yadot abn 4
NBA TODAY 4 / ליאור דה-ברושי 1. אנ.בי.איי 2002, שימו לב: אוניל בריא שווה אליפות. 2. החזרה השלישית של הלייקרס, רבותי, תלויה בבוהן כף רגל. לא, לא הגב הדפוק של ביג מאק או המרפק של אייברסון. אלה לא פציעות לייקריות. בוהן כף רגל. בפעם האחרונה שכוכב לייקרס ברמה של היכל תהילה נפצע קראו לו קארים עבדול ג´אבר. זה קרה היום לפני עשרים ושלוש שנים. הרוקי מג´יק ג´ונסון צעד קדימה במשחק מספר שש בספקטרום בפילדלפיה, כשהחליף אותו בעמדת הסנטר. ארבעים ושתיים נקודות קלע הכל-אמריקאי ממישיגן סטייט. אליפות ראשונה מחמש ללייקרס בשנות השמונים. 3. שנות השמונים מול שנות האלפיים. שתי אליפויות כבר יש ללייקרס. המחשבה שהם פיתחו נטייה לעשורים זוגיים מצמררת. 4. והנה אז, מבעד להלם על האליפות הבטוחה שחמקה לסיקסרס, אני נזכר מחדש בסל של דוקטור ג´יי. הסרט מתחיל כשכף היד הענקית של דוק אוחזת בכדור ספולדינג עור כאילו היה אשכולית אדומה. מאתיים ואחד סנטימטרים של מאסת שריר שחורה מתחילים להמריא בצד הימני של הסל. אתה מצפה להמשך הקבוע, קו ישר לטבעת, אבל לא, דוק לא הולך להטבעת תחנת רוח ופאול בטוח. הוא מפעיל מבער אחורי נסתר, דואה מול פניו המשתאים של קורט רמביס הממושקף ומרחף לצדו האחורי של הסל. התנועה שלו מלאת חן, מסתורית. היא חייבת להיות. הוא מסיים את הפעלול האוירי בסל אחורי, בעזרת הלוח, במין לופ שמזכיר את קליעת האצבע המתגלגלת של איש הקרח ג´ורג´ גרווין. השחקנים קופאים במקום, הקהל שותק, האם יש מילה יותר חזקה מאהבה... אותן שלוש שניות מרוקנות מתוכן את העובדה שאתה אוהד הלייקרס או הסיקסרס. משהו קרה בספקטרום, משהו שהוא מעבר לשתי נקודות, מעבר לניצחון או הפסד. האיכות הבלתי נתפסת של המהלך מפרידה בין הדוקטור לבין העולם. העובדה שאירווינג נמצא בו זמנית לצד ראמביס היא מקרית. באותה מידה מוטי ארואסטי היה יכול להיות שם. הם לא משחקים את אותו משחק כדור. הם אפילו לא באותו ספורט מזוין. 5. זמן אחרי זמן סרט ההקלטה מתגלגל לי במוח. לרגע אני מצליח לשכוח שאני בישראל, שהשניות היקרות של זמן מסך באדיבות הערוץ הראשון ייפסקו באכזריות, שמיד יעלה לשידור ניסים קיויתי וגביע וופ"א שלו, שלעולם לא אוכל לראות את הדוקטור משחק בחיי. גורל דפוק ואכזר שהועיד לי אלוהי הכדורסל. גורל שגם התקליט המייאש של הסיקסרס בשני העשורים האחרונים לא יכול לו. 6. ואז קתרזיס. שלוש שנים אחרי הפיאסקו של משחק שש, פילי מטאטאים את הלייקרס בדרך לאליפות. ערב אחד, בתחילת מלחמת המפרץ, צץ התחת המצטער של חברי הטוב טוני הקטן. הוא מחליק לעברי קופסת קרטון מאובקת, אלה הקלטות של סדרת הגמר. אנחנו בולעים כל מסגרת של סרט ההקלטה. באופן מוזר קשה לנו לחוש בפער הזמן. שנינו מרגישים כאילו סדרת האליפות מתרחשת עכשיו, ודי בטוח לומר שגם אם נצפה בסרט היום לא נרגיש בפער. 7. בחזרה למציאות. המאזן של הראפטורס מאז האולסטאר מתסכל כל חובב טיסה. קרטר, שחקן כל-סביב מושלם, חזר מפציעה והאביב מאחר לבוא בשמי קנדה. טורונטו מצטיירת כדוגמא לאיך לא בונים קבוצה. אם ניקח את תהליך הבניה של הבולס סביב ג´ורדן בשנות השמונים כדוגמת מופת, הראפטורס פועלים בכיוון ההפוך. משחררים את ביג מאק, לא משיגים עוגן בעמדת הסנטר, מבזבזים את שנותיו היפות של אויר קנדה. העובדה שעמדת השוטר מאויישת על ידי מכונת ירייה דל קארי ועמדת הגארד על ידי אלווין ויליאמס לא מספיקה. פאפה אולאג´ואן וסקיני קלארק לא מספקים תשובה לקרבות בדביזיה המרכזית של המזרח. ישועה לא תגיע מהדראפט אלא בטרייד על כל הקופה, להוציא קרטר. בסביבות יולי 2002 לני וילקינס יצטרך לעשות את שיחת הטלפון לביירון סקוט. החלום, סקיני קלארק ואלווין ויליאמס תמורת טוד מקאלה וקרי קיטלס. ניסיון ובגרות מול נעורים ופוטנציאל. 8. אחרי הטרייד, כשהכדור יגיע לידי קרטר, נוכל לתבוע את התשובה לשאלת הטבעת ומתי בדעתו לענוד אותה. 9. הסיבה למקום התשיעי במערב של הקליפרס היא חוסר ניסיון. יש להם היכולת לנצח את הלייקרס, הקינגס, מיני או דאלאס, ולא רק בערב נתון. למעשה זה מה שהם עשו למיני, בליל שני 11 במרץ, בחוץ, ובלי אודום הסטלן המושעה. דאריוס מיילס בן העשרים נתן את משחק העונה. מעבר למקבץ הטבעות סטנדרטי, השש רגל תשע הוכיח שהשתלט על הקליעה מהעשרים רגל. את הקליעות הוא שם בתוך השטף של המשחק, בין הטבעה לאלי הופ. האיש השישי של הליגה הופך בהדרגה למשהו בין ביג מאק לבין קווין גארנט, עם נגיעות פיפניות-הגנתיות. מעל התבשיל אפשר לגרד קורט שון-קמפיות, טרם עידן ההסנפות. 10. מיילס לא שיחק לבד בהצגה. היו גם מגיניס וריצ´רדסון, ברנד ושון רוקס. אבל מיד בהתחלה האוטומט פיאטקובסקי שלף את העוזון. שלוש שלשות רצופות שיחרר האוטומט על הסובאח. שחרור מהיר, מדויק, כמו שכתוב בספר הקלעים בהוצאת הודג´ס את אליס ופקסון. משיקולי הגנה, ג´נטרי סיפסל את פיאטקובסקי בהמשך המשחק. אבל השלשות המשיכו. מגיניס וריצ´רדסון מיסמרו אותם ללא רחם. 11. למרות היד החמה, הקליפים ניצחו בגלל ניהול משחק מצוין. הם לא ביזבזו יתרון דו-ספרתי אלא טיפחו אותו בסבלנות התקפית והגנתית מרשימה, מחסלים את ריבאונד ההתקפה של מיני. גארנט, ג´קסון ובחירה מספר אחת ג´ו סמית אוגרפו החוצה מאזור הצבע פעם אחר פעם. מדי פעם נסטרוביץ´ הבליח באיזה סקייהוק, אבל כשז´רביאק ובילופס נאבקו עם הזריקה מבחוץ, מיני רשמה הפסד רביעי רצוף. 12. הניצחון על הזאבים מעורר את סיוט הפלייאוף של עלית המערב. ארבע המשפחות השולטות בטבלה המערבית מתקשות לישון בשקט בלילה בכל פעם שהסיכוי לפגוש את הקליפרס בסיבוב הראשון גובר. הן מעדיפות את יוטה וסיאטל, או אפילו את פורטלנד. מצד שני, יש סיבה להן סיבה להישאר אופטימיות כי למרות המאזן החיובי של הקליפים הם בינתיים בחוץ. המערב הוא לא המזרח, כאן חמישים אחוז וקצת לא שווים אוטומטית פלייאוף. 13. מאמנים אוהבים הרגלים. אפשר לבנות מהלך נגד תבנית הפיק אנד רול של יוטה, ההתקפה של פייטון, מייסון ובייקר לא דורשת התאמות הגנתיות מסובכות למדי ובסרט של פורטלנד בפלייאוף כבר צפינו. אבל אז אתה מקבל את הקליפרס, וגם אם השם שלך ג´וני באך מה כבר אתה יכול לתכנן נגד קבוצה שכמעט כל שחקן בה דורש שמירה כפולה, שמסוגלת לבצע ריצה דו ספרתית בשלוש דקות, שמתעופפת לאלף ואחד כיוונים? מעשית כלום. 14. הקליפים בנויים באופן המאוזן בליגה. לא עמוק מדי כמו דאלאס, לא שניים והיתר כמו הלייקרס. בוודאי לא כמו הליצנים מפילדלפיה. לאלווין ג´נטרי יש בכל עמדה את אחד השחקנים הטובים בליגה, והספסל בראשות מיילס מזכיר את הביצועים העתידיים של מטוס הקרב הבא של חיל האויר האמריקאי, למען האמת הוא קצת עולה עליהם. ואם אלג´ין ביילור ייפטר מהקריזים לטריידים, לקליפים לא תהיה ברירה אלא להגיע לטקס הקלישאות של אהמאד רשאד, דיוויד שטרן ורשת איי.בי.סי, מתישהו באמצע יוני 2004. בחזרה אליך, מארב.
NBA TODAY 4 / ליאור דה-ברושי 1. אנ.בי.איי 2002, שימו לב: אוניל בריא שווה אליפות. 2. החזרה השלישית של הלייקרס, רבותי, תלויה בבוהן כף רגל. לא, לא הגב הדפוק של ביג מאק או המרפק של אייברסון. אלה לא פציעות לייקריות. בוהן כף רגל. בפעם האחרונה שכוכב לייקרס ברמה של היכל תהילה נפצע קראו לו קארים עבדול ג´אבר. זה קרה היום לפני עשרים ושלוש שנים. הרוקי מג´יק ג´ונסון צעד קדימה במשחק מספר שש בספקטרום בפילדלפיה, כשהחליף אותו בעמדת הסנטר. ארבעים ושתיים נקודות קלע הכל-אמריקאי ממישיגן סטייט. אליפות ראשונה מחמש ללייקרס בשנות השמונים. 3. שנות השמונים מול שנות האלפיים. שתי אליפויות כבר יש ללייקרס. המחשבה שהם פיתחו נטייה לעשורים זוגיים מצמררת. 4. והנה אז, מבעד להלם על האליפות הבטוחה שחמקה לסיקסרס, אני נזכר מחדש בסל של דוקטור ג´יי. הסרט מתחיל כשכף היד הענקית של דוק אוחזת בכדור ספולדינג עור כאילו היה אשכולית אדומה. מאתיים ואחד סנטימטרים של מאסת שריר שחורה מתחילים להמריא בצד הימני של הסל. אתה מצפה להמשך הקבוע, קו ישר לטבעת, אבל לא, דוק לא הולך להטבעת תחנת רוח ופאול בטוח. הוא מפעיל מבער אחורי נסתר, דואה מול פניו המשתאים של קורט רמביס הממושקף ומרחף לצדו האחורי של הסל. התנועה שלו מלאת חן, מסתורית. היא חייבת להיות. הוא מסיים את הפעלול האוירי בסל אחורי, בעזרת הלוח, במין לופ שמזכיר את קליעת האצבע המתגלגלת של איש הקרח ג´ורג´ גרווין. השחקנים קופאים במקום, הקהל שותק, האם יש מילה יותר חזקה מאהבה... אותן שלוש שניות מרוקנות מתוכן את העובדה שאתה אוהד הלייקרס או הסיקסרס. משהו קרה בספקטרום, משהו שהוא מעבר לשתי נקודות, מעבר לניצחון או הפסד. האיכות הבלתי נתפסת של המהלך מפרידה בין הדוקטור לבין העולם. העובדה שאירווינג נמצא בו זמנית לצד ראמביס היא מקרית. באותה מידה מוטי ארואסטי היה יכול להיות שם. הם לא משחקים את אותו משחק כדור. הם אפילו לא באותו ספורט מזוין. 5. זמן אחרי זמן סרט ההקלטה מתגלגל לי במוח. לרגע אני מצליח לשכוח שאני בישראל, שהשניות היקרות של זמן מסך באדיבות הערוץ הראשון ייפסקו באכזריות, שמיד יעלה לשידור ניסים קיויתי וגביע וופ"א שלו, שלעולם לא אוכל לראות את הדוקטור משחק בחיי. גורל דפוק ואכזר שהועיד לי אלוהי הכדורסל. גורל שגם התקליט המייאש של הסיקסרס בשני העשורים האחרונים לא יכול לו. 6. ואז קתרזיס. שלוש שנים אחרי הפיאסקו של משחק שש, פילי מטאטאים את הלייקרס בדרך לאליפות. ערב אחד, בתחילת מלחמת המפרץ, צץ התחת המצטער של חברי הטוב טוני הקטן. הוא מחליק לעברי קופסת קרטון מאובקת, אלה הקלטות של סדרת הגמר. אנחנו בולעים כל מסגרת של סרט ההקלטה. באופן מוזר קשה לנו לחוש בפער הזמן. שנינו מרגישים כאילו סדרת האליפות מתרחשת עכשיו, ודי בטוח לומר שגם אם נצפה בסרט היום לא נרגיש בפער. 7. בחזרה למציאות. המאזן של הראפטורס מאז האולסטאר מתסכל כל חובב טיסה. קרטר, שחקן כל-סביב מושלם, חזר מפציעה והאביב מאחר לבוא בשמי קנדה. טורונטו מצטיירת כדוגמא לאיך לא בונים קבוצה. אם ניקח את תהליך הבניה של הבולס סביב ג´ורדן בשנות השמונים כדוגמת מופת, הראפטורס פועלים בכיוון ההפוך. משחררים את ביג מאק, לא משיגים עוגן בעמדת הסנטר, מבזבזים את שנותיו היפות של אויר קנדה. העובדה שעמדת השוטר מאויישת על ידי מכונת ירייה דל קארי ועמדת הגארד על ידי אלווין ויליאמס לא מספיקה. פאפה אולאג´ואן וסקיני קלארק לא מספקים תשובה לקרבות בדביזיה המרכזית של המזרח. ישועה לא תגיע מהדראפט אלא בטרייד על כל הקופה, להוציא קרטר. בסביבות יולי 2002 לני וילקינס יצטרך לעשות את שיחת הטלפון לביירון סקוט. החלום, סקיני קלארק ואלווין ויליאמס תמורת טוד מקאלה וקרי קיטלס. ניסיון ובגרות מול נעורים ופוטנציאל. 8. אחרי הטרייד, כשהכדור יגיע לידי קרטר, נוכל לתבוע את התשובה לשאלת הטבעת ומתי בדעתו לענוד אותה. 9. הסיבה למקום התשיעי במערב של הקליפרס היא חוסר ניסיון. יש להם היכולת לנצח את הלייקרס, הקינגס, מיני או דאלאס, ולא רק בערב נתון. למעשה זה מה שהם עשו למיני, בליל שני 11 במרץ, בחוץ, ובלי אודום הסטלן המושעה. דאריוס מיילס בן העשרים נתן את משחק העונה. מעבר למקבץ הטבעות סטנדרטי, השש רגל תשע הוכיח שהשתלט על הקליעה מהעשרים רגל. את הקליעות הוא שם בתוך השטף של המשחק, בין הטבעה לאלי הופ. האיש השישי של הליגה הופך בהדרגה למשהו בין ביג מאק לבין קווין גארנט, עם נגיעות פיפניות-הגנתיות. מעל התבשיל אפשר לגרד קורט שון-קמפיות, טרם עידן ההסנפות. 10. מיילס לא שיחק לבד בהצגה. היו גם מגיניס וריצ´רדסון, ברנד ושון רוקס. אבל מיד בהתחלה האוטומט פיאטקובסקי שלף את העוזון. שלוש שלשות רצופות שיחרר האוטומט על הסובאח. שחרור מהיר, מדויק, כמו שכתוב בספר הקלעים בהוצאת הודג´ס את אליס ופקסון. משיקולי הגנה, ג´נטרי סיפסל את פיאטקובסקי בהמשך המשחק. אבל השלשות המשיכו. מגיניס וריצ´רדסון מיסמרו אותם ללא רחם. 11. למרות היד החמה, הקליפים ניצחו בגלל ניהול משחק מצוין. הם לא ביזבזו יתרון דו-ספרתי אלא טיפחו אותו בסבלנות התקפית והגנתית מרשימה, מחסלים את ריבאונד ההתקפה של מיני. גארנט, ג´קסון ובחירה מספר אחת ג´ו סמית אוגרפו החוצה מאזור הצבע פעם אחר פעם. מדי פעם נסטרוביץ´ הבליח באיזה סקייהוק, אבל כשז´רביאק ובילופס נאבקו עם הזריקה מבחוץ, מיני רשמה הפסד רביעי רצוף. 12. הניצחון על הזאבים מעורר את סיוט הפלייאוף של עלית המערב. ארבע המשפחות השולטות בטבלה המערבית מתקשות לישון בשקט בלילה בכל פעם שהסיכוי לפגוש את הקליפרס בסיבוב הראשון גובר. הן מעדיפות את יוטה וסיאטל, או אפילו את פורטלנד. מצד שני, יש סיבה להן סיבה להישאר אופטימיות כי למרות המאזן החיובי של הקליפים הם בינתיים בחוץ. המערב הוא לא המזרח, כאן חמישים אחוז וקצת לא שווים אוטומטית פלייאוף. 13. מאמנים אוהבים הרגלים. אפשר לבנות מהלך נגד תבנית הפיק אנד רול של יוטה, ההתקפה של פייטון, מייסון ובייקר לא דורשת התאמות הגנתיות מסובכות למדי ובסרט של פורטלנד בפלייאוף כבר צפינו. אבל אז אתה מקבל את הקליפרס, וגם אם השם שלך ג´וני באך מה כבר אתה יכול לתכנן נגד קבוצה שכמעט כל שחקן בה דורש שמירה כפולה, שמסוגלת לבצע ריצה דו ספרתית בשלוש דקות, שמתעופפת לאלף ואחד כיוונים? מעשית כלום. 14. הקליפים בנויים באופן המאוזן בליגה. לא עמוק מדי כמו דאלאס, לא שניים והיתר כמו הלייקרס. בוודאי לא כמו הליצנים מפילדלפיה. לאלווין ג´נטרי יש בכל עמדה את אחד השחקנים הטובים בליגה, והספסל בראשות מיילס מזכיר את הביצועים העתידיים של מטוס הקרב הבא של חיל האויר האמריקאי, למען האמת הוא קצת עולה עליהם. ואם אלג´ין ביילור ייפטר מהקריזים לטריידים, לקליפים לא תהיה ברירה אלא להגיע לטקס הקלישאות של אהמאד רשאד, דיוויד שטרן ורשת איי.בי.סי, מתישהו באמצע יוני 2004. בחזרה אליך, מארב.