Serpent Axis
New member
Zero Charisma - מחשבות על הסרט
ראיתי סרט חדש יחסית (השם בכותרת), הנושא? דרמה קומית-כביכול שעוסקת בספירלה מנטלית של שה"מ, כלפי מטה...
הסרט עצמו
סקוט ווידאמאייר מגשים את עצמו דרך דבר אחד בעולם הזה: משחקי תפקידים. הוא כל כך מסור לתחביב שהוא הפך אותו לעבודה שנייה, בה הוא משקיע את כל כולו. הוא כבר לא משחק מו"ד או באף אחד מהשיטות המוכרות - הוא כתב לעצמו שיטת פנטזיה פרי עטו (הוא "מחפש" מוציא לאור כדי לפרסם אותה) והוא מריץ בה קמפיין כבר שלוש שנים רצוף (בלי לפספס סשן אחד).
כשאחד השחקנים שלו פורש מהמשחק בפתאומיות, סקוט מתחיל לחפש שחקן חדש לקבוצה. הוא פוגש את מיילס, שמחפש לחזור לעולם הקסום של משחקי תפקידים בו לא ביקר מאז התיכון, ומזמין אותו להצטרף למשחק שלו. אחרי שמיילס מרשים את חברי הקבוצה וקונה אותם בהכרעת ויכוח ישן (מי מהירה יותר - המילניום פלקון או האנטרפרייז? לא, אל תענו על זה! - זה רק הקטע בסרט) ומדגים יכולות משחק, סקוט מתחיל לראות במיילס כאיום ומפתח איתו יריבות מתחת לפני השטח. לחצים שונים ומשונים בחייו מתחילים להיערם על סקוט - שהוא לא הבחור הכי יציב גם ככה - ולדחוק אותו לפינה...
אז מה הקטע?
אחת הסיבות שהסרט עניין אותי - מעבר לסיבה המובנת מאליה ("סרט על משחקי תפקידים? עכשיו אני חייב לראות אותו כדי שאני אוכל להתלונן אחר כך באינטרנט על כמה שהוא לא מדוייק!") - היא הדרך שבה שיווקו אותו: כשקראתי עליו, הקבילו את התהליך שהגיבור עובר לזה בTaxi Driver.
האם הסרט הצליח לעשות את מה שניסה?
מצד אחד, לסרט יש מרכיבים טובים להכין מהם את הפצצה הזו, אבל האנטגוניזם בין סקוט למיילס שוכך ונרדם עד מהרה והסרט מתחיל להיראות יותר כמו דרמה משפחתית עם רגעים של "pop culture reference" ותיבול גיקי. תהליך ההתדרדרות של סקוט מורכב בעיקר מרגעים של התפרצויות זעם (שהסרט מראה לנו כפאטתיות באופן אובייקטיבי) ומניפולציות קטנות וגסות שסקוט מבצע נגד בני משפחתו ואנשים זרים, אבל אף אחד מהרגעים האלה לא באמת מחולל או מצליח להדגיש שינוי מהותי לדעתי ואני חושב שיש פה פספוס. סקוט עצמו מאופיין ומודגש כחנון פאתטי וכלוזר רציני עם בעיות לא קטנות, שמצליח לשים לעצמו רגליים (למעשה, הוא לא מצליח להבין שהוא זה שמהנדס את רוב הצרות של עצמו) וסובל מכמה שגעונות גדלות שמשאירים אותו מאחור - אבל הוא לא מספיק דפוק בשביל להצדיק השוואה עם Taxi Driver.
טראוויס (הדמות בTaxi Driver) התדרדר בצורה חדה שנגמרה בסצנה שנראית כמעט כמו ציור של קראבאג'יו. התהליך שלו היה חזותי ומורגש, הבידוד והפציעות המנטליות שלו היו מוחשיים.
סקוט, לעומת זאת, לא נמצא באותם מצבים קיצוניים כמו טראוויס (שבאופן מילולי נוהג כל לילה דרך הצד האפל והמטונף של ניו-יורק של שנות השבעים ונכפית עליו מודעות לגבי זוועות שמסתתרות בפאתי החברה ואינטרקציה עם חלאות אדם וטיפוסים מפוקפקים). יש רק שני רגעים קטנים של התעללות מילולית מצד אימא שלו וסבתא שלו (ורגע אחד שבו הסבתא משליכה עליו את השלט של הטלוויזיה) שמפרים את רשת הבטחון של סקוט וחוצים לטריטוריה של השפלה ממשית (ועוד מצד דמות סמכות הורית, ברבים), אבל לרוב סקוט נודד במישור נורמטיבי ובטוח ונראה שהיחיד שמייחס איזושהי מידה של השפלה לדברים שהוא עובר, זה הוא עצמו.
האנטגוניסט הנראה בסיפור (מיילס) גם מופיע חלש מדי ומעט מדי בשביל להצדיק את התחושות החזקות שסקוט מפתח כלפיו (חוץ מזה שמיילס הוא ההפך הגמור מסקוט, זאת אומרת). הקטע של היריבות ביניהם נחלש ומתיישב על איזשהו קו סטטי עד הסוף.
הרבה מהמרכיבים הדרמטיים של הסרט (היריבות, ההשפלות, ההתפרצויות של סקוט) מרגישים לרוב מאולצים ולא זורמים.
הסרט לא מצליח להחליט אם הוא קומדיה (כמו שהוא משווק) או דרמה עם סממנים של מותחן פסיכולוגי - התוצאה היא תוצר סופי שלא מספק יותר מדי מאף אחד מהדברים הנ"ל ומשאיר אותנו, כמו שאמרתי מקודם, עם טעם של פספוס. הרגעים הכן קומיים בסרט לפעמים מרגישים כמו חציית קווים over-the-top, מסוג הדברים שהבלש היה כותב על טיפוסים הזויים בפורום (יותר מפעם אחת, דמות חושפת ברבים את זה שסקוט נתפס כשהוא "מרביץ לקוף" באיזשהן נסיבות שקשורות לקומיקסים או סדרות אנימציה ובמקומות ציבוריים).
מסקנה
אהבתי את הרעיון, אבל הביצוע לדעתי לוקה בחסר. יש בו קטעים טובים - גם מבחינת כתיבה וגם מבחינת בימוי וצילום, ויש כמה שורות דיאלוג שהיו מצחיקות או מעניינות, אבל זה בסופו של דבר אחד מאותם סרטים שתראו בגלל שיש שם משחקי תפקידים ואחר כך תגידו עליהם "מעניין - אבל הסוף מאכזב". זה מה שאני חשבתי, לפחות.
ראיתי סרט חדש יחסית (השם בכותרת), הנושא? דרמה קומית-כביכול שעוסקת בספירלה מנטלית של שה"מ, כלפי מטה...
הסרט עצמו
סקוט ווידאמאייר מגשים את עצמו דרך דבר אחד בעולם הזה: משחקי תפקידים. הוא כל כך מסור לתחביב שהוא הפך אותו לעבודה שנייה, בה הוא משקיע את כל כולו. הוא כבר לא משחק מו"ד או באף אחד מהשיטות המוכרות - הוא כתב לעצמו שיטת פנטזיה פרי עטו (הוא "מחפש" מוציא לאור כדי לפרסם אותה) והוא מריץ בה קמפיין כבר שלוש שנים רצוף (בלי לפספס סשן אחד).
כשאחד השחקנים שלו פורש מהמשחק בפתאומיות, סקוט מתחיל לחפש שחקן חדש לקבוצה. הוא פוגש את מיילס, שמחפש לחזור לעולם הקסום של משחקי תפקידים בו לא ביקר מאז התיכון, ומזמין אותו להצטרף למשחק שלו. אחרי שמיילס מרשים את חברי הקבוצה וקונה אותם בהכרעת ויכוח ישן (מי מהירה יותר - המילניום פלקון או האנטרפרייז? לא, אל תענו על זה! - זה רק הקטע בסרט) ומדגים יכולות משחק, סקוט מתחיל לראות במיילס כאיום ומפתח איתו יריבות מתחת לפני השטח. לחצים שונים ומשונים בחייו מתחילים להיערם על סקוט - שהוא לא הבחור הכי יציב גם ככה - ולדחוק אותו לפינה...
אז מה הקטע?
אחת הסיבות שהסרט עניין אותי - מעבר לסיבה המובנת מאליה ("סרט על משחקי תפקידים? עכשיו אני חייב לראות אותו כדי שאני אוכל להתלונן אחר כך באינטרנט על כמה שהוא לא מדוייק!") - היא הדרך שבה שיווקו אותו: כשקראתי עליו, הקבילו את התהליך שהגיבור עובר לזה בTaxi Driver.
האם הסרט הצליח לעשות את מה שניסה?
מצד אחד, לסרט יש מרכיבים טובים להכין מהם את הפצצה הזו, אבל האנטגוניזם בין סקוט למיילס שוכך ונרדם עד מהרה והסרט מתחיל להיראות יותר כמו דרמה משפחתית עם רגעים של "pop culture reference" ותיבול גיקי. תהליך ההתדרדרות של סקוט מורכב בעיקר מרגעים של התפרצויות זעם (שהסרט מראה לנו כפאטתיות באופן אובייקטיבי) ומניפולציות קטנות וגסות שסקוט מבצע נגד בני משפחתו ואנשים זרים, אבל אף אחד מהרגעים האלה לא באמת מחולל או מצליח להדגיש שינוי מהותי לדעתי ואני חושב שיש פה פספוס. סקוט עצמו מאופיין ומודגש כחנון פאתטי וכלוזר רציני עם בעיות לא קטנות, שמצליח לשים לעצמו רגליים (למעשה, הוא לא מצליח להבין שהוא זה שמהנדס את רוב הצרות של עצמו) וסובל מכמה שגעונות גדלות שמשאירים אותו מאחור - אבל הוא לא מספיק דפוק בשביל להצדיק השוואה עם Taxi Driver.
טראוויס (הדמות בTaxi Driver) התדרדר בצורה חדה שנגמרה בסצנה שנראית כמעט כמו ציור של קראבאג'יו. התהליך שלו היה חזותי ומורגש, הבידוד והפציעות המנטליות שלו היו מוחשיים.
סקוט, לעומת זאת, לא נמצא באותם מצבים קיצוניים כמו טראוויס (שבאופן מילולי נוהג כל לילה דרך הצד האפל והמטונף של ניו-יורק של שנות השבעים ונכפית עליו מודעות לגבי זוועות שמסתתרות בפאתי החברה ואינטרקציה עם חלאות אדם וטיפוסים מפוקפקים). יש רק שני רגעים קטנים של התעללות מילולית מצד אימא שלו וסבתא שלו (ורגע אחד שבו הסבתא משליכה עליו את השלט של הטלוויזיה) שמפרים את רשת הבטחון של סקוט וחוצים לטריטוריה של השפלה ממשית (ועוד מצד דמות סמכות הורית, ברבים), אבל לרוב סקוט נודד במישור נורמטיבי ובטוח ונראה שהיחיד שמייחס איזושהי מידה של השפלה לדברים שהוא עובר, זה הוא עצמו.
האנטגוניסט הנראה בסיפור (מיילס) גם מופיע חלש מדי ומעט מדי בשביל להצדיק את התחושות החזקות שסקוט מפתח כלפיו (חוץ מזה שמיילס הוא ההפך הגמור מסקוט, זאת אומרת). הקטע של היריבות ביניהם נחלש ומתיישב על איזשהו קו סטטי עד הסוף.
הרבה מהמרכיבים הדרמטיים של הסרט (היריבות, ההשפלות, ההתפרצויות של סקוט) מרגישים לרוב מאולצים ולא זורמים.
הסרט לא מצליח להחליט אם הוא קומדיה (כמו שהוא משווק) או דרמה עם סממנים של מותחן פסיכולוגי - התוצאה היא תוצר סופי שלא מספק יותר מדי מאף אחד מהדברים הנ"ל ומשאיר אותנו, כמו שאמרתי מקודם, עם טעם של פספוס. הרגעים הכן קומיים בסרט לפעמים מרגישים כמו חציית קווים over-the-top, מסוג הדברים שהבלש היה כותב על טיפוסים הזויים בפורום (יותר מפעם אחת, דמות חושפת ברבים את זה שסקוט נתפס כשהוא "מרביץ לקוף" באיזשהן נסיבות שקשורות לקומיקסים או סדרות אנימציה ובמקומות ציבוריים).
מסקנה
אהבתי את הרעיון, אבל הביצוע לדעתי לוקה בחסר. יש בו קטעים טובים - גם מבחינת כתיבה וגם מבחינת בימוי וצילום, ויש כמה שורות דיאלוג שהיו מצחיקות או מעניינות, אבל זה בסופו של דבר אחד מאותם סרטים שתראו בגלל שיש שם משחקי תפקידים ואחר כך תגידו עליהם "מעניין - אבל הסוף מאכזב". זה מה שאני חשבתי, לפחות.