Yes בברלין - חלק 1
כשאני אתפוס את האידיוט ששיבץ את ההופעות של קינג קרימזון ו-Yes בפראג באותו יום באותה השעה, אני אעשה לו דפנסטרציה – מנהג צ'כי עתיק יומין של התנקשות באנשים ע"י השלכתם מחלונות. ידעתי שאני חייב לראות את ההופעה. לפני שנה וחצי הייתי באמסטרדם וגיליתי בהתרעה קצרה שהם מופיעים מרחק ארבע שעות נסיעה משם, באנטוורפ שבבלגיה. מאחר ולא היה לי מושג אם הם שווים צפייה בימינו, שלחתי אימייל בהול לאורי ברייטמן שכתב לי בחזרה שאני חייב לסוע, ושאני לא אסלח לעצמי אם אני לא אעשה את זה. בסופו של דבר לא נסעתי, ואכן כפי שאורי חזה, התחרטתי על זה בדיעבד. אז ידעתי שהפעם אני לא מפספס ויהי מה. הפתרון היחידי למצב היה לנסוע לברלין, 5 שעות נסיעה מפראג, ולראות את יס שם, וכך היה. על הכרטיס נכתב שהמופע מתחיל בשמונה, מה שאומר בעברית פשוטה שהוא לא יתחיל לפני תשע, וגם זה בהנחה ולא תהיה להקת חימום. ורצה הגורל ועקב בעיות החניה בברלין יצא שבאמת איחרנו להופעה, והגענו לאולם ב-8:30. "לא נורא", זרקתי לאחי בדיחת פרוגרים ישנה, "אנחנו מאחרים בחצי שעה – מקסימום נפסיד שליש מהשיר הראשון". ולתדהמתי, לא הייתי כל כך רחוק מהמציאות. ממתי מתחילים הופעת רוק בזמן?! גרמנים, לך תבין. בנקודה זו אני חייב לעשות גילוי נאות – אני לא מעריץ יס טיפוסי. למעשה, יש לי חורים גדולים בדיסקוגרפיה שלהם שאין לי צורך מיוחד להשלים, ואפילו את האלבומים שאני מכיר מעולם לא חרשתי לעומק. Fragile לדעתי הוא יצירת מופת, ובכל שאר האלבומים יש קטעים מצוינים וגאוניים, אבל אני לא מת עליהם כיצירות שלמות. האמת, רק לפני חודשיים התחלתי להתחבר מחדש ל-Close to the Edge, וגם זה קשה לי. ואני גם מאלה שחושבים שריק ווייקמן הוא קלידן פלצן ובלתי נסבל, שפה ושם יש לו יציאות טובות. יס לא כל כך עושים לי את זה, ועל כן היו לא מעט קטעים בהופעה שנשמעו לי מוכרים, אך לא ממש זיהיתי אותם ומאין הם לקוחים, ואיתכם הסליחה. דבר ראשון – הלהקה, שחזרה להרכב שקרוב להרכב המקורי, נראית נורא. סטיב האו מתחרה רק במרטין באר של ג'תרו טאל על תואר הגיטריסט המתפרק ביותר. ריק ווייקמן ללא ספק צובע את שיערו בבלונד מרהיב, בהנחה וזו לא פיאה. שאר חברי הלהקה מנסים להזדקן בכבוד, אבל לא ממש הולך להם. ההופעה הסתיימה ב-23:00, והחשד שלי הוא שזה בגלל שהם היו צריכים לקחת גלולות וללכת לישון. ואני כמעט משוכנע שלצד הכבלים של הגיטרות שהשתלשלו להם מהמותניים, ראיתי גם צינורות של קטטר. היחידי שאיכשהו יצא טוב מבחינת תדמית והופעה הוא הבסיסט כריס סקווייר, שקפץ והשתולל כאילו הוא בן 20, והצליח שרוב הזמן זה לא ייראה פאתטי. אם כי אפילו לו היו רגעים מביכים, והשרשראות שביצבצו לו מתוך החולצה הפרחונית המצחיקה בטח שלא עזרו. על החולצה של האו, שנראתה כאילו נסרגה ביד ע"י שתי זקנות ברומניה, מוטב שלא להכביר מילים. ואת הז'קט המצועצע עם ציורי התווים של ווייקמן כבר הזכרתי? ולעומת זאת, ובטון חיובי יותר – כל חברי הלהקה נמצאים בכושר מצוין. מנגנים ללא רבב, ובבטחון מלא. היחידי שמעט החליד הוא ג'ון אנדרסון, שלקראת ההפסקה באמצע המופע לצרכי תה, רקיקים וריקון קטטר, ניתן היה לשמוע את קולו רועד לרגע ומזייף קלות. מאוד קלות, חסר משמעות ממש. בסך הכל – אין תלונות. כמעט, בעצם. המתופף אלן ווייט תמיד נראה לי סתמי. המופע הקצין את הדיעה שלי עליו – הוא מתופף איום ונורא. הוא פיספס בשיטתיות כל הזדמנות לעשות משהו מעניין, החריב בכשרון רב כל פיסת גאונות שביל ברופורד יצר לפניו, ויותר מהכל נראה שהוא לא באמת מבין את התפקיד של מתופף בהרכב רוק מתקדם. הוא בעיקר השתדל לתת קצב ולהתעלם מ-70% מהמצילות שלו, שהשתעממו נורא.
כשאני אתפוס את האידיוט ששיבץ את ההופעות של קינג קרימזון ו-Yes בפראג באותו יום באותה השעה, אני אעשה לו דפנסטרציה – מנהג צ'כי עתיק יומין של התנקשות באנשים ע"י השלכתם מחלונות. ידעתי שאני חייב לראות את ההופעה. לפני שנה וחצי הייתי באמסטרדם וגיליתי בהתרעה קצרה שהם מופיעים מרחק ארבע שעות נסיעה משם, באנטוורפ שבבלגיה. מאחר ולא היה לי מושג אם הם שווים צפייה בימינו, שלחתי אימייל בהול לאורי ברייטמן שכתב לי בחזרה שאני חייב לסוע, ושאני לא אסלח לעצמי אם אני לא אעשה את זה. בסופו של דבר לא נסעתי, ואכן כפי שאורי חזה, התחרטתי על זה בדיעבד. אז ידעתי שהפעם אני לא מפספס ויהי מה. הפתרון היחידי למצב היה לנסוע לברלין, 5 שעות נסיעה מפראג, ולראות את יס שם, וכך היה. על הכרטיס נכתב שהמופע מתחיל בשמונה, מה שאומר בעברית פשוטה שהוא לא יתחיל לפני תשע, וגם זה בהנחה ולא תהיה להקת חימום. ורצה הגורל ועקב בעיות החניה בברלין יצא שבאמת איחרנו להופעה, והגענו לאולם ב-8:30. "לא נורא", זרקתי לאחי בדיחת פרוגרים ישנה, "אנחנו מאחרים בחצי שעה – מקסימום נפסיד שליש מהשיר הראשון". ולתדהמתי, לא הייתי כל כך רחוק מהמציאות. ממתי מתחילים הופעת רוק בזמן?! גרמנים, לך תבין. בנקודה זו אני חייב לעשות גילוי נאות – אני לא מעריץ יס טיפוסי. למעשה, יש לי חורים גדולים בדיסקוגרפיה שלהם שאין לי צורך מיוחד להשלים, ואפילו את האלבומים שאני מכיר מעולם לא חרשתי לעומק. Fragile לדעתי הוא יצירת מופת, ובכל שאר האלבומים יש קטעים מצוינים וגאוניים, אבל אני לא מת עליהם כיצירות שלמות. האמת, רק לפני חודשיים התחלתי להתחבר מחדש ל-Close to the Edge, וגם זה קשה לי. ואני גם מאלה שחושבים שריק ווייקמן הוא קלידן פלצן ובלתי נסבל, שפה ושם יש לו יציאות טובות. יס לא כל כך עושים לי את זה, ועל כן היו לא מעט קטעים בהופעה שנשמעו לי מוכרים, אך לא ממש זיהיתי אותם ומאין הם לקוחים, ואיתכם הסליחה. דבר ראשון – הלהקה, שחזרה להרכב שקרוב להרכב המקורי, נראית נורא. סטיב האו מתחרה רק במרטין באר של ג'תרו טאל על תואר הגיטריסט המתפרק ביותר. ריק ווייקמן ללא ספק צובע את שיערו בבלונד מרהיב, בהנחה וזו לא פיאה. שאר חברי הלהקה מנסים להזדקן בכבוד, אבל לא ממש הולך להם. ההופעה הסתיימה ב-23:00, והחשד שלי הוא שזה בגלל שהם היו צריכים לקחת גלולות וללכת לישון. ואני כמעט משוכנע שלצד הכבלים של הגיטרות שהשתלשלו להם מהמותניים, ראיתי גם צינורות של קטטר. היחידי שאיכשהו יצא טוב מבחינת תדמית והופעה הוא הבסיסט כריס סקווייר, שקפץ והשתולל כאילו הוא בן 20, והצליח שרוב הזמן זה לא ייראה פאתטי. אם כי אפילו לו היו רגעים מביכים, והשרשראות שביצבצו לו מתוך החולצה הפרחונית המצחיקה בטח שלא עזרו. על החולצה של האו, שנראתה כאילו נסרגה ביד ע"י שתי זקנות ברומניה, מוטב שלא להכביר מילים. ואת הז'קט המצועצע עם ציורי התווים של ווייקמן כבר הזכרתי? ולעומת זאת, ובטון חיובי יותר – כל חברי הלהקה נמצאים בכושר מצוין. מנגנים ללא רבב, ובבטחון מלא. היחידי שמעט החליד הוא ג'ון אנדרסון, שלקראת ההפסקה באמצע המופע לצרכי תה, רקיקים וריקון קטטר, ניתן היה לשמוע את קולו רועד לרגע ומזייף קלות. מאוד קלות, חסר משמעות ממש. בסך הכל – אין תלונות. כמעט, בעצם. המתופף אלן ווייט תמיד נראה לי סתמי. המופע הקצין את הדיעה שלי עליו – הוא מתופף איום ונורא. הוא פיספס בשיטתיות כל הזדמנות לעשות משהו מעניין, החריב בכשרון רב כל פיסת גאונות שביל ברופורד יצר לפניו, ויותר מהכל נראה שהוא לא באמת מבין את התפקיד של מתופף בהרכב רוק מתקדם. הוא בעיקר השתדל לתת קצב ולהתעלם מ-70% מהמצילות שלו, שהשתעממו נורא.
