Waling no the m../images/Emo29.gif../images/Emo29.gifn-חלק I
יש דברים שאנחנו יכולים להרגיש אותם טוב מאד בפנים. בבטן, בלב, בכל הגוף, אבל לא יכולים לבטא את זה במילים.... לא משנה כמה הרבה אנחנו כותבים. האהבה שלי לסטינג היא כזו. הוא האמן הכי אהוב עלי. מוזיקלית הוא מגוון מרוק ועד ג'ז גם דרך הרגאיי או אפילו SKA . מבחינת הטקסטים הוא משורר. הוא התחיל בשירותו במשטרה עם הנושא הכי שכיח -שירי אהבה (כל נשימה שתקחי, דרך כל דבר שתעשי והוא קסם, וכשאת תלכי המיטה תיהיה גדולה יותר בלעדיך ואפילו אהיה מוכן להישרף בשבילך) דרך דכאון וראיה פנימית (מסרים אבודים בבקבוקים, אם זה בגלל בדידות או מלכות על כאבים) ועד לשירים שבסיסם חיי היומיום שלנו: קנריות במכרות, צללים בגשם ואפילו בוטנים. כשהוא עבר לטיסת הסולו שלו שנמשכת כבר יותר מ-20 שנה, הוא כמובן חזר לשיר שירי אהבה אבל עידן את הסגנון שלו עד כדי שלמות דרך מיגוון רב מאד של שירים שרובם מדברים בגוף ראשון, אם מתוך נסיון (בחלקם הוא כבר מדבר ומתמודד על הגירושין שלו מאישתו הראשונה) ואם בתחפושת של הגבר שרואה את אהבה ולוקח אותה (FILL HER UP, SAINT AGUSTIN IN HELL, AFTER THE RAIN HAS FALLEN) ואפילו שיר בגוון היסטורי, השיר שלו שאני הכי אוהבת (ומאד קשה לבחור רק אחד!) MAD ABOUT YOU. פה ושם הוא חזר לשיר שירים על קשרים חברתיים (IT'S PROBABLY ME) ועל שמשות (LITHIUM SUSNET) וירחים (על זה אני מוכנה לפתוח פוסט חדש ונפרד). לראות אותו זה עילוי מבחינתי, ורק בגלל שאני כ"כ מחוברת למוזיקה שלו ולטקסטים השנונים שלו, המצחיקים, הסיפוריים והאבסולוטים. לפני 12 שנה כמעט (אוקטובר 1994) הוא הופיע בשלושה מוקדים בארץ, ירושלים, צמח וראשל"צ. לצערי יכולתי ללכת אז רק להופעה בראשל"צ וכששמעתי שהוא מגיע לארץ שוב התמלאתי תקווה מחדש. הזכרונות שלי מלפני 12 שנה מאד מצומצמים. בלי מצלמה ורחוקה מהבמה, אז הדוחק היה גדול. אני זוכרת שהוא פתח עם IF I EVER LOOSE MY FAITH IN YOU.... שר את SYNCHRONICITY II ועוד כל מיני שירים מתקופת פוליס, ומהאלבום שלו TEN SUMMONER'S TALES, אבל נצרב בי הזכרון העז שאיך (לעזאזל) הוא יכול היה להיות בארץ ישראל, המקום בו התקיים סיפור אהבתו של דויד לבת-שבע, הטירוף שהוא הרגיש כלפיה, והוא כמעט במרחק זריקת אבן מירושלים ועדיין לא שר את MAD ABOUT YOU ??? דויד בטח מתהפך בקברו (איפה שזה רק לא יהיה).... אולי גם בת שבע. לפני שאספר על ההופעה אזכיר רק שהלהקה של בנו ג'ו, בן ה-29, FICTIONPLANE, הופיעה כלהקה הראשונה שחיממה את המופע. באיצטדיון כמעט ריק הוא דמה מאד לסטינג בשירה שלו כשהוא מתאמץ לשיר מעלה כמו ב SO LONELY. השירים היו רעשניים ורוקיסטים לחלוטין, ומכמה שהצלחתי להבין אותם בין המילים היו גם מעט עוקצניים וסרקסטיים. הם הופיעו כחצי שעה. אחרי כ -20 דקות של רי-אירגון הבמה עלה הדוסלה הניו-יורקי מתיסיהו שנשמע ונראה בעצם כמו זמר לבן שעושה מוזיקה שחורה אבל לבוש במכנס כהה עם ציציות מתחת לחולצת כפתורים ארוכת שרוולים בצבע תכלת, וכיפה סרוגה על ראשו. גם כששמעתי אותו ברדיו בשנה האחרונה היה לאזניי קשה לקלוט אותו. מצד אחד הוא עושה רגאיי כביכול, אך מצד שני זה מין ערבוב מוזר עם מוזיקה שחורה מבחינת סגנון השירה שלו, והקולות שהוא עושה. אחרי מספר שירים ארוכים יחסית הקהל כבר היה חסר סבלנות. למרות שסטינג לפעמים גם הכניס את סגנון הרגאיי לשירים שלו (LOVE IS THE SEVENTH WAVE) זה עדיין לא ממש מתמזג עם הסטינג המשופשף והקלאסי. השיר האחרון של כבוד הרבָיי היה הכי מוכר שלו (אל תשאלו אותי מה שמו) וזה כבר היה סימן זיהוי לבאות. הבמה אפרורית, מעליה מסגרת מתכת עם תאורה פשוטה ועל הבמה סט תופים אחד אדום במרכז מאחור, בלי חלקי הגבהה נוספים (אל תצפו לזמרות ליווי כי לא יהיו כאלו) שלושה סטנדים למיקרופון ותשעה מסכים צבעוניים שנראים לפני השימוש נראו כמו חלקי סורגים ממתכת מסודרים במרחקים שווים זה מיזה מאחורי כל אלו. בלבוש מצומצם, שחור ופשוט עלה סטינג יחד עם הנגנים שלו ב 2130 ונתן הופעה שארכה שעה וחצי. איזה עונג, איזו התרגשות. הקהל מריע ופותח יחד איתו את הערב עם MESSAGE IN A BOTTLE. לאורך המופע הוא חייך המון, מרוצה מעצמו, שמייח. אני ראיתי אותו מולי, מנגן ומקפץ (סימן הזיהוי שלו) כשהוא במרחק מטרים ספורים ממני, המסך כבר היה ענק בשבילי. הוא לא אבד (ולעולם לא יאבד) מהקסם שלו בעיניי, כי סטינג זה סטינג, למרות חוסר ההשקעה של ההופעה מבחינת הכלים, כמות הנגנים על הבמה, ההתיחסות לקהל, והמהירות בה הוא עבר משיר לשיר.... גם את זה אני זוכרת מלפני 12 שנה. כולם אומרים ערב טוב תל-אביב או כל שם אחר יחסית למקום המופע, ולומדים לומר תודה רבה (ביורק אמרה TADI ולא הבינה למה הקהל לא מריע - קיסריה, 1995), וככה מקבלים תשואות היסטריות מצד הקהל, אבל אני מאמינה שאפשר יותר מיזה. (ע"ע פיל קולינס). בסגנון רוקי לחלוטין, אפילו רועש מידי לסטינג של העשור האחרון, היו גיטרת בס אחת (סטינג כמובן) ודומיניק מילר על גיטרה שמלווה את סטינג כבר יותר מעשור, לייל וורקמן גם על גיטרה (עבד עם Beck, Frank Black) ואייב לבוריאל ג'וניור על תופים (שעבד עם פול מקרטני). אפילו לא חצוצה אחת, קלידן או זמרות ליווי כמו שציינתי. אבל הפעם, הוא נתן לנו גם לשיר. נתן לנו להתלוות אליו בקולות ובמילים כשהוא נמנע מלשיר פה ושם ושמח לראות שאנו יודעים את המילים לשירים שלו. כן כן,אנחנו לא פחות טובים מקהל במקומות אחרים בעולם, בהם סביר להניח שיש ריכוז גדול יותר של מעריצים שלא לדבר על ארצות דוברות אנגלית. הקהל קפץ ושר, זוגות רקדו ביחד והתנשקו. הוא הזרים אהבה אל הקהל במילים שלו, בפשטות שלו. דווקא אחד השירים שלו, ?WHY SHOULD I CRY FOR YOU, שמדבר על הכאב שבאהבה וכמה עמוקה וחזקה יכולה להיות האהבה ("Sometime's I see your face, stars seem to loose their place") , כמעט ולא זכה לשיתוף פעולה מצד הקהל... אני שרתי יחד איתו וראיתי מסביבי אנשים משעוממים. BAV. המשך בהודעה הבאה....
יש דברים שאנחנו יכולים להרגיש אותם טוב מאד בפנים. בבטן, בלב, בכל הגוף, אבל לא יכולים לבטא את זה במילים.... לא משנה כמה הרבה אנחנו כותבים. האהבה שלי לסטינג היא כזו. הוא האמן הכי אהוב עלי. מוזיקלית הוא מגוון מרוק ועד ג'ז גם דרך הרגאיי או אפילו SKA . מבחינת הטקסטים הוא משורר. הוא התחיל בשירותו במשטרה עם הנושא הכי שכיח -שירי אהבה (כל נשימה שתקחי, דרך כל דבר שתעשי והוא קסם, וכשאת תלכי המיטה תיהיה גדולה יותר בלעדיך ואפילו אהיה מוכן להישרף בשבילך) דרך דכאון וראיה פנימית (מסרים אבודים בבקבוקים, אם זה בגלל בדידות או מלכות על כאבים) ועד לשירים שבסיסם חיי היומיום שלנו: קנריות במכרות, צללים בגשם ואפילו בוטנים. כשהוא עבר לטיסת הסולו שלו שנמשכת כבר יותר מ-20 שנה, הוא כמובן חזר לשיר שירי אהבה אבל עידן את הסגנון שלו עד כדי שלמות דרך מיגוון רב מאד של שירים שרובם מדברים בגוף ראשון, אם מתוך נסיון (בחלקם הוא כבר מדבר ומתמודד על הגירושין שלו מאישתו הראשונה) ואם בתחפושת של הגבר שרואה את אהבה ולוקח אותה (FILL HER UP, SAINT AGUSTIN IN HELL, AFTER THE RAIN HAS FALLEN) ואפילו שיר בגוון היסטורי, השיר שלו שאני הכי אוהבת (ומאד קשה לבחור רק אחד!) MAD ABOUT YOU. פה ושם הוא חזר לשיר שירים על קשרים חברתיים (IT'S PROBABLY ME) ועל שמשות (LITHIUM SUSNET) וירחים (על זה אני מוכנה לפתוח פוסט חדש ונפרד). לראות אותו זה עילוי מבחינתי, ורק בגלל שאני כ"כ מחוברת למוזיקה שלו ולטקסטים השנונים שלו, המצחיקים, הסיפוריים והאבסולוטים. לפני 12 שנה כמעט (אוקטובר 1994) הוא הופיע בשלושה מוקדים בארץ, ירושלים, צמח וראשל"צ. לצערי יכולתי ללכת אז רק להופעה בראשל"צ וכששמעתי שהוא מגיע לארץ שוב התמלאתי תקווה מחדש. הזכרונות שלי מלפני 12 שנה מאד מצומצמים. בלי מצלמה ורחוקה מהבמה, אז הדוחק היה גדול. אני זוכרת שהוא פתח עם IF I EVER LOOSE MY FAITH IN YOU.... שר את SYNCHRONICITY II ועוד כל מיני שירים מתקופת פוליס, ומהאלבום שלו TEN SUMMONER'S TALES, אבל נצרב בי הזכרון העז שאיך (לעזאזל) הוא יכול היה להיות בארץ ישראל, המקום בו התקיים סיפור אהבתו של דויד לבת-שבע, הטירוף שהוא הרגיש כלפיה, והוא כמעט במרחק זריקת אבן מירושלים ועדיין לא שר את MAD ABOUT YOU ??? דויד בטח מתהפך בקברו (איפה שזה רק לא יהיה).... אולי גם בת שבע. לפני שאספר על ההופעה אזכיר רק שהלהקה של בנו ג'ו, בן ה-29, FICTIONPLANE, הופיעה כלהקה הראשונה שחיממה את המופע. באיצטדיון כמעט ריק הוא דמה מאד לסטינג בשירה שלו כשהוא מתאמץ לשיר מעלה כמו ב SO LONELY. השירים היו רעשניים ורוקיסטים לחלוטין, ומכמה שהצלחתי להבין אותם בין המילים היו גם מעט עוקצניים וסרקסטיים. הם הופיעו כחצי שעה. אחרי כ -20 דקות של רי-אירגון הבמה עלה הדוסלה הניו-יורקי מתיסיהו שנשמע ונראה בעצם כמו זמר לבן שעושה מוזיקה שחורה אבל לבוש במכנס כהה עם ציציות מתחת לחולצת כפתורים ארוכת שרוולים בצבע תכלת, וכיפה סרוגה על ראשו. גם כששמעתי אותו ברדיו בשנה האחרונה היה לאזניי קשה לקלוט אותו. מצד אחד הוא עושה רגאיי כביכול, אך מצד שני זה מין ערבוב מוזר עם מוזיקה שחורה מבחינת סגנון השירה שלו, והקולות שהוא עושה. אחרי מספר שירים ארוכים יחסית הקהל כבר היה חסר סבלנות. למרות שסטינג לפעמים גם הכניס את סגנון הרגאיי לשירים שלו (LOVE IS THE SEVENTH WAVE) זה עדיין לא ממש מתמזג עם הסטינג המשופשף והקלאסי. השיר האחרון של כבוד הרבָיי היה הכי מוכר שלו (אל תשאלו אותי מה שמו) וזה כבר היה סימן זיהוי לבאות. הבמה אפרורית, מעליה מסגרת מתכת עם תאורה פשוטה ועל הבמה סט תופים אחד אדום במרכז מאחור, בלי חלקי הגבהה נוספים (אל תצפו לזמרות ליווי כי לא יהיו כאלו) שלושה סטנדים למיקרופון ותשעה מסכים צבעוניים שנראים לפני השימוש נראו כמו חלקי סורגים ממתכת מסודרים במרחקים שווים זה מיזה מאחורי כל אלו. בלבוש מצומצם, שחור ופשוט עלה סטינג יחד עם הנגנים שלו ב 2130 ונתן הופעה שארכה שעה וחצי. איזה עונג, איזו התרגשות. הקהל מריע ופותח יחד איתו את הערב עם MESSAGE IN A BOTTLE. לאורך המופע הוא חייך המון, מרוצה מעצמו, שמייח. אני ראיתי אותו מולי, מנגן ומקפץ (סימן הזיהוי שלו) כשהוא במרחק מטרים ספורים ממני, המסך כבר היה ענק בשבילי. הוא לא אבד (ולעולם לא יאבד) מהקסם שלו בעיניי, כי סטינג זה סטינג, למרות חוסר ההשקעה של ההופעה מבחינת הכלים, כמות הנגנים על הבמה, ההתיחסות לקהל, והמהירות בה הוא עבר משיר לשיר.... גם את זה אני זוכרת מלפני 12 שנה. כולם אומרים ערב טוב תל-אביב או כל שם אחר יחסית למקום המופע, ולומדים לומר תודה רבה (ביורק אמרה TADI ולא הבינה למה הקהל לא מריע - קיסריה, 1995), וככה מקבלים תשואות היסטריות מצד הקהל, אבל אני מאמינה שאפשר יותר מיזה. (ע"ע פיל קולינס). בסגנון רוקי לחלוטין, אפילו רועש מידי לסטינג של העשור האחרון, היו גיטרת בס אחת (סטינג כמובן) ודומיניק מילר על גיטרה שמלווה את סטינג כבר יותר מעשור, לייל וורקמן גם על גיטרה (עבד עם Beck, Frank Black) ואייב לבוריאל ג'וניור על תופים (שעבד עם פול מקרטני). אפילו לא חצוצה אחת, קלידן או זמרות ליווי כמו שציינתי. אבל הפעם, הוא נתן לנו גם לשיר. נתן לנו להתלוות אליו בקולות ובמילים כשהוא נמנע מלשיר פה ושם ושמח לראות שאנו יודעים את המילים לשירים שלו. כן כן,אנחנו לא פחות טובים מקהל במקומות אחרים בעולם, בהם סביר להניח שיש ריכוז גדול יותר של מעריצים שלא לדבר על ארצות דוברות אנגלית. הקהל קפץ ושר, זוגות רקדו ביחד והתנשקו. הוא הזרים אהבה אל הקהל במילים שלו, בפשטות שלו. דווקא אחד השירים שלו, ?WHY SHOULD I CRY FOR YOU, שמדבר על הכאב שבאהבה וכמה עמוקה וחזקה יכולה להיות האהבה ("Sometime's I see your face, stars seem to loose their place") , כמעט ולא זכה לשיתוף פעולה מצד הקהל... אני שרתי יחד איתו וראיתי מסביבי אנשים משעוממים. BAV. המשך בהודעה הבאה....
