רשמים מהארי פוטר.
אז חזרתי עכשיו מטרום הבכורה של אחד הסרטים שהכי ציפיתי להם בשנה האחרונה. "הארי פוטר וגביע האש" היה בהפקה למעלה משנה וחצי, ואחרי שהסרט השלישי בסדרה נתן לנו תקווה לסרטי הארי פוטר שהם אינם לגילאי שש ומטה, גם אני ציפיתי לבוא לקולנוע ולגלות סרט שאפילו יתעלה על השלישי. ובכן, לפני שאתחיל לפרט בדיוק מה חשבתי על הסרט, אני אגיד כבל עם ועדה שהסרט הזה מתעלה בכל מובן על הסרט השלישי. הוא טוב ממנו, מסעיר ממנו, ועושה את כל מה שהשלישי נכשל בו. ועכשיו לתכלס- מה טוב ומה רע בסרט? נחלק את הרשמים לחלקים. הבימוי. הבימוי בסרט בא לידי ביטוי בעיקר בכל מיני החלטות שקשורות לשזירת ההומור בסרט, ובבחירת זוויות צילום מרהיבות מאוד. אז ראשית- להומור. בהארי פוטר החדש תמצאו בדיחה פה ובדיחה שם, בשכיחות הרבה יותר גבוהה מאשר בסרט הקודם. ובכלל, גם כאשר אין בדיחה של ממש- יש בסרט רגעים משעשעים מאוד. הטוב הוא, שהבימאי החכים לשלב את הבדיחות באופן הכי זורם שאפשר בתוך הסרט, והן גם לא היו מוקצנות מידי (ע"ע הקטע המגוחך בו הרמיוני תופסת את הארי בחולצה בסרט השלישי). זוויות הצילום- בסרט הזה היו כמה זוויות שנהנתי מהן מאוד. למשל- בתחילת הסרט, כאשר התקרבו הגיבורים לפורטקי. כל תנועת המצלמה במרדפים ובקרב של הארי עם הדרקון, היתה לטעמי מאוד. אני לא יודע של מי היתה הבחירה, אבל אהבתי את הצורה שבה גארי אולדמן יצא מהגחלים. זה היה הרבה יותר... מגניב. כמו כן אהבתי את איך שנעשה עניין ה"פורטקי", גם מבחינת הצילום וגם מבחינת האפקטים. המשחק אז לפי דעתי, יש שלושה שחקנים שהם הגדולים ביותר. הראשון- גארי אולדמן. לא משנה כמה קטן התפקיד שלו, אף אחד לא משחק כמו גארי אולדמן, גארי אולדמן הוא בעיני אחד השחקנים הטובים ביותר, והתפקיד שלו בסדרת הארי פוטר הוא תמיד בלתי נשכח. האווירה שהוא מוסיף רק בזיו פניו היא אווירה שלא ניתן לחקותה. השני- סנייפ. סנייפ מצמרר אותי כל פעם מחדש בהופעתו, וזו איננה צמרמורת של פחד. זו צמרמורת של התרגשות. אלאן ריקמן הוא סנייפ, אין מה לדבר. ההופעה שלו מדהימה, והוא זוכה בתואר של אחד משלושת האנשים שעושים את הסרט מבחינת המשחק. השלישי- דמבלדור. בהתחלה קשה היה לי לקבל את השחקן החדש, מייקל גמבון. למדתי לאהוב את ריצ'ארד האריס. אבל בסרט החדש, מוכיח גמבון יותר מכל שדמבלדור שלו הוא דמבלדור טוב יותר מאיי פעם. התנועה, הבעות הפנים וטון הדיבור שבהם משתמש בשחקן, הופכים את דמבלדור למגניב מכולם. ועכשיו ארגיע את המודאגים- הקצב של הסרט הזה הוא בסדר גמור. העשרים דקות הראשונות- קופצניות מאוד, אבל מכאן והלאה הקצב נהיה נורמאלי, ואפשר לשבת בנחת על המושב. לגבי העריכה- יש עליות וירידות. יש קאטים של הקבלות שקרנו לי מאוד, אבל היו כמה קאטים שממש הקפיצו את העין, ואני לא מבין למה עשו אותם כך. הצד החלש של הסרט, אם אתם תוהים, הוא המוזיקה. אני לא מבין את זה- איך אפשר, איך אפשר לזרוק את ג'ון וויליאמס? מה עבר במוחו של מייק ניואל כשהוא החליף אותו במישהו אחר. המוזיקה בסרט הזה היא לא מה שהיא יכלה להיות, והיא לא ממלאת את הפוטנציאל הגדול שטמון במוסיקה לסרט כמו זה. כמה חבל. לסיכום- סרט הפוטר הטוב ביותר שיצא עד כה. אתם יכולים ללכת אליו בלב שקט.
אז חזרתי עכשיו מטרום הבכורה של אחד הסרטים שהכי ציפיתי להם בשנה האחרונה. "הארי פוטר וגביע האש" היה בהפקה למעלה משנה וחצי, ואחרי שהסרט השלישי בסדרה נתן לנו תקווה לסרטי הארי פוטר שהם אינם לגילאי שש ומטה, גם אני ציפיתי לבוא לקולנוע ולגלות סרט שאפילו יתעלה על השלישי. ובכן, לפני שאתחיל לפרט בדיוק מה חשבתי על הסרט, אני אגיד כבל עם ועדה שהסרט הזה מתעלה בכל מובן על הסרט השלישי. הוא טוב ממנו, מסעיר ממנו, ועושה את כל מה שהשלישי נכשל בו. ועכשיו לתכלס- מה טוב ומה רע בסרט? נחלק את הרשמים לחלקים. הבימוי. הבימוי בסרט בא לידי ביטוי בעיקר בכל מיני החלטות שקשורות לשזירת ההומור בסרט, ובבחירת זוויות צילום מרהיבות מאוד. אז ראשית- להומור. בהארי פוטר החדש תמצאו בדיחה פה ובדיחה שם, בשכיחות הרבה יותר גבוהה מאשר בסרט הקודם. ובכלל, גם כאשר אין בדיחה של ממש- יש בסרט רגעים משעשעים מאוד. הטוב הוא, שהבימאי החכים לשלב את הבדיחות באופן הכי זורם שאפשר בתוך הסרט, והן גם לא היו מוקצנות מידי (ע"ע הקטע המגוחך בו הרמיוני תופסת את הארי בחולצה בסרט השלישי). זוויות הצילום- בסרט הזה היו כמה זוויות שנהנתי מהן מאוד. למשל- בתחילת הסרט, כאשר התקרבו הגיבורים לפורטקי. כל תנועת המצלמה במרדפים ובקרב של הארי עם הדרקון, היתה לטעמי מאוד. אני לא יודע של מי היתה הבחירה, אבל אהבתי את הצורה שבה גארי אולדמן יצא מהגחלים. זה היה הרבה יותר... מגניב. כמו כן אהבתי את איך שנעשה עניין ה"פורטקי", גם מבחינת הצילום וגם מבחינת האפקטים. המשחק אז לפי דעתי, יש שלושה שחקנים שהם הגדולים ביותר. הראשון- גארי אולדמן. לא משנה כמה קטן התפקיד שלו, אף אחד לא משחק כמו גארי אולדמן, גארי אולדמן הוא בעיני אחד השחקנים הטובים ביותר, והתפקיד שלו בסדרת הארי פוטר הוא תמיד בלתי נשכח. האווירה שהוא מוסיף רק בזיו פניו היא אווירה שלא ניתן לחקותה. השני- סנייפ. סנייפ מצמרר אותי כל פעם מחדש בהופעתו, וזו איננה צמרמורת של פחד. זו צמרמורת של התרגשות. אלאן ריקמן הוא סנייפ, אין מה לדבר. ההופעה שלו מדהימה, והוא זוכה בתואר של אחד משלושת האנשים שעושים את הסרט מבחינת המשחק. השלישי- דמבלדור. בהתחלה קשה היה לי לקבל את השחקן החדש, מייקל גמבון. למדתי לאהוב את ריצ'ארד האריס. אבל בסרט החדש, מוכיח גמבון יותר מכל שדמבלדור שלו הוא דמבלדור טוב יותר מאיי פעם. התנועה, הבעות הפנים וטון הדיבור שבהם משתמש בשחקן, הופכים את דמבלדור למגניב מכולם. ועכשיו ארגיע את המודאגים- הקצב של הסרט הזה הוא בסדר גמור. העשרים דקות הראשונות- קופצניות מאוד, אבל מכאן והלאה הקצב נהיה נורמאלי, ואפשר לשבת בנחת על המושב. לגבי העריכה- יש עליות וירידות. יש קאטים של הקבלות שקרנו לי מאוד, אבל היו כמה קאטים שממש הקפיצו את העין, ואני לא מבין למה עשו אותם כך. הצד החלש של הסרט, אם אתם תוהים, הוא המוזיקה. אני לא מבין את זה- איך אפשר, איך אפשר לזרוק את ג'ון וויליאמס? מה עבר במוחו של מייק ניואל כשהוא החליף אותו במישהו אחר. המוזיקה בסרט הזה היא לא מה שהיא יכלה להיות, והיא לא ממלאת את הפוטנציאל הגדול שטמון במוסיקה לסרט כמו זה. כמה חבל. לסיכום- סרט הפוטר הטוב ביותר שיצא עד כה. אתם יכולים ללכת אליו בלב שקט.