דוקא אותי?
אני מתנדנדת בין הרתיעה הטבעית שלי
לדברים מסויימים בארץ, לבין הצורך להפגין גאווה במקומות שבהם הפיגור העמוק שולט (ז"א ירושלים). את הרתיעה שלי לא תצליח למחוק, בגלל שהיא מקבלת חיזוקים יום יום (ראה קישור, ואת תגובתי הנגעלת מהתגובות מעוררות הבחילה והיאוש - אני "אני"). וגם כאקטיביסטית, אני לא מוכנה לשים את הגאווה על back burner בכדי לקדם נושאים אחרים. אני חושבת שיש מספיק היסטוריה עולמית (די עכשווית אפילו) בכדי ללמד אותנו שאם עושים זאת, אז במרווח שנוצר רודפים את הלהט"ב עד מוות (וזאת לא הגזמה). אני לא מסכימה עם אלו שאומרים שאח"כ, כשיפתרו הבעיות המיידיות, יהיה זמן לחדש את המאבק של זכויות להט"ב. אם וכאשר הבעיות נפתרות כביכול, כבר נשפך דם, כבר חוקקו חוקים לא ניתנים לשינוי, כבר טופטף רעל למודעות הכללית שגורם לנזק בלתי הפיך. אז אתה רואה? זה מה שנקרא פיצול אישיות. אני לומדת לחיות עם חילוקי דיעות עם עצמי.