YO LA TENGO אתמול בלילה
אז עם שלושה אלבומים ברשותי (מתוך שלושה עשר) בלבד פילסתי את דרכי אתמול בערב לראות את איירה קפלן, אשתו ג'ורג'יה וחברם להרכב ג'יימס מקניו.
בהחלט לא תנאים אידיאלים יאמרו החכמים, אך בתור מומחה לכניסה למצבים שחכמים ימנעו מהן מלכתחילה, אני אפילו טרחתי להוסיף דרגת קושי מכובדת – הבאתי עימי את הגברת. בכל הכוח וכנגד הסיכויים, אחרת הכיצד נהנה באמת...
אז מה היה שם?
ובכן, אחרי שהסדרנו את עניין הזהויות והכרטיסים ("מה, היית צריך לשלם עבור הרעש זה?" "אני מקווה שהתשלום כולל בדיקה אצל רופא אזניים כבר מחר" "הלו גברת חצי מההופעה אקוסטית") נכנסנו בחסות אור הניאון אל מרכז החלל. אלכוהול ומשקאות ממוקמים אי שם בברים בדפנות החלל, המרכז כבר מפוצץ באוהבי הטנגו וממולם במה קטנה למחוררי הערב.
ההופעה מחולקת לשני סטים, אקוסטי ורך מול חשמל מועך אזניים.
היות והטורנדו בבית החליט לעקב אותנו ב(עוד)מופע הארדקור פאנק, עת הגענו להופעה היה צורך לגבש אסטרטגיה נכונה שתשלח אותנו לכיוון הבמה עד שנוכל לצבוט לג'ורג'יה בפופיק מינימום.
הבירה ביד והסט האקוסטי יוצא לדרך. ארבעים דקות לערך נחמדות לחלקים, מעין לו-פיי דרימי פופי משהו, קליט עד מרחף. הגברת לידי אהבה, למרות שטרם נבדק מדעית מה תרמה הבירה לעניין. כשלעצמי, הסט היה בהחלט לא רע אם כי חייב לציין ש:
1. לעומת האלבומים, השירה הלוחשת/צפה של איירה בהופעה מאוד מאוד מזכירה את הצד הווקלי הרגוע של ווטרס. משום מה. לא התלהבתי יתר על המידה.
2. הרצועות היותר טובות, BY FAR, הן אלו שג'ורג'יה תופסת את עמדת השירה ואיירה רק פורט על האקוסטית ומביא קולות ליווי. ההגשה שלה איכשהו מרגישה יותר נינוחה והיא מצליחה ליצור מעין הרגשה חלומית והשיר ממריא לטעמי. ולעיתים גם הקצב הרגיש הרבה יותר נכון. זה מה אני הרגשתי בכל אופן.
3. נחמד נחמד, הם אפילו ניגנו את SATELLITE הסוגר את אלבומם האהוב עלי מ-92, אבל לא באתי בשביל הסט האקוסטי.
הפסקה של עשרים דקות, וכאן באה לידי ביטוי חשיבותה של ההפסקה במופעי רוק באוסטרליה. האוסטרלים שותים בירות. בלי סוף. והם חייבים לתדלק. חייבים. והפסקות הרי נועדו למילוי המיכל. וכך, עת כולם עשו אחורה פנה לכיוון האלכוהול, שתי נפשות טהורות במרכז החלל ויתרו על אספקת אלכוהול זמינה תמורת קו במה וצילצולים מחוררים באזניים ידי סט חשמלי תוצרת יו לה טנגו, ממש כאילו הם פה אצלי בסלון עכשיו. איירה שניים סוכר בלי חלב תודה.
חזרה למציאות. הלהקה חוזרת לבמה, לקהל הובהר מקומו הטבעי (מאחורינו), ואני בסך הכל נירתמתי לעזרת איירה ויחדיו קשרנו נכון את השרוך בנעליו (ג'ורג'יה ככה גידלת בעל...). ואז זה התחיל. במעוף הזרוע הראשון על המיתרים, מכת דיסטורשן ראשונה סימנה את הכיוון הראוי – כולם בדרך למריפאה יצטרכו לעבור בדיקת שמיעה בימים הקרובים. מלבד אולי גברת נכבדה (אמצע חמישים לפחות!) שעמדה לצידנו וענדה אטמי אזניים צבאיים לתפארת עצמה. ובסט הזה היו פחות דיבורים בין השירים והוא הורכב מרוקנרול רועם וסידרת ג'אמים פנטסטיים בני 9-12 דקות כל אחד. היה בןבןזונה. איזו הנאה. בשביל זה בדיוק באנו עד הלום. והגברת הסכימה לחלוטין. רק משום מה מבטה היה כאילו שטף אותה מערבל בטון...כלומר היא מאוד הסכימה שהאסטרטגיה שהובילה אותנו עד לבמה הייתה כדאית! רק אולי לא בחלק הנכון של ההופעה, אבל זה לא הזמן להיות פדנטים...
אז אחרי שהסכמנו על הכתוב מעלה הסט ליסט החשמלי החל עם STUPID THINGS מאלבומם האחרון וחינגת הדיסטורשן יצאה לדרך. הגיטרה איתה פתח מר קפלן את הסט הייתה מחורעת מכל הכיוונים וההרגשה הכללית לאחר הרעש השני WE'RE AN AMERICAN BAND הייתה שהגיטרה הזו מפיקה רעשי ניסור גם ללא מגע של יד אנוש. ג'אם בה וג'אם הולך, איירה מסטול לגמרי מחליף גיטרות, מוריד פידבקים ומסדר לקהילת רופאי האוזניים המקומית עבודה עמוסה לחודשים הבאים. אין מה לומר תענוג אמיתי בייחוד מה שהלך שם באמצע הסט. לקראת סוף הסט הרצועה OHM באה והופכת להיות מפלצת ג'אמית אינסופית טורפת כל מה שזז ובמהלכה מר קפלן אומר נואש מהגיטרה המחורעת שלו ובהפתעה גמורה מוריד אותה מעצמו ומלביש אותה על בחורה מופתעת סמוך אלי כאילו בוטח בה שתיישם את כל שיעורי ה-AIR GUITAR שכולנו תירגלנו עד אותו הרגע. לאחר המופע התחלנו לדבר ומסתבר שיש לה שם מדליק (לבחורה קוראים.......אריאל!) ושהיא באה למופע לחגוג את יום הולדתה. יופי של הפתעה הוא סידר לה אם כך. לאחר ניפוצו הסופי של הסט הטנגו שבו ועלו להדרן עם שלוש קאברים, השד זוכר בדיוק איזה (הראשון היה ל-SMALL FACES).
שורה תחתונה מבחינתי, הגברת אמרה שפעם אחת הספיק לה לאזניים. כלומר היא אמרה שאני בהחלט ארוץ לראות אותם פעם הבאה שהם כאן. ואולי חשוב מזה, בהתאם לבעיות שמיעה כעת גם הגירוי גדל לאחר אתמול ולכן בהחלט ארחיב את מספר האלבומים שלהם אצלי.
זהו. סוף. רות. ג'ורג'יה.
דוקטור אתה שומע אותי? איירה איירה?
אז עם שלושה אלבומים ברשותי (מתוך שלושה עשר) בלבד פילסתי את דרכי אתמול בערב לראות את איירה קפלן, אשתו ג'ורג'יה וחברם להרכב ג'יימס מקניו.
בהחלט לא תנאים אידיאלים יאמרו החכמים, אך בתור מומחה לכניסה למצבים שחכמים ימנעו מהן מלכתחילה, אני אפילו טרחתי להוסיף דרגת קושי מכובדת – הבאתי עימי את הגברת. בכל הכוח וכנגד הסיכויים, אחרת הכיצד נהנה באמת...
אז מה היה שם?
ובכן, אחרי שהסדרנו את עניין הזהויות והכרטיסים ("מה, היית צריך לשלם עבור הרעש זה?" "אני מקווה שהתשלום כולל בדיקה אצל רופא אזניים כבר מחר" "הלו גברת חצי מההופעה אקוסטית") נכנסנו בחסות אור הניאון אל מרכז החלל. אלכוהול ומשקאות ממוקמים אי שם בברים בדפנות החלל, המרכז כבר מפוצץ באוהבי הטנגו וממולם במה קטנה למחוררי הערב.
ההופעה מחולקת לשני סטים, אקוסטי ורך מול חשמל מועך אזניים.
היות והטורנדו בבית החליט לעקב אותנו ב(עוד)מופע הארדקור פאנק, עת הגענו להופעה היה צורך לגבש אסטרטגיה נכונה שתשלח אותנו לכיוון הבמה עד שנוכל לצבוט לג'ורג'יה בפופיק מינימום.
הבירה ביד והסט האקוסטי יוצא לדרך. ארבעים דקות לערך נחמדות לחלקים, מעין לו-פיי דרימי פופי משהו, קליט עד מרחף. הגברת לידי אהבה, למרות שטרם נבדק מדעית מה תרמה הבירה לעניין. כשלעצמי, הסט היה בהחלט לא רע אם כי חייב לציין ש:
1. לעומת האלבומים, השירה הלוחשת/צפה של איירה בהופעה מאוד מאוד מזכירה את הצד הווקלי הרגוע של ווטרס. משום מה. לא התלהבתי יתר על המידה.
2. הרצועות היותר טובות, BY FAR, הן אלו שג'ורג'יה תופסת את עמדת השירה ואיירה רק פורט על האקוסטית ומביא קולות ליווי. ההגשה שלה איכשהו מרגישה יותר נינוחה והיא מצליחה ליצור מעין הרגשה חלומית והשיר ממריא לטעמי. ולעיתים גם הקצב הרגיש הרבה יותר נכון. זה מה אני הרגשתי בכל אופן.
3. נחמד נחמד, הם אפילו ניגנו את SATELLITE הסוגר את אלבומם האהוב עלי מ-92, אבל לא באתי בשביל הסט האקוסטי.
הפסקה של עשרים דקות, וכאן באה לידי ביטוי חשיבותה של ההפסקה במופעי רוק באוסטרליה. האוסטרלים שותים בירות. בלי סוף. והם חייבים לתדלק. חייבים. והפסקות הרי נועדו למילוי המיכל. וכך, עת כולם עשו אחורה פנה לכיוון האלכוהול, שתי נפשות טהורות במרכז החלל ויתרו על אספקת אלכוהול זמינה תמורת קו במה וצילצולים מחוררים באזניים ידי סט חשמלי תוצרת יו לה טנגו, ממש כאילו הם פה אצלי בסלון עכשיו. איירה שניים סוכר בלי חלב תודה.
חזרה למציאות. הלהקה חוזרת לבמה, לקהל הובהר מקומו הטבעי (מאחורינו), ואני בסך הכל נירתמתי לעזרת איירה ויחדיו קשרנו נכון את השרוך בנעליו (ג'ורג'יה ככה גידלת בעל...). ואז זה התחיל. במעוף הזרוע הראשון על המיתרים, מכת דיסטורשן ראשונה סימנה את הכיוון הראוי – כולם בדרך למריפאה יצטרכו לעבור בדיקת שמיעה בימים הקרובים. מלבד אולי גברת נכבדה (אמצע חמישים לפחות!) שעמדה לצידנו וענדה אטמי אזניים צבאיים לתפארת עצמה. ובסט הזה היו פחות דיבורים בין השירים והוא הורכב מרוקנרול רועם וסידרת ג'אמים פנטסטיים בני 9-12 דקות כל אחד. היה בןבןזונה. איזו הנאה. בשביל זה בדיוק באנו עד הלום. והגברת הסכימה לחלוטין. רק משום מה מבטה היה כאילו שטף אותה מערבל בטון...כלומר היא מאוד הסכימה שהאסטרטגיה שהובילה אותנו עד לבמה הייתה כדאית! רק אולי לא בחלק הנכון של ההופעה, אבל זה לא הזמן להיות פדנטים...
אז אחרי שהסכמנו על הכתוב מעלה הסט ליסט החשמלי החל עם STUPID THINGS מאלבומם האחרון וחינגת הדיסטורשן יצאה לדרך. הגיטרה איתה פתח מר קפלן את הסט הייתה מחורעת מכל הכיוונים וההרגשה הכללית לאחר הרעש השני WE'RE AN AMERICAN BAND הייתה שהגיטרה הזו מפיקה רעשי ניסור גם ללא מגע של יד אנוש. ג'אם בה וג'אם הולך, איירה מסטול לגמרי מחליף גיטרות, מוריד פידבקים ומסדר לקהילת רופאי האוזניים המקומית עבודה עמוסה לחודשים הבאים. אין מה לומר תענוג אמיתי בייחוד מה שהלך שם באמצע הסט. לקראת סוף הסט הרצועה OHM באה והופכת להיות מפלצת ג'אמית אינסופית טורפת כל מה שזז ובמהלכה מר קפלן אומר נואש מהגיטרה המחורעת שלו ובהפתעה גמורה מוריד אותה מעצמו ומלביש אותה על בחורה מופתעת סמוך אלי כאילו בוטח בה שתיישם את כל שיעורי ה-AIR GUITAR שכולנו תירגלנו עד אותו הרגע. לאחר המופע התחלנו לדבר ומסתבר שיש לה שם מדליק (לבחורה קוראים.......אריאל!) ושהיא באה למופע לחגוג את יום הולדתה. יופי של הפתעה הוא סידר לה אם כך. לאחר ניפוצו הסופי של הסט הטנגו שבו ועלו להדרן עם שלוש קאברים, השד זוכר בדיוק איזה (הראשון היה ל-SMALL FACES).
שורה תחתונה מבחינתי, הגברת אמרה שפעם אחת הספיק לה לאזניים. כלומר היא אמרה שאני בהחלט ארוץ לראות אותם פעם הבאה שהם כאן. ואולי חשוב מזה, בהתאם לבעיות שמיעה כעת גם הגירוי גדל לאחר אתמול ולכן בהחלט ארחיב את מספר האלבומים שלהם אצלי.
זהו. סוף. רות. ג'ורג'יה.
דוקטור אתה שומע אותי? איירה איירה?