With a little help from friends
נכון, כתבתי את זה במקום אחר שהיה רלבנטי בגלל האנשים, אבל אולי זה קשור גם לפורום הזה, כי בסופו של ענין זה סיפור על חברים טובים וזה הכי חשוב בחיים, לא?!
אז יש כאן סיפור של פגישה ראשונה ושנייה ושלישית וחודש מופלא, קליק שחשבתי אותו למדהים, קשר אינטנסיבי, שחלק יראו אותו כמתלהב מדיי ומהיר מדיי (ואולי הם צודקים…) אבל עדיין קשר מדהים. לראשונה אחרי תקופה די ארוכה שלי, הרגשתי שמצאתי משהו אמיתי. לראשונה מזה שנתיים, מחשבה על חתונה לא הבעיתה אותי... ואז זה נגמר מצידו, באותו להט שזה התחיל, כך זה גם נגמר...הוא אוהב ואפילו מאוד אבל אין לו זמן, אין לו כוחות, אין לו אנרגיה עכשיו למערכת יחסים, הוא מרוקן... הכל טוב ויפה, זכותו, בחירה שלו, סדר עדיפויות שלו, אבל אני נשברתי, התרסקתי. מכירים את התחושה של אין אויר? תחושה של אבן ענקית, חומה שיושבת על החזה ולא מאפשרת לו להתרומם בשביל השאיפה הבאה? העצב העמוק ביותר שאפשר לדמיין? כך הייתי, כך הרגשתי. ידעתי שזה לא הגיוני, שזה לא סוף העולם, ואת כל קלישאות העידוד האחרות... אני בחורה הגיונית רב הזמן, יודעת שפרידות הם חלק מהחיים, וגם אני הייתי בצד העוזב לא פעם, ועדיין, התחושה שזה "זה", למרות הפרידה, ליוותה אותי במשך שבועיים רצופים. כמובן שכשדברים רעים קורים, הם קורים ברצף, וכך הפרידה, מצב בריאותי במשפחה, לחץ של עבודה ותקופת מבחנים לחוצה הגיעו באותו זמן. אה, כן ובל לא נשכח שבוע הורמונים נשיים סוער...
אבל החברים היו שם , גם אם לא כולם יודעים עד כמה – כי אני כזו, שמעדיפה את הרע באמת לעבור לבד (בעיה שלי, אני יודעת, אבל זה מה יש
). דיברתי איתו שוב אחרי סופשבוע קשה במיוחד בשבילי, סופשבוע של "סוף העולם" ממש, נפילה רצינית למטה. חשבתי אולי להיפגש איתו, לנסות לעבור את המשבר הזה בשיחה איתו, לנסות להבין על מה ולמה כל הבלאגן הרגשי הזה שאני עוברת. אז דיברנו. ניהלתי איתו מעין שיחה כשאני רועדת ובוכה במשך כל השיחה (אחרי ארבעה ימים שלא הפסקתי לבכות בהם לרגע אחד...) אבל הוא נשמע רגוע, קווול, הוא אוהב עדיין אבל מרוקן מאנרגיות, אבל נשמע בסדר בעיני, כאילו כלום. ואז הבנתי שזה הסוף. שאין לי כאן במה להיאחז, הוא עשה את הבחירה שלו וקבע לעצמו את סדר העדיפויות עם כל האהבה שלו אליי – ואני באמת מאמינה שהוא אוהב אותי – רק לא מספיק - לא מספיק בשבילי. המשכתי לבכות והרבה אחרי השיחה, כמו שעשיתי במשך כל יום העבודה – אבל בערב קבעתי להיפגש עם חברה וחבר – מיני מפגשון שכזה – לחגוג יומולדת צנוע לחבר. באותו ערב לא נאמרה מילה מצידי על כל מה שעברתי (וסליחה משניהם...) – לא הייתי צריכה. השיחה עם שניהם על כל דבר אחר שבעולם והתמיכה ("נשמה טובה...") של שנייהם, גם אם הם לא ידעו שזה מה שהם עושים בעצם, עשתה את כל ההבדל בשבילי. אפשר להגיד "שניצלתי" את החברות שלהם בנקודה הזו - הייתי צריכה להיות איתם, ספציפית, וזה מה שהחזיר אותי "לחיים". חזרתי בלילה הביתה והלכתי לישון פעם ראשונה מזה שבועיים בשעה סבירה (באחת ולא בארבע בבוקר) ובלי לבכות...שינה "נורמלית" סופסוף. אז לך יקירתי ולך ידידי, המוני תודות, כי גם אם לא ידעתם שזה מה שאתם עושים בעצם, עזרתם לי והמון , המון אהבה לשניכם
,
נכון, כתבתי את זה במקום אחר שהיה רלבנטי בגלל האנשים, אבל אולי זה קשור גם לפורום הזה, כי בסופו של ענין זה סיפור על חברים טובים וזה הכי חשוב בחיים, לא?!
