אירוח הפסיכולוג ד"ר עידן אדרקה

Lichy87

New member
אירוח הפסיכולוג ד"ר עידן אדרקה

ד"ר עידן אדרקה,
פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה חברתית.
עבד ביחידה להפרעות חרדה בבית החולים גהה עם ד"ר צופי מרום, וקיבל את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת בר-אילן.
שהה מספר שנים בארה"ב וסיים את ההתמחות שלו בפסיכולוגיה קלינית בהרווארד מדיקל סקול.
כיום, מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה ומנהל מעבדה לחקר חרדה חברתית והטיפול בה.
מטפל בקליניקה פרטית בחיפה, ועוסק בעיקר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי פרטני בחרדה חברתית.

ד"ר אדרקה יתארח בפורום ביום רביעי ה- 13/2 בין השעות 18:30 ו- 20:30.
אתם מוזמנים כבר עכשיו לשרשר להודעה זו שאלות עליהן הוא יענה בשעות האירוח.

לקראת האירוח ד"ר אדרקה בחר לכתוב טקסט המפרט את חשיבותו של הטיפול הפרטני בחרדה חברתית.
אתם מוזמנים לקרוא אותו כאן.

ליצירת קשר:
משרד: 04-8249673
נייד: 052-3403295
אי-מייל: [email protected]
 

sweet girl35

New member
שאלה

אני בחורה בת 35 שסובלת מחרדה חברתית מגיל 21 בערך, יש לציין שתמיד הייתי ביישנית כשאני בחברה וגם עברתי תקופה קשה בבי"ס של הצקות והשפלות, ובגיל 21 זה התפרץ אצלי בצורה חזקה, מאז נשארתי בלי חברים כמעט, בלי אפשרות ליצור זוגיות (כל הדייטים שלי לא הולכים טוב) ובלי עבודה (כל הזמן מפטרים אותי), אני עדיין גרה בבית של ההורים שלי ומרגישה חוסר אונים ועליות-ירידות במצב רוח, אובחנתי כסובלת מחרדה חברתית קשה, ולאחרונה התחלתי טיפול, אבל החרדה עדיין קיימת והעצב שאיין לי בן זוג או עבודה רק מתגבר, האם אני אי פעם אוכל לצאת מזה? כבר קשה לי להאמין...
 

רגיל 44

New member
היי

יש לי הרבה דברים משותפים למה שאת מתארת ולאחרונה בדקתי האם יש קשר בין החרדה להפרעת קשב וריכוז ,לדעתי יש קשר ,אשמח לדבר
 

iaderka

New member
תשובה

שלום sweet girl35,

אני חייב להגיד שהדברים שאת מספרת נוגעים ללב. יכולתי לשמוע את הקושי והכאב הגדולים ששזורים במה שכתבת ואין לי ספק שאת עוברת תקופה קשה וחווה הרבה ייאוש.

הרבה פעמים אנשים עם חרדה חברתית מתארים את עצמם כביישנים מאז ומתמיד. ביישנות יכולה להיות כר פורה להתפתחות של חרדה חברתית אם כי ביישנות וחרדה חברתית אינן אותו הדבר כלל (ביישנות יכולה להוות סוג של מצב פגיע יותר שמתוכו חרדה חברתית יכולה להתפתח יותר בקלות). לכן, לא מפתיע אותי לשמוע אותך מתארת את עצמך כך. גם הצקות והשפלות בבית הספר הן תופעה שנמצאה קשורה להתפתחות של חרדה חברתית. פעמים רבות חוויות מהסוג הזה משכנעות אותנו שאנחנו חלשים יותר מאחרים, שאנשים אחרים הם רעים וינסו לפגוע בנו, ושאנחנו צריכים להגן על עצמנו כל הזמן מפני פגיעה בין אישית. החוויות הללו והמחשבות שבאות בעקבותיהן יכולות לשחק תפקיד מרכזי בהתפתחות של חרדה חברתית. לבסוף, המון אנשים עם חרדה חברתית מרגישים עצב רב וחלקם מפתחים דיכאון. בדרך כלל, הקושי התמידי סביב אינטראקציות בין אישיות והקשיים הכרוכים במציאת זוגיות ובעבודה יוצרים הרבה תסכול, עצב וייאוש. לכן, אני לא מופתע שאת חווה את הקושי שטמון בחרדה חברתית ואת הדיכאון שיכול להתלוות אליה.

עם כל זאת, חשוב לי להגיד שאכן יש תקווה. הטיפולים שיש לנו היום, אם הם מועברים על ידי פסיכולוגים מנוסים ומקצועיים, יכולים ליצור שינוי אדיר בחרדה שלנו, בחיים שלנו ובחוויה שלנו באופן כללי. בכל פעם שמגיע אלי מטופל עם חרדה חברתית לטיפול אני אומר לו או לה את הדברים הבאים: שהטיפול מאוד יעיל ויכול להביא לשינוי אדיר תוך פרק זמן קצר יחסית של מספר חודשים, וגם שהטיפול יכול להיות קשה מאוד ומצריך עבודה ומחויבות רבים כדי לעבור את הקושי. אני לא מאמין בפתרונות קסם או בנוסחאות של "רק תעשה\י אחד שתיים ושלוש, והופ - החרדה תעלם". בעולם האמיתי הדברים אינם עובדים כך. הטיפול קשור בהתמודדויות קשות ובהרגשה רבה של חרדה בטווח הקצר. עם זאת, אם עובדים קשה ומתמידים, החרדה והקושי פוחתים וקיימת תועלת אדירה בטיפול בטווח הארוך. אז האמירה שלי על טיפול יכולה להסתכם בשני דברים: מאוד קשה ומאוד יעיל.

ודבר אחרון לסיום קשור לגיל שלך. הרבה אנשים עם חרדה חברתית סובלים ממנה בין 15-20 שנה לפני שהם פונים לטיפול. פעמים רבות, רק באמצע שנות השלושים, כשהקשיים בתחומי החיים השונים מצטברים וכבר אי אפשר להתעלם מהם, אנשים פונים לטיפול. ראיתי לא מעט אנשים פונים לטיפול בגיל שלך ומצליחים מאוד, וחשוב לי מאוד לומר ולהדגיש את זה.

אני מאחל לך טיפול קשה ומוצלח.

עידן
 

sweet girl35

New member
תודה


לקחתי לתשומת ליבי את מה שרשמת...שיש תקווה,אפילו שאני בת 35, זה באמת מעודד
 
שלום,

קראתי את מה שכתבת וזה באמת נראה ברור.

אבל, איך מאמינים שבאמת אפשר?
אני לא בטוחה שמה שאני סובלת ממנו זה מוגדר כחרדה חברתית (לפחות לפי שאלון ליבוביץ' זה גבולי)
בכל מקרה עיקר הבעיה שלי זה קשרים עם אנשים, לדבר, להיות בקשר וכו'.

אני מתקשה להאמין שאפשר להצליח?
כי לי למשל עכשיו ממש קשה איזו שהיא התמודדות בעבודה ואני ממשיכה עדיין שם.
אבל אני לא מרגישה שיפור למרות שאני כאילו נחשפת לקושי שוב ושוב.
עדין כל פעם מחדש אני נלחצת ורוצה לברוח משם, למרות שברור שאין שום סכנה אמיתית.

(אני נמצאת בטיפול דינאמי מזה 9 חודשים)

תודה רבה!!
 

askimosi

New member
לפי התיאור תבדקי ...

אישיות המנעותית, משהו שגם אני סובל ממנו.זה לא בדיוק ח"ח קלאסי וגם אני לא נכנס לשאלון לייבוביץ', תמיד יוצא לי שם 35, כי הרוב זו המנעות,גם לפניי הסדנא אצל ד"ר צופי וגם אחריי.

תבקשי מהפסיכולוג שישלב גם CBT ואוליי יעבור על מיומניות חברתיות....כי בנינו חבל על החפירות זה לא אמור להיות החלק העיקרי של הפיתרון לבעייה אלא כחלק ממנו.
 
אני צריכה לקרוא על זה בעברית

אבל היום הייתי אצל פסיכאטרית והיא באמת כתבה לי באבחנה משהו על זה ועל קלסטר c/
לא שמעתי על זה עד היום אולי אקרא על זה קצת.

תודה רבה
 

iaderka

New member
שלום

שלום פסיכומטרית,

אני מאוד יכול להבין את הקושי להאמין שדברים יכולים להיות אחרת. כאשר אני מדבר עם מטופלים ומסביר מה יכלול הטיפול, רבים מהם אומרים לי בפירוש שאין שום סיכוי שהם יוכלו לעשות את מה שאני מציע (להזמין מישהו לדייט, לדבר בפני 50 אנשים).

...

וכמעט כולם עושים בדיוק את מה שאמרו לי שהם לא יכולים לעשות במהלך הטיפול.

הדבר קשור להרגלים שאנחנו מפתחים (בד"כ במשך שנים) ולחרדה העזה שיש לנו מלעשות דברים אחרת. לכן, הקושי שלך להאמין שניתן לעשות דברים אחרת הוא מאוד טבעי.

כמה מילים לגבי שאלון לייבוביץ' שהזכרת. השאלון הזה, למרות השימוש הרב שנעשה בו, אינו מיועד לאבחן חרדה חברתית. ישנם מחקרים שמראים שאם אנחנו "מחליטים" שכל מי שיש לו בשאלון הזה ציון של 60 ומעלה נחשב למאובחן, אנחנו צודקים בערך ב - 80% מהמקרים. על אף שזה נשמע משכנע, זה אומר שב - 20% מהמקרים (שזה לא מעט) אנחנו נטעה. כלומר, קיימים אנשים שקבלו בשאלון ציון של 60 ומעלה ואין להם חרדה חברתית, וכן אנשים שקבלו ציון נמוך מ 60 ויש להם חרדה חברתית. לגבי הפרט הבודד, השאלון אינו יעיל ככלי מאבחן. הדרך הטובה ביותר לאבחן חרדה חברתית היא ע"י ריאיון עם פסיכולוג קליני המכיר היטב את ההפרעה ומשתמש בקריטריונים המופיעים בספרות המקצועית.

חשוב לי גם לומר כמה מילים לגבי מה שכתבת לגבי מקום העבודה שלך ועל החשיפה שיש בו. ישנן כמה סיבות לכך שחשיפה לא תיצור את השינוי המבוקש. הסיבה הראשונה והכי נפוצה היא השימוש בהתנהגויות מגוננות. כלומר, ייתכן ובמהלך הסיטואציה הקשה בעבודה, את מאמצת התנהגויות שמטרתן להוריד חרדה או למנוע תוצאות שליליות של האינטראקציה. התנהגויות מגוננות יכולות להיות מאוד מגוונות ובלי שיחה מפורטת וחקירה מעמיקה, קשה לזהות אותן. עם זאת, הנה כמה דוגמאות אפשריות: להמעיט בדיבור כדי שהסיטואציה תתקצר כמה שיותר, להימנע מקשר עין, לא לשאול שאלות, להשתמש בטלפון או במייל ולא במפגש פנים אל-פנים ועוד. ההתנהגויות הללו מפריעות לחשיפה להיות יעילה (תוכלי למצוא פירוט על הנושא בטקסט על הטיפול הפרטני בחרדה חברתית: http://www.tapuz.co.il/forums2008/articles/article.aspx?forumid=2272&aId=107465).

עוד סיבה אפשרית קשורה לעובדה שלא כל מצב בין-אישי מלחיץ הוא חשיפה. בחשיפה יש אלמנט מכוון ומגמתי. אנחנו בעצם בוחרים להפסיק לברוח מהחרדה ומחליטים "להזמין" את החרדה בכך שאנחנו יוזמים באופן פעיל סיטואציות שבדרך כלל נמנענו מהן בעבר. הבחירה והכוונה להיכנס לסיטואציה הם גורמים חשובים בחשיפה שעוזרים לנו להרגיש חזקים יותר ובעלי יכולת להתמודד עם המצב. בכך, אנחנו למעשה משנים את היחס שלנו אל החרדה: אם בעבר ניסינו להוריד או למזער את חווית החרדה, כעת אנחנו מבקשים לחוות אותה במלוא עוצמתה. כאשר אנחנו נקלעים למצב מלחיץ כחלק מחיי היומיום, השינוי בגישה לא בהכרח בא לידי ביטוי. לכן כדי שחשיפה תהיה יעילה היא חייבת להיות מכוונת ומתוכננת. אני לא בטוח שהסיטואציות המלחיצות בעבודה עומדות בקריטריון הזה, למרות הקושי והחרדה שכרוכים בהן.

לבסוף, חשוב לי להגיד שראיתי הרבה אנשים עושים צעדי ענק ומתגברים על הקשיים הללו. זה בהחלט אפשרי להוריד את החרדה החברתית לרמות שאינן מפריעות לתפקוד שלנו, אם כי הדבר כרוך בהרבה קושי במהלך הדרך (ראי את התגובה שלי למעלה). עוד משהו שיכול להיות מצויין הוא לדבר עם אנשים שעשו את זה והצליחו להגיע לשיפור משמעותי. אני משוכנע שיש אנשים כאלה שקוראים את השורות האלה ויכולים גם להגיב.

המון הצלחה בטיפול!

עידן
 
תודה רבה על תשובתך המפורטת

אני מעריכה זאת מאוד.

אין ביכולתי כרגע לענות במפורט אך ברור לי כי אקרא את דברייך פעמים נוספות.

ואני מקווה שאכן אצליח
 

ay115

New member
שאלה- ניהול מערכת יחסים בריאה עם ח"ח

שלום לד"ר,

אני בן 22 סובל מח"ח מגיל 14 מה שגרם לי לא להתנסות במערכות יחסים בגיל צעיר,
מה עוד שאני מגיע מבית של הורים גרושים (גם לפני הגירושים הם לא היו בדיוק המודל המושלם של חיי זוגיות)

רוב מערכות היחסים שהיו לי נכשלו בסופו של דבר, רובן באשמתי,

והגורם העיקרי זה בגלל בעיות של קינאה ורגשי נחיתות הנובעים מהחרדה,
ז"א אני שוגה במחשבות של "למה שהיא תירצה אותי? מה טוב בי?" וכו...

ובנוסף אני סובל מבעיות של דימוי עצמי- בכל מה שקשור במראה, משקל וכדומה.
דבר שמוסיף לחששות ולהרגשה שאין לי מה להציע במערכת יחסים.

אילו עצות יש לך על מנת להתמודד עם מחשבות לא רציונליות אך לא נשלטת?
 

iaderka

New member
תשובה

שלום ay115,
פעמים רבות חרדה חברתית פוגעת משמעותית במערכות היחסים הרומנטיות שלנו. זוהי תחושה מאוד קשה והמחשבה שאין לנו מה להציע בזוגיות היא מאוד כואבת. אני מבין לליבך ומצטער לשמוע שאתה חווה קושי.

הרבה פעמים הדימוי העצמי של אנשים עם חרדה חברתית הוא מאוד נמוך, ואין ספור פעמים שאלו אותי האם חרדה חברתית איננה בעיה של דימוי עצמי. התשובה שלי היא שחרדה חברתית קשורה מאוד לדימוי עצמי נמוך ודימוי עצמי נמוך מאפיין את רוב האנשים עם חרדה חברתית (לפחות בתחומים מסוימים). עם זאת, דימוי עצמי אינו קשור ספציפית לחרדה חברתית אלא נמצא במידה זו או אחרת בכל הפרעות החרדה, בדיכאון ובהפרעות נוספות וכמובן שגם אצל אנשים שאין להם אבחנה פסיכולוגית בכלל. כדי להבהיר את הקשר בין דימוי עצמי נמוך וחרדה חברתית, בואו נסתכל על הדברים מזווית ראיה קצת שונה: אם נבחן קבוצה של אנשים עם חרדה חברתית, אצל רובם נמצא דימוי עצמי נמוך. אם נבחן קבוצה אחרת של אנשים עם דימוי עצמי נמוך, נמצא כי רק חלק קטן מהם סובל מחרדה חברתית.

שאלתך לגבי מחשבות לא רציונליות היא שאלה מצויינת. אני אקדים ואגיד שבטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי אנחנו לא מנסים להפסיק לגמרי את המחשבות האי-רציונליות, להעלים אותן, להילחם בהן, או להחליף אותן. מטרתנו היא להוסיף מחשבות נוספות שמבוססות על המציאות כמה שיותר. לפעמים, עצם ההבנה שהמחשבה השלילית האוטומטית שלנו מייצגת רק דרך אחת לראות את הדברים וישנן דרכים נוספות לגיטימיות באותה מידה, יכולה ליצור שינוי אדיר בחרדה שלנו (על אף שהמחשבה האוטומטית השלילית קפצה לנו לראש כמו תמיד). היכולת לראות דברים בכמה אופנים וההבנה שאנחנו לא תמיד יודעים מהי הפרשנות הנכונה של הדברים יכולה להיות חשובה יותר מאשר האם המחשבה האוטומטית נמצאת או לא נמצאת. לסיכום, אנחנו לא שואפים לרכוש שליטה על המחשבות האי-רציונליות, אלא להוסיף להן מחשבות נוספות וליצור קונטקסט רחב ומורכב יותר.

ולסיום, לגבי עצות ספציפיות לגבי התמודדות עם מחשבות לא רציונליות, אענה תשובה שעלולה לאכזב אך אני בטוח שתוכל להבין מה עומד בבסיסה. אני מאמין שהמסגרת הטובה ביותר לרכוש כלים להתמודדות עם מחשבות לא רציונליות היא טיפול (פרטני או קבוצתי) מכיוון שהיא מיטיבה לספק את המרחב הדרוש לבדיקה של המחשבות האלו, התמודדות עמן וכמובן היא מחייבת את הפונים לטיפול לתרגל. עצות שניתנות בטקסט דרך האינטרנט, להבדיל מטיפול פסיכולוגי, לא יכולות לחולל את האפקט המבוקש ולכן אני מעדיף להימנע מלתת עצות בפורמט הזה כאן.

עידן
 

askimosi

New member
שאלה - מה הגישה לאישיות המנעותית....

ד"ר עידן שלום,

אובחנתי לפניי מספר שנים ובהערכה מחודשת שנערכה לפניי כחצי שנה כבעל הפרעת אישיות המנעותית.לפי מה שקראתי זה לא בדיוק ח"ח קלאסי.וכן אין לי כלל קשרים חברתיים למרות שאני מאוד רוצה.ממה שהבנתי הגישה היא CBT בעיקר עם קצת קליני במשולב עם טיפול תרופתי.כי הבסיס הוא חרדתי.האם ניתן לרפא הפרעה שכזו ומדוע מסווגים אותה יחד עם הח"ח?למרות כול הדמיון יש גם שוני רב?כמו הפחד מדחייה בעיקר. ודרגת קושי שלא נכנסת למבחן לייבוביץ אז יוצא שהרוב זו המנעות בעצם.

אשמח לקבל תשובות תודה.
 

iaderka

New member
אישיות נמנעת

ראשית, אני רוצה להתייחס לחוויה האישית ולקושי בקבלת אבחנות שונות מאנשי מקצוע שונים ובזמנים שונים. אין לי ספק שזה יכול להיות מבלבל וכמובן שגם לעורר תהיות לגבי הטיפול המתאים וכן לגבי היעילות של טיפולים שנעשו בעבר. במקרה הזה, ההבדלים בין ההפרעות הם מינוריים ואין להם השפעה ממשית על הטיפול.

וכאן אני רוצה להרחיב קצת על שתי האבחנות: הפרעת אישיות נמנעת (או הימנעותית) דומה מאוד בקריטריונים שלה לחרדה חברתית. יש מחקר שמצביע על כך שאנשים שיש להם חרדה חברתית רבה עומדים כמעט תמיד בקריטריונים של הפרעת אישיות נמנעת. לכן, כיום מתייחסים להפרעת אישיות נמנעת כאינדיקציה לרמות גבוהות של חרדה חברתית. ההבדל בין שתי האבחנות הוא בעיקר כמותי (ברמות החרדה החברתית), ולא הבדל איכותי במהות ההפרעה. לאור הממצא הזה יש אנשי מקצוע רבים אשר מצדדים בהוצאת ההפרעה הזו מרשימת ההפרעות הפסיכולוגיות/פסיכיאטריות משום שהחפיפה עם חרדה חברתית היא רבה מאוד.

הטיפול הפסיכולוגי בהפרעת אישיות נמנעת דומה מאוד לטיפול בחרדה חברתית וכולל את אותם המאפיינים. כמו כן, מחקרים מראים שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) יעיל לטיפול באבחנה זו. בנוסף, כמו גם בחרדה חברתית, ישנו טיפול תרופתי יעיל שניתן בנפרד או בנוסף לטיפול הפסיכולוגי.

מקווה שזה מבהיר את הדברים והמון בהצלחה!

עידן
 
האם יש לי חרדה חברתית-תן דעתך!

אציג בפניך את הפרופיל שלי ואת בעיותיי כמו שאני רואה אותם וכפי שסיפרתי לפסיכולוגים. ותן דעתך- האם אני בעל חרדה חברתית או סתם כזה שקיבל אבחון לקוי?

1. אני אדם מופנם, רגיש וביישן
2. אין לי חברים אבל זה מבחירה ורצון , אני ניתקתי את הקשר איתם. אין לי עניין בחיי חברה. אם זאת-אני נמצא במערכת יחסים נפלאה ומלאת אהבה כבר 8 חודשים .
3. בילדותי היו לי הרבה חברים וילדותי הייתה מאושרת. שיחקתי כדורגל עם כולם, יצאתי לעיר ולמסיבות וקיימתי חיי חברה די תוססים. עם זאת בדיעבד הבנתי שזה היה שקר עצמי- כי לא באמת נהניתי. הכול היה סוג של "נרמול עצמי" בשביל לרצות את הסביבה ואת ההורים.
4. אני אדם שונה ו"עוף מוזר" . תחומי העניין שלי שונים מאוד משל מרבית האנשים ואני מבלה את שעות הפנאי שלי בקריאת ספרי עיון ואנציקלופדיות לרוב. כך היה מגיל 12.שוב- זה היה מבחירה!. בגיל ההתבגרות ממש אין לך צורך לרצות את הורייך....
5. לפני ראיונות עבודה אני ממש נלחץ, אך תמיד מגיע אליהם בסופו של דבר. עם זאת אני בדרך כלל מתפקד בהם די גרוע ואת רובם לא עובר. מה שהקשה עליי תמיד במציאת עבודה .
6. לפני מבחנים אני לעתים גם נלחץ וחושש שאני לא אצליח או לא אוציא ציון טוב כפי שאני יכול להוציא. לפעמים הדבר גורם לפגיעה בציון. בתואר הראשון עשיתי הרבה מועדי ב ושיפרתי את הציון. הדבר נובע בין היתר מהפחתת החרדה.
7. אני אדם לחוץ מאוד וחרדתי באופן כללי ומלא דאגות. דאגות כלפי העתיד, כלפי מציאת עבודה , כלפי הקריירה שלי ועוד. כמו כן יש לי נטייה לדיכאון- הייתי בו כבר פעמיים בחיי.
אפיזודה אחת בגיל 18 של חצי שנה. ואפיזודה של למעלה משנה בגיל 26 (התחילה לפני שנה וחצי ונמשכה עד לפני מספר חודשים).
8. אינני אדם אסרטיבי ואני לחלוטין חסר כריזמה. כמו כן חסר יכולת ניהוליות ויכולת מכירתית . כמו כן יש לי קצת פחד במה.
9. אני גרוע מאוד בסמול טוק,. גם שאני ממש רוצה לנהל שיחת חולין אני "נתקע" ומגיע למצב שאין לי מה להגיד
10. יש לי קצת פחד מבעלי סמכות. אבל אין לי בעיה לגשת אליהם ולבקש משהו אם צריך
11. עם זאת אינני נמנע משום דבר בחיי היום יום כתוצאה מסעיפים 1-10. אין לי בעיה להרים שיחת טלפון לבקש משהו ממכר, אין לי בעיה ללכת לשירותים ציבוריים, אין לי בעיה לשאול מישהו "מה השעה" או איך מגיעים למקום מסוים ברחוב, אין לי בעיה לאכול,לשתות או לדבר בטלפון בנוכחות אנשים. אין לי שום פגיעה בתפקוד היום יומי.
12. לכל מי שהכין כבר תווית חדשה מבעוד מועד- אין לי גם בעיית תקשורת. אני מבין טוב מאוד שפת גוף, הבעות פנים וכו'. שהייתי ילד קטן עברתי סוללה של אבחונים מכל המינים והסוגים (בגלל גמגום וחוסר קורדינציה היה חשד לאיזו שהיא בעיה יותר נרחבת) ולא גילו שום בעיה התפתחותית או ליקוי.

מה אתה אומר?
 

iaderka

New member
אבחון

שלום עידן,

אני מקווה שלא אאכזב אותך יותר מידי בתשובתי.

זה יהיה לא מקצועי מצידי לאבחן אותך על סמך הודעה בפורום. אני מעריך את ההשקעה בכתיבת התיאור באופן כה כנה ופתוח. אבל, לצערי לא אוכל לתת אבחון מקצועי ואתי על סמך טקסט, רחב ועמוק ככל שיהיה.

ישנם אלמנטים בתיאור שתואמים אבחנה של חרדה חברתית ואלמנטים אחרים שפחות תואמים אבחנה כזו. ללא אפשרות לשאול אותך שאלות ספציפיות לגבי אלה ולגבי אלה, לא תהיה בידי התמונה השלמה וכל המידע הדרוש כדי לאבחן.

אתה כותב גם שאינך חש פגיעה בחייך (ואני בהחלט שמח שכך המצב). אם בכל זאת מעניין אותך לברר את הנושא ואת האבחנה, אני מציע לך להגיע לפגישת אבחון עם איש מקצוע.

בהצלחה!

עידן
 
טיפול בצעירים

אני סובלת מח"ח כ-10 שנים, ואני רואה אצל אחותי תסמינים והתנהגות דומה. זה התחיל אצלה בגיל מאוד צעיר עם משהו שנראה כמו "אילמות סלקטיבית"- לא דיברה עם מבוגרים כלל, אך יצרה קשרים חברתיים- וכיום נראה שהבעיה התפתחה לח"ח.

השאלה היא האם וכיצד ניתן לטפל בבעיה בגיל הזה- היא בת 15, היא נמצאת בטיפול כלשהו (לא יודעת איזה) והולכת לשם בחוסר רצון, רק בגלל שבטיחו לה איזו מתנה, לא נראה כרגע שהטיפול מקדם אותה במשהו ואני לא יודעת עד כמה יש לה מודעות עצמית ומוטיבציה לעבור תהליך אמיתי.

בנוסף, לעיתים די קרובות היא לא הולכת לבי"ס בתואנות של כאבי בטן, לא ברור לי האם זה כאב פיזי אמיתי/ המצאה שלה/ פסיכוסומטי/ הגזמה כלשהי של רמת הכאב. אני לא רואה איך היא הולכת לסיים את התיכון בצורה הזו, גם ככה לקחו כמה חודשים עד שקיבלו אותה (בגלל הקושי התקשורתי-חברתי) ויש סיכוי שאם תמשיך כך- יפרדו ממנה או שהיא מעצמה תנשור.

מה לדעתך הדרך הכי יעילה לעזור ולטפל בה?
(בתקווה שיהיה לי את האומץ לדבר על זה עם ההורים ולהציע להם...)

תודה רבה!
 

iaderka

New member
טיפול במתבגרים

שלום על המדרכה,

אני מאוד יכול להעריך את הדאגה שלך לאחותך ותמיד קשה לנו לראות את בני משפחתינו מתמודדים עם קשיים בכלל ועם קשיים דומים לשלנו בפרט. אני יכול לראות עד כמה את מודאגת לגביה ועד כמה הדבר מטריד אותך.

לגבי שאלתך, הדרך הכי יעילה לעזור לה תלויה בכמה שאלות שאין לי כרגע את התשובות להן. ראשית, אנחנו לא יודעים בוודאות שאכן יש לה חרדה חברתית. כשם שזה לא יהיה מקצועי מצידי לאבחן פונים בפורום דרך האינטרנט, לא יהיה מקצועי מצידי גם לאבחן את אחותך ללא תהליך אבחון מסודר. שנית, אין לנו מידע לגבי מה מתרחש בטיפול, אז מאוד קשה להעריך את מידת האפקטיביות שלו. שלישית, אנחנו לא יודעים מה אחותך חושבת על הטיפול, על מצבה, על רצונותיה והמוטיבציה שלה ולכן בחרתי לענות בעיקר באופן כללי לגבי טיפול במתבגרים ופחות לגבי המקרה הספציפי.

באופן כללי, בטיפול במתבגרים יש חשיבות רבה לגייס את הסכמת המתבגר לתהליך הטיפולי. מתבגרים (וגם מבוגרים) אינם אוהבים שמכריחים אותם לעשות דברים שאינם רוצים. תהליך טיפולי מוצלח אינו יכול להתרחש ללא שיתוף פעולה מצד המטופל וללא רצונו, וכמובן שאין לפסיכולוגים את היכולת או הרצון להכריח אנשים להשתנות. לכן, גיוס המתבגר לטובת התהליך הטיפולי הוא חיוני וניתן לעשות את זה לפעמים על ידי דיון ביתרונות ובחסרונות של להיות בטיפול לעומת לא להיות בטיפול, או של התמודדות עם הבעיה כעת מול התמודדות איתה בעתיד. כפי שציינת, עניין המוטיבציה והרצון לשנות דברים הוא מרכזי מאוד בטיפול.

מאחר ורק אחותך יכולה לענות על השאלות שהצגתי לעיל ולספק את המידע המתאים, יתכן וכדאי לדבר איתה, להעלות את הנושא ולהבין ממנה מה מחשבותיה לגבי הטיפול, הסיבה שבגללה היא בטיפול, התהליך שהיא עוברת, המטרות שלה, והקשיים שלה. התשובות שלה יכולות לספק את המידע הדרוש כדי להבין טוב יותר את מצבה הנוכחי, את מטרותיה ואת הדרך להגיע לשם.

מקווה שזה עוזר (ולו במעט),

עידן
 

iaderka

New member
טיפול במתבגרים

שלום על המדרכה,

אני מאוד יכול להעריך את הדאגה שלך לאחותך ותמיד קשה לנו לראות את בני משפחתינו מתמודדים עם קשיים בכלל ועם קשיים דומים לשלנו בפרט. אני יכול לראות עד כמה את מודאגת לגביה ועד כמה הדבר מטריד אותך.

לגבי שאלתך, הדרך הכי יעילה לעזור לה תלויה בכמה שאלות שאין לי כרגע את התשובות להן. ראשית, אנחנו לא יודעים בוודאות שאכן יש לה חרדה חברתית. כשם שזה לא יהיה מקצועי מצידי לאבחן פונים בפורום דרך האינטרנט, לא יהיה מקצועי מצידי גם לאבחן את אחותך ללא תהליך אבחון מסודר. שנית, אין לנו מידע לגבי מה מתרחש בטיפול, אז מאוד קשה להעריך את מידת האפקטיביות שלו. שלישית, אנחנו לא יודעים מה אחותך חושבת על הטיפול, על מצבה, על רצונותיה והמוטיבציה שלה ולכן בחרתי לענות בעיקר באופן כללי לגבי טיפול במתבגרים ופחות לגבי המקרה הספציפי.

באופן כללי, בטיפול במתבגרים יש חשיבות רבה לגייס את הסכמת המתבגר לתהליך הטיפולי. מתבגרים (וגם מבוגרים) אינם אוהבים שמכריחים אותם לעשות דברים שאינם רוצים. תהליך טיפולי מוצלח אינו יכול להתרחש ללא שיתוף פעולה מצד המטופל וללא רצונו, וכמובן שאין לפסיכולוגים את היכולת או הרצון להכריח אנשים להשתנות. לכן, גיוס המתבגר לטובת התהליך הטיפולי הוא חיוני וניתן לעשות את זה לפעמים על ידי דיון ביתרונות ובחסרונות של להיות בטיפול לעומת לא להיות בטיפול, או של התמודדות עם הבעיה כעת מול התמודדות איתה בעתיד. כפי שציינת, עניין המוטיבציה והרצון לשנות דברים הוא מרכזי מאוד בטיפול.

מאחר ורק אחותך יכולה לענות על השאלות שהצגתי לעיל ולספק את המידע המתאים, יתכן וכדאי לדבר איתה, להעלות את הנושא ולהבין ממנה מה מחשבותיה לגבי הטיפול, הסיבה שבגללה היא בטיפול, התהליך שהיא עוברת, המטרות שלה, והקשיים שלה. התשובות שלה יכולות לספק את המידע הדרוש כדי להבין טוב יותר את מצבה הנוכחי, את מטרותיה ואת הדרך להגיע לשם.

מקווה שזה עוזר (ולו במעט),

עידן
 
למעלה