yes-america

[MajorWinters]

ניסיתי../images/Emo19.gif

באמת שניסיתי. הייתה לי תקופה שהייתי מכור לחצי הראשון, ומכורח הנסיבות, ומהיותי כזה שלא אוהב להפסיק אלבום באמצע, הייתי ממשיך הלאה. הייתי משתעמם. All good people מכיל איזה קטע קליט בהתחלה, אבל ממש לא מצאתי בו הרבה יותר מזה.... ובשאר אפילו פחות... אבל אולי זה יבוא לי עוד שנתיים, מי יודע...

 

[orbiti]

תגובה

"לכן, אני לא מאמין שיש אלבום שלהם (מאותה תקופה) שיבריח מאזין פוטנציאלי, שהיה מתאהב בהם לו היה מתחיל עם אלבום אחר." בהחלט יש, ואני דוגמא מובהקת לכך. בגיל 16 הייתי בשיא ההתלהבות מהלהקות הגדולות של הפרוג. האזנתי לקרימזון, ג'נסיס, פינק פלויד, ג'תרו טאל וקאמל, ובאופן טבעי המשכתי לפרג'ייל של יס (לפי המלצת אולמיוזיק והאתר של ברייטמן). פרג'ייל פשוט הבריח אותי מהלהקה הזאת לחלוטין, למרות שניסיתי להקשיב לו בכמה וכמה הזדמנויות. במשך תקופה ארוכה המשכתי להחזיק בדיעה שיס היא הלהקה שמייצגת את הנפיחות העצומה של הפרוג - שהסולן שלה שר בקול גבוה מאד סתם כי בא לו, ושהגיטריסט פשוט נשמע רע ברגעים שבהם הוא לא מנגן על גיטרה אקוסטית. האזנתי אחרי זה גם ליס אלבום, שנשמע לי אפילו יותר גרוע וחובבני. בסופו של דבר, אחרי כמה חודשים ושכנועים מאסיביים של אנשים ששוחחתי איתם באיי סי קיו, החלטתי להאזין בכל זאת גם לקלוז טו דה אדג', ששכנע אותי לחלוטין שיש משהו קסום בלהקה הזאת. כשיצא הרימאסטר של פרג'ייל לפני שנתיים בערך, החלטתי שאני אתן לאלבום הזה עוד צ'אנס, ובסופו של דבר היום אני לא חושב שהוא גרוע כפי שחשבתי אז, אבל הוא בהחלט לא יצירת מופת של הז'אנר - מקסימום שלב התפתחותי מסוים, בדומה לdays of future passed של המודי בלוז.

 

[אליהו חרמון]

או-קיי - טעיתי

מוזר, אבל אני התחלתי עם Fragile. מה שכן, כלל שאימצתי לי לפני המון זמן לגבי אמנות בכלל, ולא רק במוסיקה: לא חורץ דעה על סמך יצירה אחת (דיסק, סרט, ספר, ...). היות והכל עניין של טעם בסופו של דבר, ואני מעצב את הטעם שלי בעצמי (לעולם לא אפסול משהו רק כיוון שמישהו אחר לא אהב אותו), חבל לי לפספס עולם שלם רק כיוון שלא פגעתי בול בדלת הראשונה. (ואני רק תוהה לסיום: Fragile? נפיחות??)

 

[orbiti]

אני אנסה להבהיר

בסה"כ אלה תחושות שעלו אצלי כשהייתי בן 16, ומן הסתם הן שונות היום, אבל: א. באותה תקופה הייתי מאזין הרבה פחות מנוסה, ולכן הקשבתי קודם כל לאסתטיקה ורק אחרי זה ללחנים ולמוזיקה. מהבחינה הזאת פרג'ייל (במיוחד בגירסה הישנה שלו, לפני הרימאסטר) נשמע ממש רע כשלא רגילים לסגנון של הלהקה - הבס של סקווייר כמעט נטולת תדרים נמוכים, והוא גם מנצל כמעט כל אפשרות שיש לו בשביל לעלות אפילו עוד יותר גבוה. בכלל, יס נשמעים לפעמים כמו תחרות על הצליל הגבוה ביותר - האו (כשהוא לא מנגן על גיטרה אקוסטית) מתרוצץ במשך שירים שלמים על האוקטבות הגבוהות של הגיטרה, ווייקמן משיב לו על הקלידים, ואפילו אנדרסון לא ממש עוזר בעניין הזה. בקלוז טו דה אדג' הדבר הראשון שאפשר לשים לב אליו הוא התקדמות עצומה מהבחינה הזאת - כל התדרים נשמעים מאוזנים (למרות שעדיין חסרים מעט תדרים נמוכים בבס של סקווייר), האו שכלל בהרבה את סגנון הליווי שלו והפך אותו להרבה יותר מחושב, הרמוני ומעניין, ובאופן כללי ההרגשה היא של גיבוש פנימי הרבה יותר טוב בנגינה של הלהקה. ב. יש משהו מאד לא מוזיקלי בהרבה קטעים באלבום הזה. הריף המוגזם והיותר מדי מחקה את קרימזון (בגלל העיבוד והכרומטיקה) בheart of the sunrise, לדוגמא, או קטע הפסנתר שנשמע בהתחלה מגניב אבל לא ממש הולך לשום מקום בsouth side of the sky. קטע הסולו של ברופורד חמוד אבל סתמי וקצר מדי, ותמיד נשמע לי כאילו יש משהו לא בסדר בהרמוניה של ראונדאבאוט (אם כי אני עדיין לא בטוח מה זה בדיוק). כאמור, היום הדברים האלו פחות מפריעים לי (הרימאסטר קצת עזר לעניין), אבל אני עדיין חושב שפרג'ייל הוא אלבום בינוני למדי, ואני לא ממליץ עליו לאף אחד שלא מכיר בע"פ את שלושת האלבומים הבאים של הלהקה.

 

[trilliane]

למה שירים קצרים זה טוב?

או כמות רצועות? למי אכפת? אני לא הולכת על הכמות, אני הולכת על האיכות. כשאני רוצה שירים לשיר איתם, יש לי מחזות זמר, פסטיבלים, יש לי פופ ורוק ובאמת לא חסר. אני מודה שרוק מתקדם לא גורם לי לרצות לשיר איתו, אם כבר אז לנגן איתו/אותו (מה שלצערי ב-90% מהזמן נשאר בגדר פנטזיה, כי אני לא ממש ברמה המתאימה). רוב הזמן אין לי מושג מה הם שרים שם (למעט פינק פלויד. אבל בשירים שלהם הם מרגישים לי יותר רוק ופחות מתקדם). הבנתי (בעיקר מקריאת הביקורות של אורי) שהמילים אמורות להיות שנינויות בריטיות וביקורות פוליטיות נוקבות על הממשל ובכלל, אבל זה לא באמת מעניין אותי (ואני משתדלת לא להרגיש רע בגלל זה). אם לסכם - כמו בג'אז, אותו אני מעדיפה לרוב אינסטרומנטלי, גם ברוק המתקדם אני לא ממש מחפשת מילים או שירה, או דברים שנשמעים כמו שירי פופ. בשביל זה יש שירי פופ! לא אכפת לי אם זה נחתך באמצע ל-10 רצועות (הלא אווז השלג הוא אלבום שלם רצוף "חתוך" להמון רצועות. אז מה? בלי להסתכל על המספר ב-CD אין לי שמץ של מושג מתי הן מתחילות ונגמרות, וזה לא באמת משנה). לא אכפת לי אם זה באורך של 5 דקות או 20. אם זה עשוי מספיק טוב ומעניין, מצליח לשמור על רמה טובה לאורך 20 דקות - פנטסטי! את 'פעמונים צינוריים' קניתי לפני שנים רבות, ולא ממש הזיז לי שיש בו 2 קטעים של 20 דקות. גם ב-Thick as a brick יש שתי רצועות כשכל אחת היא צד בתקליט (אפילו שאני מכירה אותו רק בדיסק) ואני חושבת שהוא אחד מהאלבומים הכי קליטים של ג'ת'רו טאל. הרבה יותר מאקוולאנג, למשל (ובאחרון, כידוע, דווקא יש הרבה שירים קצרים יחסית). זה כיף לגלות מוזיקה שהיא אהבה משמיעה ראשונה, אבל ברבות השנים למדתי שמוזיקה שדורשת כמה האזנות עד שהיא נתפסת באוזן היא לא פחות טובה. לא פעם השירים/קטעים הקליטים הם אלה שנמאסים הכי מהר, ואלה שאני נשארת איתם לשנים רבות הם אלה שלקח לי הרבה זמן לגלות. אני לא מפחדת להכיר מוזיקה שהיא פחות קלה להאזנה ראשונה. לפעמים גם ההאזנה העשירית לא תעזור, אם זה לא הטעם שלי בסופו של דבר. אבל זו לא סיבה לא לנסות. אני מעדיפה להתחיל ממשהו שאנשים אומרים עליו שהוא טוב ומשקף את התקופה היותר בשלה בלהקה, מאשר להאזין לבוסר רק כי הוא לא ישרוט את נפשי הרכה. היה מישהו שאמר שעדיף ללכת לפי הסדר. ובכן, אני לא חושבת שהיכרות כרונולוגית עם אמן היא רלוונטית. את רוב האמנים שאני אוהבת כיום לא היכרתי כרונולוגית. למעשה, האלבום הראשון של הביטלס שהיכרתי ושמעתי כאלבום שלם, היה סרנג'ט פפר. הבא אחריו היה אבי רואד... (זה מה שהיה זמין בבית, הוינילים של אבא). לא שזו ממש דוגמה מקבילה, אבל כביכול התחלתי מהטופ, לאן עוד היה להמשיך? אבל היה הרבה לאן להמשיך, למדתי להכיר את כולם (בסדר אקראי) ולאהוב את כולם. כל הדיסקים הרשמיים של הביטלס יושבים אצלי מסודרים על המדף... "כולם היו בני"

נראה לי שאני אלך עם ההמלצה שלך ושל אייל ואחפש את Close to the edge. אני מייחסת הרבה משקל להמלצה של אייל, כי הוא היחיד כאן שמכיר אותי אישית, ויודע פחות או יותר מה הטעם שלי (ומה כבר יש לי על המדף).

 

[שיר דויטש]

מישהו אמר שזה טוב?

אמרתי שזה יותר קל, ושום דבר חוץ מזה. לאנשים קשה להתרכז ביצירה ארוכה של עשרים דקות, ויותר קל להם לקבל אלבום עם רצף של שירים יחסית קצרים, כמו Fragile. כמובן שהכל תלוי מי המאזין ומה רוצים לעשות איתו - לזעזע אותו ולזרוק אותו למים העמוקים, או להרגיל אותו לאט לאט לרעיון. בכל אופן, אני לא ממש מקשיב הרבה לFragile, ואני לא חושב שאי פעם שמעתי את The yes album במלואו, ובשבילי Close to the edge היה התחלה מצוינת.

 

[trilliane]

ואני ניסיתי לטעות שמה שקל (לי)

זה להתחבר למוזיקה טובה... לא משנה מה האורך שלה. לפחות אצלי. תחליף את המילה "טוב" ב"יתרון", או ב"עדיף" כי זו פחות או יותר היתה הכוונה. כמעט ושכחתי - תודה לך ולכולם על הטיפים וההמלצות

 

[trilliane]

והצלחתי לטעות! ../images/Emo6.gif

התכוונתי שניסיתי לטעון, כמובן.

 

[שיר דויטש]

אבל אני מניח שאת כבר יודעת

שזה לא ממש נורמלי. ובלי להיכנס לדיון על מוסיקה "טובה" ושירי פופ, כי ממש אין לי כוח לזה, כל מה שנאמר זה שלקהל הרחב והרגיל קשה להקשיב ליצירות ארוכות. זה מפחיד אותם, זה לא מעניין אותם. הם לא אוהבים "מוסיקה עם כלים", ואם רוצים להכניס אותם בעדינות ובתחכום לעולם הפרוג, אז אולי פרג'ייל (אולי! בטח יש אלבום אחרים שעדיפים) הוא האלבום בשביל זה. למען האמת, אולי לא כדאי לתת להם להתחיל עם יס בכלל.

 

[orbiti]

צודק, אבל

אני לא חושב שאנחנו צריכים לתת לאנשים את הפרוג במינון קטן ונחמד כדי שהם יהיו מסוגלים להקשיב לו. בדיוק להיפך - צריך לתת לאנשים משהו אולטימטיבי, מרשים ויוצא דופן, כי אחרת זה עלול פשוט לעבור להם ליד האוזן. מאזין פופ שיקשיב לאלבום כמו פרג'ייל עשוי לקבל את ההרגשה שפרוג זה בעצם רוק סבנטיז רגיל, רק עם שירה מאד גבוהה ונסיונות קצרצרים להתחכמויות פסאודו-קלאסיות מדי פעם. נכון, אם הייתי צריך לשלוח שיר פרוג לרדיו סביר להניח שהייתי בוחר בשיר תמציתי וקצר יותר מאשר היצירות הארוכות של יס, אבל אם מישהו מתכוון מראש להאזין לאלבום שלם אני לא ממש מוצא טעם לרכך לו את החוויה.

 

[trilliane]

אבל אני פה, אני לא הקהל הרחב

אני כבר יודעת שאני אוהבת את הז'אנר. אז כשאמרתי שאני לא מכירה את יס ותהיתי האם כדאי להתחיל מהאוסף, זה היה קצת מבאס לקבל כזו התייחסות. אגב, אני מסיונרית של סדרות טלויזיה ('באפי' בעיקר) אבל לא מיסיונרית של מוזיקה. אני מזמן ויתרתי על לנסות לשכנע את הסביבה לאהוד את המוזיקה שאני אוהבת. כשהחברה לא מתאימה לז'אנר מסויים, אני פשוט מוצאת (לצורך העניין) חברה אחרת (ואז יש לי עם מי ללכת להופעות).

 

[שיר דויטש]

באפי - הן זה משובח

אבל זה כבר למסרים אישיים וכאלה. האמת היא שאני התחלתי מClose to the edge ואוסף Yes Classics, וזאת הייתה התחלה בסדר גמור.

 

[trilliane]

than Close to the edge it is! ../images/Emo98.gif

ואם אתה חזק ב'באפיזם', אני יכולה למכר אותך לקהילה אחרת...

 

[אליהו חרמון]

שימי לב שלא אמרתי באופן

כללי שהיכרות כרונולוגית עם אמן היא רלוונטית, אלא שבמקרה הספציפי של Yes זו דעתי ותחושתי. גם אצלי, את רוב האמנים שאני אוהב לא היכרתי כרונולוגית, ונכון - אולי לא הייתי מגיע לאהוב מאד את Trespass לולא Selling England, או את Moonmadness לולא Snow goose, או את Saucerful of secrets לולא Meddle. אבל במקרה המאד ספציפי של Yes זו המלצתי, שאינה מחייבת אף אחד, כמובן. שימי לב גם שכל הפתיל התייחס לאלבומי Yes שנוצרו בין השנים 1971 ל-1977, ואף אחד לא דיבר, למשל, על Tormato או 90125. הסברתי גם את דעתי: אצל Yes אני רואה במיוחד קו רציף וטבעי בין The Yes Album לבין Relayer (למרות שכפי שכבר ציינו פה: גם Going for the one טוב מאד, אבל דעתי האישית: עד אליו הקו היה בעליה מתמידה, כש-Relayer הוא הפסגה). לכן, הכרות "כרונולוגית" מספקת את מירב הסיכויים להנות מאד מכל אלבום בעת שמתוודעים אליו, ומקטינה את הסיכוי להתאכזב מ-Fragile רק בגלל ש-Close to edge, Relayer ו-Tales מכים בך חזק יותר. (זו בכל אופן התחושה שלי). נקודה נוספת: אצל Yes במיוחד, ההתפתחות היא בין היתר תולדה של שינויים פרסונליים, שיש להם השפעה עצומה על היצירה המוסיקלית (ברופורד -> וויט, וויקמן -> מורז). האלבומים הגדולים של הביטלס, ג'נסיס, Camel, פינק פלויד ורבים אחרים נעשו בד"כ ע"י אותו הרכב, או אותו "גרעין קשה" של יוצרים. (לכן גם כששאלת להיכן להמשיך, לא ראיתי שהציעו לך אלבומי טרום-האו או פוסט-אנדרסון...)

 

[XCLASS]

FRAGILE הוא באמת יותר קל להאזנה...

גם אני התחלתי עם RELAYER והתלהבתי ממנו אבל אני חושב שמי שמתחיל לשמוע יס או פרוגרסיב בכלל יותר יסתדר עם FRAGILE יותר קל לאוזן ועדיין מצוין

 

[MajorWinters]

למה?../images/Emo19.gif

הרי "אין חכם כבעל נסיון" והרי אתה, חכם עם נסיון, הולך נגד עצמך בכך שאתה ממליץ ללכת אחרת מהדרך בא אתה התחלת, ועליה אתה (ואני) מפציר(ים) כמוצלחת. אז למה?

 

[XCLASS]

התחלתי והייתי מרוצה אבל

עדיין אני חושב שרוב האנשים שמתחילים לשמוע את יס יוכלו יותר להתחבר לפרג'ייל מאשר לRELAYER בגל שהוא יותר פשוט לשמיעה ויותר קליט מאשר RELAYER ובמיוחד GATES OF DELIRIUM

 

[emmily plays]

לי לקחו 4 שמיעות

כדי לאהוב את פרג'ייל. אבל בסוף התאהבתי בו סופית. למרות שעכשיו מרוב חרישה מסיבית כבר קשה לי לשמוע אותו. בכל זאת את מוד פור א דיי אני שומעת לפעמים לבדו כי הוא מרגש אותי כל פעם מחדש. את "קלוס טו דה אדג'" אני מחבבת אבל פחות מאשר את פרג'ילל. יס אלבום הגיע לדיסקמן שלי לפני כשבועיים ואני מחבבת אותו מאוד. אגב אני מסכימה עם מה שאמרו פה לגבי זה שהשירים או האלבומים שאוהבים מיד, גם נמאסים מהר יותר. זה קרה לי עם הרבה אלבומים. היחיד שעדיין "עושה לי את זה" כל פעם מחדש זה סלינג אינגלנד. אולי כי זה האלבום הפרוגרסיבי הכמעט ראשון שלי (כלומר הראשון שממש ממש אהבתי, הראשון באמת היה פאשון פליי, שכולם מתפלאים איך זה דווקא משך אותי לפרוג ולא גרם לי לברוח בצעקות אימה. אבל כזו אני.)

 

[trilliane]

passion play הוא כנראה אכן טעם נרכש

(כמו שאייל הבטיח). לא אהבתי אותו משמיעה ראשונה, אבל איפשהו בשמיעה שלישית הוא התחבב עלי ביותר, ולא הצלחתי להבין מה רציתי ממנו בשמיעה הראשונה, או למה הוא נחשב ללא מוצלח / קשה. אולי הוא לא מושלם לכל אורכו (מעטים אלה שכן, כך שהוא ממש לא היחיד...) אבל בהחלט יש לו רגעים מוצלחים ביותר לטעמי. אגב Selling England, גם אצלי הוא האלבום הפרוג הכמעט ראשון (בדיעבד היו לי לפניו את הפעמונים של אודלפילד ואת הצד האפל של פ"פ (למי אין?) רק שאני לא כ"כ מחשיבה אותם כ"פרוג"). אפשר לומר שהוא בעצם האלבום איתו התחלתי והוא משך אותי להאזין לפרוג, אבל לא באופן המסורתי... זה סיפור די משעשע (חפשו בתגובות).

 

[emmily plays]

נחמד...גם אצלי זה סיפור משעשע

היה לי ידיד (הוא חי, רק לא בקשר, לצערי) שהוא פנאט מושבע של ג'ת'רו טאל. יומחד הוא נתן לי דיסק אמ פי 3 של 15 אלבומים שלהם, ולא טרחתי להקשיב כי היתי בתקופת האנטי מחשבים שלי. למעשה הוא רצה שאשיר בלהקת הקאברים שלו לשירי ג'ת'רו טאל ושאר ירקות פרוגרסיביים.החבר שלי דאז הוריד לי מהרשת את "אטום כלבנה" (ראיתי שזה קטע של 45 דקות וחשבתי שעדיף כבר לשמוע אלבום שלם ולא שיר שיר. ליטל דיד איי נואו שזה יצירה פרוגרסיבית ארוכה ולא קלה לאוזן הלא מיומנת. שמעתי, ולא אהבתי. חשבתי שזה יומרני ומנופח. כמה חודשים אחר כך היתי בפסטיבל רנסנס. כאוהבת מושבעת של מוזיקת חלילים הלכתי בעיקר למופעים שכללו מוזיקת חלילים. כששבתי הביתה רציתי עוד קצת חלילים, ונזכרתי שיש לי דיסק של ג'ת'רו, ושאם זכרוני אינו מטעני הם מנגנים בחליל. האלבום הראשון שהופיע בדיסק מן שלי (כי אז כבר היה לי דיסקמן קורא אמ פי 3) היה פאשון פליי. והשאר, איך אומרים- הסטוריה.