"You live- you learn."
כה אמרה הוד-אלוהותה אלאניס. אני פונה אליכם, ובכן, משום שאני יודעת שתענו לי ברצינות ומתוך איכפתיות, לפחות, כך אני מקווה. היום בבוקר השתרכתי אל ספריית ביתספר. הייתי אמורה בכלל לבלות את השעתיים הראשונות בפתירת מבחן ארוך וקשה להחריד בביולוגיה, אך הצלחתי לקבל דחייה למחרת. בספרייה פלטתי אל עבר הספרנית שורה של ספרים שאני רוצה לקרוא, אך לא היה דבר בספרייה, ואז, נזכרתי בספר של יהודית קציר-'הנה אני מתחילה', שלינתי קראה לא מזמן. שאלתי את הספרנית- והפלא ופלא-הספר נמצא בספרייה. אז שאלתי אותו. קראתי בשני שיעורי הסטוריה ובשיעור אנגלית. בערך אתמול הודיעו לי שהיום נלך לקנות מתנה לכבוד יומולדתו של קינטוש. היום מצאתי את עצמי בבית, קוראת את הספר (שהוא אגב, מרתק ונהדר, עד כה), ולא ממש מתאווה להגרר אל הקניון, בלשון המעטה. אבל בכלזאת, מצאתי את עצמי בקניון. אני ודניאל נסענו יחד, ושם פגשנו את השאר. קוסטה, שלא לומד בכיתה (או בשכבה), שלי, ראה אותי כשהתקרב, ופער את עיניו בתדהמה. 'ממתי ישלך משקפיים?' -'אע, מכיתה ז'?' וכך מסע החיפושים אחר המתנה החל, כשהזכרים (להוציא את דניאל. 3>), מתייחסים ופונים אך ורק לנקבה האחרת מלבדי. זה לא מרגיש משהו, אתם יודעים (?). הסתובבתי שם, בין המון האנשים, והרגשתי כ"כ מכוערת. עצם העובדה שהשלתי ממשקלי כ-5 קילו מאז המפגש האחרון לא גורמת לי להרגיש יותר טוב. אולי כדאי שאוכל פחות. במקרה שלי (ולא רק שלי, כמובן), זה עלול להיות הרסני, כמו שמוכיח העבר. אני לא ממש יכולה להסתובב ללא אמצעי עזר לראייה, המס' שלי במשקפיים הוא בערך 4-. עם עדשות לא הסתדרתי. מחר יש מסיבה אצל קינטוש, ואני באמת שוקלת שלא ללכת. לא משנה כמה שתוייה וזנותית אהיה, ומה אלבש, אף זכר לא יזרוק עליי זין. אני לא כוסית, רחוקה מזה, ועכשיו עם יציקת הפלסטיק הזו על הפנים, אני גמלא יפה. בסופו של הערב, אני ודניאל התיישבנו על סלע, וחיכינו לאבא שלי שיאסוף אותנו. והתחלנו לדבר, באופן יותר רציני מבדר"כ. והתחלתי לבכות באיזשהוא שלב, נורא בשקט, אבל בכלזאת, וסובבתי את הראש, הרכנתי אותו, כדי שהשיער יכסה את פניי. דניאל אמר שאם לא היה לי את המחשב הייתי תלמידה מצטיינת, ואני טענתי שהחיים הוירטואליים מעניקים לי לפחות את מה שאין לי בחיים 'האמיתיים'. כאן אפאחד לא שופט אותך לפי המראה החיצוני שלך, ואתה יכול להתבטא בחופשיות ולהביע את דעותייך, והסיכוי שתחשב לחריג קטן יותר. תמיד אהבתי לברוח לעולמות אחרים. פעם אלה היו הספרים, היום זה האינטרנט. הלוואי ויכולתי לשקוע במציאות נפרדת לתמיד. אבל אני לא. חוצמזה, המחצית לא נבחנתי ב- תנ"ך, הסטוריה, אזרחות, מתמטיקה ואת המבחן בביולוגיה היום לא עשיתי, ולמחר לא ממש למדתי. האושר, כן. אני באמת תוהה אם תהיה לי בגרות. כתבתי יותרמידי, אבל די איבדתי את הסיסמא לבלוג, וזה. מצטערת. :|
כה אמרה הוד-אלוהותה אלאניס. אני פונה אליכם, ובכן, משום שאני יודעת שתענו לי ברצינות ומתוך איכפתיות, לפחות, כך אני מקווה. היום בבוקר השתרכתי אל ספריית ביתספר. הייתי אמורה בכלל לבלות את השעתיים הראשונות בפתירת מבחן ארוך וקשה להחריד בביולוגיה, אך הצלחתי לקבל דחייה למחרת. בספרייה פלטתי אל עבר הספרנית שורה של ספרים שאני רוצה לקרוא, אך לא היה דבר בספרייה, ואז, נזכרתי בספר של יהודית קציר-'הנה אני מתחילה', שלינתי קראה לא מזמן. שאלתי את הספרנית- והפלא ופלא-הספר נמצא בספרייה. אז שאלתי אותו. קראתי בשני שיעורי הסטוריה ובשיעור אנגלית. בערך אתמול הודיעו לי שהיום נלך לקנות מתנה לכבוד יומולדתו של קינטוש. היום מצאתי את עצמי בבית, קוראת את הספר (שהוא אגב, מרתק ונהדר, עד כה), ולא ממש מתאווה להגרר אל הקניון, בלשון המעטה. אבל בכלזאת, מצאתי את עצמי בקניון. אני ודניאל נסענו יחד, ושם פגשנו את השאר. קוסטה, שלא לומד בכיתה (או בשכבה), שלי, ראה אותי כשהתקרב, ופער את עיניו בתדהמה. 'ממתי ישלך משקפיים?' -'אע, מכיתה ז'?' וכך מסע החיפושים אחר המתנה החל, כשהזכרים (להוציא את דניאל. 3>), מתייחסים ופונים אך ורק לנקבה האחרת מלבדי. זה לא מרגיש משהו, אתם יודעים (?). הסתובבתי שם, בין המון האנשים, והרגשתי כ"כ מכוערת. עצם העובדה שהשלתי ממשקלי כ-5 קילו מאז המפגש האחרון לא גורמת לי להרגיש יותר טוב. אולי כדאי שאוכל פחות. במקרה שלי (ולא רק שלי, כמובן), זה עלול להיות הרסני, כמו שמוכיח העבר. אני לא ממש יכולה להסתובב ללא אמצעי עזר לראייה, המס' שלי במשקפיים הוא בערך 4-. עם עדשות לא הסתדרתי. מחר יש מסיבה אצל קינטוש, ואני באמת שוקלת שלא ללכת. לא משנה כמה שתוייה וזנותית אהיה, ומה אלבש, אף זכר לא יזרוק עליי זין. אני לא כוסית, רחוקה מזה, ועכשיו עם יציקת הפלסטיק הזו על הפנים, אני גמלא יפה. בסופו של הערב, אני ודניאל התיישבנו על סלע, וחיכינו לאבא שלי שיאסוף אותנו. והתחלנו לדבר, באופן יותר רציני מבדר"כ. והתחלתי לבכות באיזשהוא שלב, נורא בשקט, אבל בכלזאת, וסובבתי את הראש, הרכנתי אותו, כדי שהשיער יכסה את פניי. דניאל אמר שאם לא היה לי את המחשב הייתי תלמידה מצטיינת, ואני טענתי שהחיים הוירטואליים מעניקים לי לפחות את מה שאין לי בחיים 'האמיתיים'. כאן אפאחד לא שופט אותך לפי המראה החיצוני שלך, ואתה יכול להתבטא בחופשיות ולהביע את דעותייך, והסיכוי שתחשב לחריג קטן יותר. תמיד אהבתי לברוח לעולמות אחרים. פעם אלה היו הספרים, היום זה האינטרנט. הלוואי ויכולתי לשקוע במציאות נפרדת לתמיד. אבל אני לא. חוצמזה, המחצית לא נבחנתי ב- תנ"ך, הסטוריה, אזרחות, מתמטיקה ואת המבחן בביולוגיה היום לא עשיתי, ולמחר לא ממש למדתי. האושר, כן. אני באמת תוהה אם תהיה לי בגרות. כתבתי יותרמידי, אבל די איבדתי את הסיסמא לבלוג, וזה. מצטערת. :|
