תשובות לך
1. מניין לך ש"היהדות כוללת מצוות שיש לקיים" אם לא מבדיקה היסטורית-אמפירית? לכן השתמשתי במונח "אובייקטיבי" וכך לא אני ולא אתה נחלוק על המסקנות המתחייבות, שכן הבדיקה מתבצעת על תופעות שהן בתחום של "רשות הרבים". 2. הנוצרים כן מקבלים את התורה שבכתב, הם עצמם אומרים זאת, אלא שהם הוסיפו עליה עוד תורה "הברית החדשה", שמבטלת את המצוות המעשיות, אך שוב, הם מחזיקים בשתיהן, תרצה או לא. 3.הקראים לא נחשבים יהודים אלא קראים. הגדרת היהדות (ומתוך כך היהודי) היא כפי שבדקנו ומצאנו: החזקה בתושב"ע. 6-5-4. ייתכן והתושב"ע "חדשה" כדבריך (2000 שנה, לערך, בשבילך זה כיום שלשום...), זה אינו רלוונטי. היהדות שהגיעה לידיי ושיש לי קשר אליה היא היהדות כפי שחקרתי ומצאתי שהיא (עיין לעיל), ואביא לכאן את הסברו של ליבוביץ מתוך המאמר "
קדושתם של כתבי הקודש" שכמדומני עונה לך על דבריך האחרונים: ישראל ההיסטורי מעולם לא חי ולא נתכוון לחיות - ומבחינה דתית אף לא נועד לחיות - מפי המקרא, והוא חי בפועל מפי ההלכה של תושבע"פ, הדחף לקיומו, למאבקו ולסבלו בא לו מאורח-החיים ע"פ ההלכה, לא מערכים, מגמות וחזונות שניתן לדלותם מן המקרא, אם הוא מעורטל מן המשמעות ששיוותה לו ההלכה. גילוי שכינה ומעמד הר-סיני ומ"ח נביאים וז´ נביאות שעמדו לישראל לא עקרו עבודה-זרה מקרבו, ואילו תושבע"פ ומוצרה ההלכה הכשירו את העם לקידוש השם בהמונים. אף דורנו, במידה שהוא רואה את עצמו חוליה בשרשרת ההיסטורית של ישראל - והדברים אמורים הן לגבי הסקטור הדתי והן לגבי הסקטור החילוני בעם -, אינו יכול לקשור את עצמו אלא למסורת של יהדות-ההלכה - בשלמותה, בחלקיה, בשרידיה או לפחות בהדיה -, שהיא היהדות היחידה שהגיעה אלינו כמציאות חיה, ואין לנו שום קשר-בפועל ליהדות של גוילים שעליהם כתובה ספרות מלפני 3000 שנה. הפאראדוכס - שלא להגיד האבסורד - של היהדות הבן-גוריונית, השואפת ל"החייאת" היהדות, הוא שהיא מתקשרת דווקא לארכיאולוגיה ולא למה שנשאר חי-בפועל במבחן ההיסטוריה של עם ישראל. התנ"ך כשלעצמו נתקבל ע"י סקטור גדול של האנושות, ודבר זה לא עשה אותו ליהודי. משמע, שאין התנ"ך כשלעצמו מומנט קונסטיטוטיבי של היהדות - בניגוד לסידור ולהלכה. אין היהדות ההיסטורית מושתתת על תושב"כ אלא על תושבע"פ, ולא יהיה לה קיום אלא במידה שתושבע"פ תהיה מציאות חיה ולא תיהפך היא עצמה לתושב"כ. אף ראיית התנ"ך כשהוא-לעצמו כ"ספר הספרים" מבחינת שימושיותו כגורם לחינוך במובנו האנושי-הכללי, לעיצוב דמותו של אדם ולהקניית ערכים הומניסטיים-חברתיים - אינה אלא שוביניזם לאומי צר-אופק. נוסף על כך יש בביבליולאטריה זו, המעריצה את התנ"ך שלא במשמעות שהיתה לו ביהדות, צירוף משונה של כפירה דתית עם מנטליות נוצרית: של כפירה - באשר היא מרוקנת את התנ"ך ממשמעותו הדתית, ושל הנצרות - באשר זו מראשיתה נאחזת בתנ"ך דוקא כדי לנגח בו את היהדות. כשירה וכספרות ודאי יש גילויים בספרות העולם העולים על כתבי המקרא ; כפילוסופיה - אפלטון וקאנט חשובים מהם, כהיסטוריה - תוקידידס מעניין ומעמיק מהם; ואילו מתוכן מוסרי מרוקן המקרא ע"י התיאוצנטריות שלו - העמדת האדם מול האל ולא מול האדם, וכאמצעי חינוך למוסר אולי "אנטיגונה" של סופוקלס או תורת-המידות של קאנט עולות עליו. משמעותו של התנ"ך אינה באה לו אלא מצד היותו "
כתבי-קודש". אולם מניין לי שעשרים-וארבעה ספרים אלה "כתבי-הקודש" הם, אם לא מפי ההלכה שפסקה כך? לא בערפלי מיתולוגיה או פרה-היסטוריה אלא לאורה של ההיסטוריה - כשכבר היה קיים עם יהודי ששבק ולחם במסירות-נפש למען היהדות - הוכרע במשאה-ומתנה של תושבע"פ מה הם הספרים הזוכים היקבע כתושב"כ; ואין נפקא מינה אם היתה כאן הכרעה חד-פעמית או כמה הכרעות של גוף רפרזנטאטיבי מסויים או התגבשות אטית והדרגתית של דעת-הציבור במשך דורות רבים - כזה וכזה בגדר תושבע"פ הוא, ומנהג שנהגו בו כל ישראל אף הוא הלכה. דת ישראל כעולמה של ההלכה, של תושבע"פ, לא נוצרה ע"י כתבי-הקודש, אלא כתבי-הקודש הם אחת האינסטיטוציות של דת ישראל. כמו שההלכה קובעת - ע"פ לוח-שנה שהיא עיבדה והכשירה לפי שיקול-הדעת האנושי - איזהו היום הקדוש בשנה שנועד לכפרה ושעיצומו מכפר, כך היא קובעת - לפי שיקוליה - איזהם הכתבים שמגיע להם תואר של קדושה, וכשם שהיהודי המאמין מקבל את יום הכיפורים, שעליו החליטו שליחיו - יהודים כמוהו - ברוב-דעות, כיום המקודש, כך הוא מקבל את קדושת המקרא ע"פ ההחלטה שהחליט עם ישראל המתכוון לקיים את התורה. מבחינה רעיונית-דתית, אך גם מבחינה הגיונית-סיבתית, תושבע"פ - שהיא עולם ההלכה - קודמת לתושב"כ על חזונה וערכיה. הדת האינסטיטוציונלית יוצרת את האמונה שעליה היא מושתתת. מכאן, שאין קדושת המקרא אלא הקדושה ששיוותה לו ההלכה, ואין קדושה זו נופקת מתכנם של כתבי-הקודש ולא מהערכת תוכן זה. תושבע"פ לא קידשה את התושב"כ כתעודה היסטורית, או כתעודה ספרותית, או כספר-לימוד למדעים או כמורה-דרך למוסר, ואפילו לא כספר-חוקים - שהרי הלכה עוקבת או עוקרת מקרא בכל מקום שתושבע"פ מוצאת זאת לנחוץ; היא קידשה את התושב"כ כהתגלות אלוהית. היהודי חי מפי תושבע"פ, אך הוא משווה ה´ לנגדו תמיד כפי שהתגלה בתושב"כ. כתעודה אלוהית לא בא המקרא להשמיע לאדם לא אמיתות מדעיות ולא אמיתות היסטוריות, שהן בגדר הערכים האנושים שאותם חייב האדם לדלות ממקורות אנושיים. כל מה שהמקרא אומר אינו אומר אלא כדי להביא את האדם לידי יראה ולידי אהבה.
