צועניה אדומה
New member
yeah, bitch
באחד הימים אני עולה על אוטובוס לכיוון תל אביב. אני נוסעת אליו.
זאת שעת ערב לא מאוחרת במיוחד, כזאת שבאה אחרי שאנשים חוזרים הביתה מהעבודה ולפני שהם יוצאים לבלות.
באחת מהתחנות עולה בחור צעיר, ואני מנחשת שהוא בסביבות גיל השמונה עשר או עשרים.
יש לו כובע צבעוני על הראש, חולצה עם הכיתוב 'מאד'ר פ'אקר' עליה ומכנסיים שקצת רחבים למידותיו. אזניות תקועות לו בתוך האוזניים והוא צועד כמו מישהו עם שרירים גדולים, למרות שלו, כמעט ואין.
הוא מתיישב באחד הכיסאות הלא רחוקים ממני, ומדבר בטלפון עם מישהי.
'ההא ודע' שלו משתנים כשהוא שואל אותה אם היא רוצה לשמוע משהו. לפתע הוא מתחיל לעשות 'ראפ' באנגלית, והטון שלו נשמע מרוצה מדי. החרוזים שלו מסתכמים בLOW ו-FLOW. הוא איטי במידה מסוימת, בשונה מאנשים שמתעסקים בעניין וטובים בו. כשהוא מסיים, אפשר לשמוע את החיוך המרוצה שלו. הוא מספר לה על הידידות שלו בשמות שקריים שמגיעות מאילת ומכל מיני חורים אחרים כדי לשמוע אותו. הוא אומר שבקרוב יהיו לו הרבה מעריצות וכדאי גם לה להעריץ אותו מהר, לפני שייעלם. "אני אהיה מאד'ר פ'אקין מפורסם!" הוא אומר לה. הקול שלו חזק, כל האוטובוס שומע. אי אפשר לפספס את הכוכב.
ולסיום, הוא אומר את המילה WEED מספר פעמים כזה, שגורם אפילו למעשנים הכבדים ביותר לבחילה.
אני יורדת מהאוטובוס אחריו עם המחשבות הקטנות שצצות לי בכל פעם מחדש כשאני מקשיבה לאנשים זרים.
הרכב שלו מחכה לי במקום שבו קבענו ואני נכנסת. אני מספרת לו על הבחור באוטובוס, ועל העולם הזה שבני העשרים מתכננים לכבוש.
על החלומות שדועכים באיטיות לאנשים בזמן שהם מגשימים ציפיות של החברה, או של אנשים מסביבם.
הוא צוחק ממני כשאני מחקה את הבחור, ואני כל כך אוהבת את החיוך שלו. את קול הצחוק שממלא את החלל בכל פעם שהוא נשמע.
באחד הימים אני עולה על אוטובוס לכיוון תל אביב. אני נוסעת אליו.
זאת שעת ערב לא מאוחרת במיוחד, כזאת שבאה אחרי שאנשים חוזרים הביתה מהעבודה ולפני שהם יוצאים לבלות.
באחת מהתחנות עולה בחור צעיר, ואני מנחשת שהוא בסביבות גיל השמונה עשר או עשרים.
יש לו כובע צבעוני על הראש, חולצה עם הכיתוב 'מאד'ר פ'אקר' עליה ומכנסיים שקצת רחבים למידותיו. אזניות תקועות לו בתוך האוזניים והוא צועד כמו מישהו עם שרירים גדולים, למרות שלו, כמעט ואין.
הוא מתיישב באחד הכיסאות הלא רחוקים ממני, ומדבר בטלפון עם מישהי.
'ההא ודע' שלו משתנים כשהוא שואל אותה אם היא רוצה לשמוע משהו. לפתע הוא מתחיל לעשות 'ראפ' באנגלית, והטון שלו נשמע מרוצה מדי. החרוזים שלו מסתכמים בLOW ו-FLOW. הוא איטי במידה מסוימת, בשונה מאנשים שמתעסקים בעניין וטובים בו. כשהוא מסיים, אפשר לשמוע את החיוך המרוצה שלו. הוא מספר לה על הידידות שלו בשמות שקריים שמגיעות מאילת ומכל מיני חורים אחרים כדי לשמוע אותו. הוא אומר שבקרוב יהיו לו הרבה מעריצות וכדאי גם לה להעריץ אותו מהר, לפני שייעלם. "אני אהיה מאד'ר פ'אקין מפורסם!" הוא אומר לה. הקול שלו חזק, כל האוטובוס שומע. אי אפשר לפספס את הכוכב.
ולסיום, הוא אומר את המילה WEED מספר פעמים כזה, שגורם אפילו למעשנים הכבדים ביותר לבחילה.
אני יורדת מהאוטובוס אחריו עם המחשבות הקטנות שצצות לי בכל פעם מחדש כשאני מקשיבה לאנשים זרים.
הרכב שלו מחכה לי במקום שבו קבענו ואני נכנסת. אני מספרת לו על הבחור באוטובוס, ועל העולם הזה שבני העשרים מתכננים לכבוש.
על החלומות שדועכים באיטיות לאנשים בזמן שהם מגשימים ציפיות של החברה, או של אנשים מסביבם.
הוא צוחק ממני כשאני מחקה את הבחור, ואני כל כך אוהבת את החיוך שלו. את קול הצחוק שממלא את החלל בכל פעם שהוא נשמע.
