גחלילית זוהרת
New member
Ya ya yupi yeah
ירושה היא לא דבר פשוט. לפעמים אתה זוכה בה ושמח בחלקך, לפעמים אתה לא מקבל כלום וכל החיים עסוק במחשבה מה היה אילו... ולפעמים אתה זוכה במשהו ואתה מרגיש כאילו נתנו לך לבלוע אבטיח עם הקליפה.
יום שישי צהריים: הפולניה האהובה שלי ,שתבדה לחיים ארוכים בריאים וטובים לבושה כולה במחלצות זוהרות, המקל מבריק והמבט חדור כוונה מתמיד, אני עם בגדי הסוואה עליזים משתרכת אחריה עם שקית אדמונית, פנינו מועדות למטווח. כן כן ב י ד י ו ק למטווח. האקדח בן למעלה מ-100 שנים עוד היה של סבי עליו השלום שנלחם באויבים והצרים הרעים והוא נשאר כירושה וכזיכרון נוסטלגי אחרי מלחמות קשות בכל הרשויות האפשריות, לאחזקה בלבד. אבל מה לעשות שגם כדי רק להחזיק אותו צריך אחת לכמה זמן לירות בו?! וככה אנחנו מוצאות את עצמנו מידי פעם באותה סיטואציה הזויה... במקום לחידוש רישיון ירי, הפעם מצאנו מקום חדש(חשוב מידי פעם להחליף את המקום היא חוזרת ואומרת) ניצבות מול בחור צעיר , שמביט עלינו במבט קשוח ולא מתפשר, "גברת" הוא פונה לזקנה החביבה שלי, "כאן לא מתבדחים, יש לך באמת אקדח??"
והיא בחיוך של נמר שבע קרבות: "לא, יש לי טנק ובאתי לראות אם אפשר לעוף אתו...מה אתה אומר ,אפשר?!" אם הוא היה מכיר אותה יש סבירות גדולה שהוא לא היה מעז לשאול שאלה מכשילה כזו... אבל הוא לא מכיר והוא גם לא היה ידידותי לסביבה... חייכתי לעצמי שיאכל את הדייסה שהוא בישל לעצמו...
"גברת" הוא מרים את קולו "זה מקום רציני עם מוניטין של שנים. אנחנו לא צוחקים על נשק חם."
"אני שמחה לשמוע" היא עונה "ודרך אגב מה זה נשק קר? אני ,את האקדח שלי לא חממתי לפני שבאתי...מה, הייתי צריכה לבשל אותו?"
כדי למנוע מלחמת עולם בטרם זמן, אני פותחת במהירות את השקית האדמונית ומוציאה לאט ובזהירות את האקדח הישן שמוחזק בנרתיק עור יפה.
הבחור נפעם... סוף סוף זכינו ביחס...
"מאיפה יש לך אקדח כזה?" הוא שואל אותי? תוך כדי שריקת הערכה ...והזקנה שלי מיד עונה:
"גנבתי אותו בשוד האחרון שעשיתי בשנת 1786" Ya ya yupi yeah
גברת ! הוא מרים את קולו ונהיה אדום פנים "זה לא משחק ילדים כאן". הזקנה שלי מוציאה את כל הניירת כולל כל האישורים ומנפנפת בהם מול עיניו המשתאות של הילדון החצוף. "בחורצ'יק" היא מפנה אליו אצבע ארוכה: "אני לא באתי לשחק, אני באתי לירות!"
"ועכשיו, תן לי לקנות 5 כדורים כדי שנוכל לירות בכלי היקר שלי ולסיים את המלאכה, אני עוד צריכה להעמיד סיר של מרק היום...."
"את לא יכולה לירות אין לך רישיון" הוא מנסה למלמל..."
בסבלנות רבה היא מקרבת לאפו את צרור הניירות, כשאני שומרת על האקדח במרחק ביטחון, ומנפנפת בעדינות של שור זועם את שלל הרישיונות. "הקשב לי" היא יורה מטח של מילים, "הנה לך כל ההוכחות שהאקדח אכן שלי ובאתי עד הלום כדי לחדש את הרישיון. ועכשיו כל מה שנותר לנו זה לירות בו. קדימה זוז!"
אני ממהרת לשלם עבור 5 כדורים כדי לזרז את תהליך היירי תוך כדי תפילה שקטה שיהיה לבחור שכל לא להתנגד, להיכנע במהירות, לקחת את האקדח, לירות בו ולשחרר אותנו לדרכינו.
הבחור מבין סוף כל סוף שהוא צריך להרים דגל לבן, שהוא חייב לזוז ולירות במהירות האפשרית, אבל לא לפני שהזקנה שלי מקשה ועוצרת אותו כשהוא מועיל סוף כל סוף לנוע "רגע רגע לא כל כך מהר יש לי מקל לאט, לאט. אני רוצה ללוות אותך לראות שאתה יורה כמו שצריך אתה לא נראה לי אחד שיודע לעשות זאת.
אוי אלוהים Ya ya yupi yeah
לא הצלחתי למנוע את המהלך הזה כך שהזקנה הנערצת עלי הולכת כלאחר כבוד אחרי היורה עם האקדח הכי שמור במדינה...
אני שוב משתרכת אחריה נכונה לקרב במידת הצורך כדי שלא יעונה לבחור שום דבר רע, עליה אין מה לשמור, היא במצב יירוט טיל מעולה.
אנחנו נכנסות למטווח כשהוא מבקש מאתנו לשבת בצד ולשים על האוזניים אוזניות נגד רעש הפיצוצים...
.. שום אוזניות שום אטמים ושום כיסא! הזקנה שלי מקרבת את עצמה לבחור ובוחנת אותו בקפדנות ויורה: "קדימה אשש" היא צועקת עליו, אי אפשר היה למנוע את החיוך הקטן שהסתלסל לו מקצה פינו ... והבחור אכן יורה 5 כדורים למטרה.
ברוך השם המטלה הסתיימה בהצלחה! הזקנה שלי מסתכלת על היורה המיומן בזלזול רב תוך כדי צקצוק עדין, "מזל שאתה לא צריך לשמור עלי, שמת לב ששום כדור לא הגיע בדיוק למרכז הא! ממש קלעת בול בפוני"
Ya ya yupi yeah
שאר התהליך היה מהיר קיבלנו את כל החותמות שצריך האקדח נארז בקפדנות יתרה בנרתיקו והונח בשקית האדומה. הזקנה האהובה שלי יצאה מהמטווח עם חיוך גדול על השפתיים כשהיא זורקת מאחורי כתפיה. "אתה צריך לעבוד על היריות והכוונות שלך בחורצ'יק"
Ya ya yupi yeah
וככה חזרנו לביתנו מרוצות ועליזות עם הירושה האבטיחית שתלווה אותנו הלאה במהלך חיינו. אין כמו יום שישי במטווח עם הזקנה האהובה עלי.
Ya ya yupi yeah
רק טוב!!!
ירושה היא לא דבר פשוט. לפעמים אתה זוכה בה ושמח בחלקך, לפעמים אתה לא מקבל כלום וכל החיים עסוק במחשבה מה היה אילו... ולפעמים אתה זוכה במשהו ואתה מרגיש כאילו נתנו לך לבלוע אבטיח עם הקליפה.
יום שישי צהריים: הפולניה האהובה שלי ,שתבדה לחיים ארוכים בריאים וטובים לבושה כולה במחלצות זוהרות, המקל מבריק והמבט חדור כוונה מתמיד, אני עם בגדי הסוואה עליזים משתרכת אחריה עם שקית אדמונית, פנינו מועדות למטווח. כן כן ב י ד י ו ק למטווח. האקדח בן למעלה מ-100 שנים עוד היה של סבי עליו השלום שנלחם באויבים והצרים הרעים והוא נשאר כירושה וכזיכרון נוסטלגי אחרי מלחמות קשות בכל הרשויות האפשריות, לאחזקה בלבד. אבל מה לעשות שגם כדי רק להחזיק אותו צריך אחת לכמה זמן לירות בו?! וככה אנחנו מוצאות את עצמנו מידי פעם באותה סיטואציה הזויה... במקום לחידוש רישיון ירי, הפעם מצאנו מקום חדש(חשוב מידי פעם להחליף את המקום היא חוזרת ואומרת) ניצבות מול בחור צעיר , שמביט עלינו במבט קשוח ולא מתפשר, "גברת" הוא פונה לזקנה החביבה שלי, "כאן לא מתבדחים, יש לך באמת אקדח??"
והיא בחיוך של נמר שבע קרבות: "לא, יש לי טנק ובאתי לראות אם אפשר לעוף אתו...מה אתה אומר ,אפשר?!" אם הוא היה מכיר אותה יש סבירות גדולה שהוא לא היה מעז לשאול שאלה מכשילה כזו... אבל הוא לא מכיר והוא גם לא היה ידידותי לסביבה... חייכתי לעצמי שיאכל את הדייסה שהוא בישל לעצמו...
"גברת" הוא מרים את קולו "זה מקום רציני עם מוניטין של שנים. אנחנו לא צוחקים על נשק חם."
"אני שמחה לשמוע" היא עונה "ודרך אגב מה זה נשק קר? אני ,את האקדח שלי לא חממתי לפני שבאתי...מה, הייתי צריכה לבשל אותו?"
כדי למנוע מלחמת עולם בטרם זמן, אני פותחת במהירות את השקית האדמונית ומוציאה לאט ובזהירות את האקדח הישן שמוחזק בנרתיק עור יפה.
הבחור נפעם... סוף סוף זכינו ביחס...
"מאיפה יש לך אקדח כזה?" הוא שואל אותי? תוך כדי שריקת הערכה ...והזקנה שלי מיד עונה:
"גנבתי אותו בשוד האחרון שעשיתי בשנת 1786" Ya ya yupi yeah
גברת ! הוא מרים את קולו ונהיה אדום פנים "זה לא משחק ילדים כאן". הזקנה שלי מוציאה את כל הניירת כולל כל האישורים ומנפנפת בהם מול עיניו המשתאות של הילדון החצוף. "בחורצ'יק" היא מפנה אליו אצבע ארוכה: "אני לא באתי לשחק, אני באתי לירות!"
"ועכשיו, תן לי לקנות 5 כדורים כדי שנוכל לירות בכלי היקר שלי ולסיים את המלאכה, אני עוד צריכה להעמיד סיר של מרק היום...."
"את לא יכולה לירות אין לך רישיון" הוא מנסה למלמל..."
בסבלנות רבה היא מקרבת לאפו את צרור הניירות, כשאני שומרת על האקדח במרחק ביטחון, ומנפנפת בעדינות של שור זועם את שלל הרישיונות. "הקשב לי" היא יורה מטח של מילים, "הנה לך כל ההוכחות שהאקדח אכן שלי ובאתי עד הלום כדי לחדש את הרישיון. ועכשיו כל מה שנותר לנו זה לירות בו. קדימה זוז!"
אני ממהרת לשלם עבור 5 כדורים כדי לזרז את תהליך היירי תוך כדי תפילה שקטה שיהיה לבחור שכל לא להתנגד, להיכנע במהירות, לקחת את האקדח, לירות בו ולשחרר אותנו לדרכינו.
הבחור מבין סוף כל סוף שהוא צריך להרים דגל לבן, שהוא חייב לזוז ולירות במהירות האפשרית, אבל לא לפני שהזקנה שלי מקשה ועוצרת אותו כשהוא מועיל סוף כל סוף לנוע "רגע רגע לא כל כך מהר יש לי מקל לאט, לאט. אני רוצה ללוות אותך לראות שאתה יורה כמו שצריך אתה לא נראה לי אחד שיודע לעשות זאת.
אוי אלוהים Ya ya yupi yeah
לא הצלחתי למנוע את המהלך הזה כך שהזקנה הנערצת עלי הולכת כלאחר כבוד אחרי היורה עם האקדח הכי שמור במדינה...
אני שוב משתרכת אחריה נכונה לקרב במידת הצורך כדי שלא יעונה לבחור שום דבר רע, עליה אין מה לשמור, היא במצב יירוט טיל מעולה.
אנחנו נכנסות למטווח כשהוא מבקש מאתנו לשבת בצד ולשים על האוזניים אוזניות נגד רעש הפיצוצים...
.. שום אוזניות שום אטמים ושום כיסא! הזקנה שלי מקרבת את עצמה לבחור ובוחנת אותו בקפדנות ויורה: "קדימה אשש" היא צועקת עליו, אי אפשר היה למנוע את החיוך הקטן שהסתלסל לו מקצה פינו ... והבחור אכן יורה 5 כדורים למטרה.
ברוך השם המטלה הסתיימה בהצלחה! הזקנה שלי מסתכלת על היורה המיומן בזלזול רב תוך כדי צקצוק עדין, "מזל שאתה לא צריך לשמור עלי, שמת לב ששום כדור לא הגיע בדיוק למרכז הא! ממש קלעת בול בפוני"
Ya ya yupi yeah
שאר התהליך היה מהיר קיבלנו את כל החותמות שצריך האקדח נארז בקפדנות יתרה בנרתיקו והונח בשקית האדומה. הזקנה האהובה שלי יצאה מהמטווח עם חיוך גדול על השפתיים כשהיא זורקת מאחורי כתפיה. "אתה צריך לעבוד על היריות והכוונות שלך בחורצ'יק"
Ya ya yupi yeah
וככה חזרנו לביתנו מרוצות ועליזות עם הירושה האבטיחית שתלווה אותנו הלאה במהלך חיינו. אין כמו יום שישי במטווח עם הזקנה האהובה עלי.
Ya ya yupi yeah
רק טוב!!!
