאמצה, אבל אלת המזל המשיכה לעמוד לצידו של ערן. בכל פעם שנזקק לצירוף מסוים זכה בו, חמש – שלוש, ארבע – אחד וכן הלאה. היא נחלצה בעור שיניה ממארס והפסד נקי של חמש אפס.
"נו ערן, אתה בא לשחק איתי" התגרתה מירי בערן. "לא יודע, לא בא לי עכשיו" השיב לה. "נו, פחדן, מפחד להפסיד לי" סנטה בו. "מפחד? ממך? מה פתאום מפחד, סתם עוד לא התעוררתי מספיק, קודם קפה, אחר כך נטבול קצת ואחר כך... נראה " "ידעתי, מפחד" קראה מירי. "מישהו אחר רוצה לשחק?" היא פתחה את קופסת המשחק והחלה לסדר את הכלים. "חוץ מערן הפחדן, מי רוצה לשחק שש בש?" תמיד אהבה להתגרות באחיו הגדול של בעלה. היה בו משהו שדרש את זה. ערן הסתכל על החבורה שיצאה לפיקניק על שפת הכינרת. מיכל, אישתו שעתה הייתה בחודשים הראשונים להריונה, אחיו הצעירים, לירון, בעלה של מירי, אורן, האח הצעיר שעמד לקראת גיוסו לצבא, ודגנית, אחותה הצעירה של מירי. הם ציפו כולם שיענה לה. תמיד בארוחות הערב המשפחתיות היה משיב לה והשניים היו ממשיכים בדיאלוג שנון ומשעשע. הפעם הרגיש שהיא קצת הגזימה. "מירי, תיזהרי" הרצין את פניו כלפיה. "מה יש לי להיזהר? אתה מפחד לשחק ולהפסיד" ענתה מיד. "שפן. אתה לא גבר" "אוקיי, בסדר, אני לא גבר, אני מפחד להפסיד נגדך... תיזהרי... אל תגזימי" השיב ומירי במקום להרפות המשיכה. "ואם אני לא רוצה להפסיק, מה תעשה לי" ערן הביט באחיו. "לירון, תעשה לי טובה, תרגיע את אישתך, אחרת..." "תפסיק לאיים, שחק כבר נגדה ו..." האיץ בו לירון "ותפסיד כמו גבר." הוא היה משועשע ממה שהלך. באופן אישי מעולם לא החציף פנים לאחיו הגדול ממנו בחמש שנים אולי עוד זיכרון המכות שחטף בילדותו עמד לנגד עיניו, אבל מירי... היא תמיד אהבה לעקוץ אותו. "שחק כבר, מקסימום תפסיד." "אתה יודע שאני אף פעם לא מפסיד בשש בש" אמר ערן בגאוותנות מעושה מנסה לצאת מהפלונטר הקטן שנוצר, "סתם, אני לא רוצה לתת לה הרגשה רעה..." "נו... לך תשחק, המפסיד מכין קפה כל היום לכולם" קרא אורן, האח הצעיר מבין השלושה וכל החבורה המהמה אחריו. "תשתוק אתה. אתה הכי צעיר והכי צעיר הוא מכין קפה" הרים אליו ערן את האצבע,"ותיזהר, אל תתחצף" הוא הרגיש איך הם סוגרים עליו. הוא רתח מבפנים, הכבוד שלו נפרש על הרצפה וכל אחד יכול היה לדרוך עליו. איך השרמוטה הזאת תמיד הצליחה לעשות לו את זה, להציג אותו ככלי ריק. "חכה, חכה, אני עוד אספר לכולם כמה אתה לא גבר" המשיכה מירי לעקוץ והפעם הייתה זו מכה מתחת לחגורה. רק השניים ידעו בדיוק למה היא מתכוונת. כמעט מאז שהתוודעה למשפחה אהבה לעקוץ אותו אם כי בעבר הדבר נבע ממתח מיני שהתפתח בין השניים. שלוש שנים קודם לכן, חודשיים לפני חתונתה עם אחיו הצעיר עמד הקשר ביניהם על סף רתיחה. בוקר אחד במקרה או או אולי שלא במקרה נפגשו ברחוב, שתו קפה בבית קפה והנגיעות ביניהם עברו את הסף המותר עד כדי כך שבהחלטה נמהרת הם מיהרו לדירה הריקה של ערן ושם הפשיטו אחד את השני במהירות. הם לא הצליחו לממש את רצונם. ערן אולי מפאת ייסורי מצפון ואולי מחרדת ביצוע מוגזמת, לא הצליח להעמיד את איברו. כמה שלא ניסה לאונן, כמה שמירי לא ניסתה לפתות אותו בידיה ואף בפיה, לא הצליחו השניים להזקיף את הזין הסורר. כך הם נפרדו מאוכזבים ומבוישים. "את יודעת מה?" סינן ערן, "בואי נשחק, אבל נעשה את זה על התערבות" הוא הניח ידיו את ידיו על מותניו וזקף את גופו, "אבל התערבות כואבת, שתלמד אותך לקח פעם אחת ולתמיד" מירי הרימה גבותיה, מצפה להמשך דבריו. "המפסיד חוץ מזה שהוא מכין קפה לכולם כל היום, ורוחץ כלים ומכין אוכל הוא גם... הוא חיפש בעיניו משהו, המפסיד... חוטף מהמנצח מכות בתחת... עיניו התרוצצו מסביב. ידית המטקה קרצה לו מתוך השקית. הוא שלף אותה והביט בה "מי שמפסיד חוטף בתחת עם זה..." שלף את המחבט ונפנף בו באוויר. מירי הסתכלה עליו במבט מזלזל "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה, כי אתה תפסיד ואחר כך תחטוף לא תוכל לשבת אחר כך". הוא החזיר לה מבט מתריס, "אז זה אומר שאת מסכימה, אה?" מיהר להתיישב מול השולחן, ונטל לידיו את הקוביות. "רק שתדעי לך שזה לא יהיה חלש וגם זה לא על הבגדים אלא ישר על התחת." כשראתה אותו מתיישב ומערבב את הקוביות בידו הגיע תורה להתלבט. היא הסתכלה על בעלה. הוא נראה מתלהב מהעניין. דגנית, אחותה הצעירה נתנה בה מבט מעריץ, "לכי, תנצחי אותו" לחשה לה. "אתה מסכים?" שאלה את בעלה וזה הניד את ראשו באיטיות מעלה ומטה. "בטח, תראי לו מה זה". ערן המשיך לטלטל בידיו את הקוביות, "נו, אז את משחקת?" תחושה משונה החלה לדגדג אותו בחלציו. הוא הביט בגיסתו. אישה נאה, פנים קצת גסות, אבל עם חזה לתפארת ורגליים חטובות. עדיין לבשה מעל לביקיני חולצה ומכנסיים שחורים. "כן" אמרה. "עד חמש, המפסיד מקבל מכות בתחת" "המפסיד מקבל מכות בתחת עם המטקה הזאת" הדגיש ערן ושוב נפנף את המחבט באוויר. הוא השליך את הקוביות. חמש-ארבע. מירי נטלה אותן, טלטלה את ידה באוויר והשליכה אותן. חמש חמש. הדו – קרב החל. "את מתחילה" אמר. המשחק הראשון היה מהיר וחד צדדי. היא עוד הספיקה לסגור שני בתים ולהוציא את אחד הכלים בשש בש אל הצד השני, אולם מרגע זה הפציץ ערן בשישה דאבלים, חמש - חמש, ארבע,- ארבע, שש – שש, אחד – אחד ושוב שש- שש ולמירי לא נותר אלא רק לנסות ולהפסיד בכבוד. מקץ חמישה מהלכים החל להוציא את הכלים והיא עדיין הייתה למעלה, תקועה, זקוקה למספרים מסוימים שלא הגיעו. מארס. "שתיים אפס", הכריז ערן וחייך לעצמו, "אחחחח מירי, כמה שזה הולך לכאוב לך" והחל לסדר הכלים על הלוח. הוא היה מגורה, מגורה מינית. המשחק השני היה שקול יותר מקודמו, אולם גם בו הוא ניצח את גיסתו. הפעם בהפרש זעום. "שלוש אפס" הודיע ערן. הוא נעמד עם המטקה, כיפף את גופו ובתנועת פנטומימה איטית חבט באוויר. "שימי לב מירי, זו התנועה" כשהתיישב חש את הגירוי המיני שאופף אותו. "זה עוד לא נגמר" השיבה לו בפנים רציניות. היא התאמצה, הו, כמה שהיא התאמצה, אבל אלת המזל המשיכה לעמוד לצידו של ערן. בכל פעם שנזקק לצירוף מסוים זכה בו, חמש – שלוש, ארבע – אחד וכן הלאה. היא נחלצה בעור שיניה ממארס והפסד נקי של חמש אפס.
