"Young Before My Time"
הרבה זמן רציתי לכתוב על האלבום הזה, ועם כל הדיבורים פה בזמן האחרון על האולמנס ודרק טראקס, זה הביא לי את החשק... Hittin' The Note זהו שם אלבום הסטודיו של ה-Allman Brothers שיצא בשנת 2003. זהו גם, לפחות לדעתי, האלבום בין זמננו הכי ישן שיש...אלבום שמחזיר לנו את התחושה של שנות ה-70 המוקדמות ואת האווירה של המוזיקה הזאת שאנחנו כ"כ אוהבים. מבחינת חברי הלהקה, האלבום הזה הוא הראשון ללא הגיטריסט הוותיק מתחילת הדרך דיקי בטס, שפוטר בשנת 2000. מהצד השני, זהו גם אלבום הסטודיו הראשון של הלהקה בו מופיע הגיטריסט הטרי הענק - דרק טראקס. שיחד איתו חוזר לשתף פעולה וורן היינס, מה שיוצר שילוב מנצח בכל הנוגע לעבודת הגיטרות באלבום. דרק טראקס הוא כנראה הגיטריסט ה"חדש" הטוב ביותר שיש לנו בסביבה כיום. הוא ממשיך את דרכו של דווין אולמן המנוח בצורה מושלמת והוא ו-וורן היינס הם אפשר להגיד ה-"דווין אולמן ודיקי בטס של שנות ה-2000". לפחות באלבום הזה. האלבום נפתח עם ריף נהדר שמכניס אותנו ל-Firing Line של היינס ו-גרג אולמן, שגם עם מעל ל-30 שנה של עבודה, עדיין נשמע גדול עם נוכחות אדירה. שיר פתיחה מצויין שנותן את האות שהאולמנים חזרו פה באלבום הזה בגדול. האווירה המשובחת של פתיחת האלבום נמשכת עם High Cost Of Low Living, רצועה קרובה ל-8 דקות שבה הקול של גרג מחזיר אותנו שנים אחורה עם שיר שבכיף יכל לצאת איפה שהוא בתחילת שנות ה-70 ולא היינו שמים לב להבדל. 2 השירים הראשונים רק הכינו אותנו לרצועה השלישית - Desdemona, שהיא 9 דקות וקצת של שיר אולמני טהור. עם הסליידים של דרק טראקס מצד ימין, של היינס מצד שמאל וההובלה של גרג, יש לנו כאן שיר קלאסי גם עם שם קלאסי לטעמי שמתאים ל"אחים". תענוג להקשיב לרצועה הזאת ובכלל לכל האלבום הזה, עם אוזניות. כשהעבודות המשובחות של טראקס מגיעות באוזן ימין ובשמאל מגיחות אלו של היינס. Woman Across The River הוא עוד שיר טוב עם נגינה מטריפה שגורמת לנו לחשוב שחזרנו 30 שנה אחורה. אחריו מגיעה רצועה נפלאה ומרגשת כאחד, כשהקול המחוספס של גרג אולמן נכנס לשיר - Old Before My Time. גרג מתפרק בשיר על זכרונות העבר וחלומות הילדות. אנחנו אומרים לו תודה על הרצועה המקסימה הזו וממשיכים להאזין בשקיקה ולא רוצים שזה ייגמר. Who To Believe ו-Maydell מחזירים את הקצב המהיר יותר ובחיוך מרוצה אנו עוברים לרצועה השמינית Rockin' Horse. שיר שהולך טיפה אחורה ובקרדיט שלו מופיע גם אלן וודי שלא זכה לחזור יחד עם וורן היינס ללהקה באלבום הזה, מכיוון שנפטר בשנת 2000. השיר נשמע מצויין והוא עוד אחד מהרצועות הבולטות יותר באלבום. לשיר הבא הלהקה הולכת הרבה אחורה ומבצעת קאבר ל-Heart of Stone של הרולינג סטונס. מיק, קית' והחברים יכולים להיות מרוצים...משפחת אולמן של 2003 לא יכולה לטעות גם פה. הרצועה העשירית והלפני אחרונה ב-Hittin' The Note היא אחד הקטעים היותר אהובים עלי. המומחיות והגדולה של הלהקה הזאת תמיד הגיעה לביטוי בקטעים אינסטרומנטלים והם גם תמיד היו ש;. In Memory of Elizabeth Reed Mountain Jam Jessica וקטעים סוחפים אחרים, היו שם באלבומים המוקדמים. בשנת 2003 זהו Instrumental Illness שמקבל את הכבוד. הבאס של אוט'ייל בורברידג' מתחיל את החגיגה הזאת של מעל 12 דקות של תענוג סוחף ללא מילים. בדיוק כמו שהאולמנים יודעים לעשות. האלבום מסתיים עם השיר Old Friend. זה גם קטע של וורן היינס, כשהוא ו-גרג אולמן אחראים על מרבית הקרדיטים לשירים באלבום (היינס גם הפיק את האלבום הזה). עם מעט אווירה קאנטרית, ניחוח בלוזי וסלייד אקוסטי מרומם האלבום מסתיים ונועל אלבום מופלא מבחינתי של ה-Allman Brothers. להרבה להקות שהתחילו בשנות ה-60\70 ונשארו פעילות עד היום, יצאו אלבומים שונים בין השנים שמעבר לשנות ה-70 העליזות והחופשיות. לא הרבה הן מצליחות לשחזר את האווירה והאיכות של השנים הקלאסיות באלבומים מאוחרים. אבל לפעמים זה קורה. לפעמים גם בשנות ה-2000 יכול לצאת אלבום שמחזיר אותך 3 עשורים אחורה. Hittin' The Note הוא אחד כזה. זה אלבום שהופך שם וותיק של להקה לצעיר שוב. לפחות באווירה שבו והתוכן. בשבילי הוא עומד בשורה אחת יחד עם האלבומים הקלאסים של הלהקה (אישית כיום אני אוהב אותו יותר מאשר Brothers & Sisters) והוא האלבום סטודיו הטוב ביותר שלהם אולי מאז Eat A Peach. מה שבטוח, זה מסוג האלבומים ששווה לחכות להם בשביל שהם יצוצו יום אחד ויזכירו לך שלהקות גדולות ו-וותיקות, נשארות גדולות ומלאות קסם של פעם. גם בזמנים בהם ה-Fillmore East לא קיים כבר מעל 30 שנה וגיטריסט צעיר ונגן סלייד גדול מעלה בטח חיוך של סיפוק על פניו של גיטריסט ונגן סלייד גדול אחר שנשאר צעיר לנצח...
הרבה זמן רציתי לכתוב על האלבום הזה, ועם כל הדיבורים פה בזמן האחרון על האולמנס ודרק טראקס, זה הביא לי את החשק... Hittin' The Note זהו שם אלבום הסטודיו של ה-Allman Brothers שיצא בשנת 2003. זהו גם, לפחות לדעתי, האלבום בין זמננו הכי ישן שיש...אלבום שמחזיר לנו את התחושה של שנות ה-70 המוקדמות ואת האווירה של המוזיקה הזאת שאנחנו כ"כ אוהבים. מבחינת חברי הלהקה, האלבום הזה הוא הראשון ללא הגיטריסט הוותיק מתחילת הדרך דיקי בטס, שפוטר בשנת 2000. מהצד השני, זהו גם אלבום הסטודיו הראשון של הלהקה בו מופיע הגיטריסט הטרי הענק - דרק טראקס. שיחד איתו חוזר לשתף פעולה וורן היינס, מה שיוצר שילוב מנצח בכל הנוגע לעבודת הגיטרות באלבום. דרק טראקס הוא כנראה הגיטריסט ה"חדש" הטוב ביותר שיש לנו בסביבה כיום. הוא ממשיך את דרכו של דווין אולמן המנוח בצורה מושלמת והוא ו-וורן היינס הם אפשר להגיד ה-"דווין אולמן ודיקי בטס של שנות ה-2000". לפחות באלבום הזה. האלבום נפתח עם ריף נהדר שמכניס אותנו ל-Firing Line של היינס ו-גרג אולמן, שגם עם מעל ל-30 שנה של עבודה, עדיין נשמע גדול עם נוכחות אדירה. שיר פתיחה מצויין שנותן את האות שהאולמנים חזרו פה באלבום הזה בגדול. האווירה המשובחת של פתיחת האלבום נמשכת עם High Cost Of Low Living, רצועה קרובה ל-8 דקות שבה הקול של גרג מחזיר אותנו שנים אחורה עם שיר שבכיף יכל לצאת איפה שהוא בתחילת שנות ה-70 ולא היינו שמים לב להבדל. 2 השירים הראשונים רק הכינו אותנו לרצועה השלישית - Desdemona, שהיא 9 דקות וקצת של שיר אולמני טהור. עם הסליידים של דרק טראקס מצד ימין, של היינס מצד שמאל וההובלה של גרג, יש לנו כאן שיר קלאסי גם עם שם קלאסי לטעמי שמתאים ל"אחים". תענוג להקשיב לרצועה הזאת ובכלל לכל האלבום הזה, עם אוזניות. כשהעבודות המשובחות של טראקס מגיעות באוזן ימין ובשמאל מגיחות אלו של היינס. Woman Across The River הוא עוד שיר טוב עם נגינה מטריפה שגורמת לנו לחשוב שחזרנו 30 שנה אחורה. אחריו מגיעה רצועה נפלאה ומרגשת כאחד, כשהקול המחוספס של גרג אולמן נכנס לשיר - Old Before My Time. גרג מתפרק בשיר על זכרונות העבר וחלומות הילדות. אנחנו אומרים לו תודה על הרצועה המקסימה הזו וממשיכים להאזין בשקיקה ולא רוצים שזה ייגמר. Who To Believe ו-Maydell מחזירים את הקצב המהיר יותר ובחיוך מרוצה אנו עוברים לרצועה השמינית Rockin' Horse. שיר שהולך טיפה אחורה ובקרדיט שלו מופיע גם אלן וודי שלא זכה לחזור יחד עם וורן היינס ללהקה באלבום הזה, מכיוון שנפטר בשנת 2000. השיר נשמע מצויין והוא עוד אחד מהרצועות הבולטות יותר באלבום. לשיר הבא הלהקה הולכת הרבה אחורה ומבצעת קאבר ל-Heart of Stone של הרולינג סטונס. מיק, קית' והחברים יכולים להיות מרוצים...משפחת אולמן של 2003 לא יכולה לטעות גם פה. הרצועה העשירית והלפני אחרונה ב-Hittin' The Note היא אחד הקטעים היותר אהובים עלי. המומחיות והגדולה של הלהקה הזאת תמיד הגיעה לביטוי בקטעים אינסטרומנטלים והם גם תמיד היו ש;. In Memory of Elizabeth Reed Mountain Jam Jessica וקטעים סוחפים אחרים, היו שם באלבומים המוקדמים. בשנת 2003 זהו Instrumental Illness שמקבל את הכבוד. הבאס של אוט'ייל בורברידג' מתחיל את החגיגה הזאת של מעל 12 דקות של תענוג סוחף ללא מילים. בדיוק כמו שהאולמנים יודעים לעשות. האלבום מסתיים עם השיר Old Friend. זה גם קטע של וורן היינס, כשהוא ו-גרג אולמן אחראים על מרבית הקרדיטים לשירים באלבום (היינס גם הפיק את האלבום הזה). עם מעט אווירה קאנטרית, ניחוח בלוזי וסלייד אקוסטי מרומם האלבום מסתיים ונועל אלבום מופלא מבחינתי של ה-Allman Brothers. להרבה להקות שהתחילו בשנות ה-60\70 ונשארו פעילות עד היום, יצאו אלבומים שונים בין השנים שמעבר לשנות ה-70 העליזות והחופשיות. לא הרבה הן מצליחות לשחזר את האווירה והאיכות של השנים הקלאסיות באלבומים מאוחרים. אבל לפעמים זה קורה. לפעמים גם בשנות ה-2000 יכול לצאת אלבום שמחזיר אותך 3 עשורים אחורה. Hittin' The Note הוא אחד כזה. זה אלבום שהופך שם וותיק של להקה לצעיר שוב. לפחות באווירה שבו והתוכן. בשבילי הוא עומד בשורה אחת יחד עם האלבומים הקלאסים של הלהקה (אישית כיום אני אוהב אותו יותר מאשר Brothers & Sisters) והוא האלבום סטודיו הטוב ביותר שלהם אולי מאז Eat A Peach. מה שבטוח, זה מסוג האלבומים ששווה לחכות להם בשביל שהם יצוצו יום אחד ויזכירו לך שלהקות גדולות ו-וותיקות, נשארות גדולות ומלאות קסם של פעם. גם בזמנים בהם ה-Fillmore East לא קיים כבר מעל 30 שנה וגיטריסט צעיר ונגן סלייד גדול מעלה בטח חיוך של סיפוק על פניו של גיטריסט ונגן סלייד גדול אחר שנשאר צעיר לנצח...
