VFF גמר איקלום
נעלי ריצה מינמלסטיות "בקילה" של ויברם (5 אצבעות.)
אחרי שלושה חודשים אני הרבה יותר ממרוצה.
ובעצם המילה הנכונה היא נלהב.
נכון שאני לא רץ בעצימות, אחרי שהורדתי את עצמי מאימוני טריאתלון אולימפי וחלומות על יותר. (אחרי שבר בעצם בריח. יתכן ואמשיך בספרינט.)
בזמן אימוני ריצת ה 10 קילומטר סבלתי מתחושת צריבה/שריפה באצבעות הרגליים החל בקילומטר השישי שביעי שהפכו בלתי ניסבלים בקילומטר תשעי ועשירי עד להכרח הפסקת ריצה. (ברובה על הליכון.)
לדעתו של דורון מרנאווי, (שתמיד תענוג להתייעץ איתו,) היה ונעל ריצה רחבה וגדולה במיספר אחד לא תועיל אזדקק למידרסים. הנעל הרחבה (ברוקס אדרנאלין GTS) אמנם שיפרה את התחושה אם כי קשה לי לדעת באם בגלל הפחתת הריצה על ההליכון והגברת אימוני הכביש.
אני מהרהר בקול רם, יתכן והצעד הקבוע ללא שינוי זוית ומנח בהליכון משפיעה לעומת כביש בו זויות הנחיתה והמנחים משתנים כל הזמן. (למרות ספיגת הזעזועים הטובה של ההליכון.) אני לא יודע וכאמור אני מהרהר בקול ואשמח לשמוע מנסיון אחרים.
בלי קשר ניתקלתי בפורום כאן ברשומה על נעליים מינמליסטיות ונתפסתי לרעיון.
השוני בין נחיתה על קידמת כף הרגל לנחיתה על העקב סיקרנו אותי. יש כאן שינוי של 180 מעלות ושינוי כזה כבר איננו ניואנס, אלא מהפך של ממש.
אני חייב לציין, תחושת הקלילות בנעילת הויברם הייתה מהשניה הראשונה.
התחלתי בריצות איקלום קצרות קצרות פעם בשבוע. אינטרוולים של הליכה ריצה כשזמן הריצה עולה בכל פעם וכשזמן ההליכה נשאר קבוע. התחלתי בדקה הליכה דקה ריצה למרחק מצטבר כ- 700 מטר ריצה, הגעתי לחמש דקות ריצה ודקה הליכה ולטווח ריצה מצטבר של נוגע בעשרה קילומטר בקצב 10 קמ"ש כשתחושת הקלילות לא עוזבת אותי.
כמובן שכל הזמן ישנו החשש, במיוחד בגלל הגיל ולאורך כל הזמן הזה, כששלושה שבועות מהם היו כבר בטווחי ריצה מצטברים של מעל 7 ק"מ שום כאב, בזמן ואחרי הריצה. כלום.
אני מחדד,
כשמפחדים נזהרים. כל תחושת "אולי כאב" הדליקה בי היסוסים. ולא היה רגע בו החשש הפך כאב.
לגבי תחושת הצריבה/שריפה - כלום. (כאמור ריצה לא ברצף.) על מדרסים אין מה לדבר יותר.
הריצות עכשיו הן של חמישה ק"מ ברצף אחד.
אחרי הריצה אני עושה מתיחות כשעיקרן בהליכה אחורה בעליה מתונה.
לסיכום, מומלץ מאוד.
נעלי ריצה מינמלסטיות "בקילה" של ויברם (5 אצבעות.)
אחרי שלושה חודשים אני הרבה יותר ממרוצה.
ובעצם המילה הנכונה היא נלהב.
נכון שאני לא רץ בעצימות, אחרי שהורדתי את עצמי מאימוני טריאתלון אולימפי וחלומות על יותר. (אחרי שבר בעצם בריח. יתכן ואמשיך בספרינט.)
בזמן אימוני ריצת ה 10 קילומטר סבלתי מתחושת צריבה/שריפה באצבעות הרגליים החל בקילומטר השישי שביעי שהפכו בלתי ניסבלים בקילומטר תשעי ועשירי עד להכרח הפסקת ריצה. (ברובה על הליכון.)
לדעתו של דורון מרנאווי, (שתמיד תענוג להתייעץ איתו,) היה ונעל ריצה רחבה וגדולה במיספר אחד לא תועיל אזדקק למידרסים. הנעל הרחבה (ברוקס אדרנאלין GTS) אמנם שיפרה את התחושה אם כי קשה לי לדעת באם בגלל הפחתת הריצה על ההליכון והגברת אימוני הכביש.
אני מהרהר בקול רם, יתכן והצעד הקבוע ללא שינוי זוית ומנח בהליכון משפיעה לעומת כביש בו זויות הנחיתה והמנחים משתנים כל הזמן. (למרות ספיגת הזעזועים הטובה של ההליכון.) אני לא יודע וכאמור אני מהרהר בקול ואשמח לשמוע מנסיון אחרים.
בלי קשר ניתקלתי בפורום כאן ברשומה על נעליים מינמליסטיות ונתפסתי לרעיון.
השוני בין נחיתה על קידמת כף הרגל לנחיתה על העקב סיקרנו אותי. יש כאן שינוי של 180 מעלות ושינוי כזה כבר איננו ניואנס, אלא מהפך של ממש.
אני חייב לציין, תחושת הקלילות בנעילת הויברם הייתה מהשניה הראשונה.
התחלתי בריצות איקלום קצרות קצרות פעם בשבוע. אינטרוולים של הליכה ריצה כשזמן הריצה עולה בכל פעם וכשזמן ההליכה נשאר קבוע. התחלתי בדקה הליכה דקה ריצה למרחק מצטבר כ- 700 מטר ריצה, הגעתי לחמש דקות ריצה ודקה הליכה ולטווח ריצה מצטבר של נוגע בעשרה קילומטר בקצב 10 קמ"ש כשתחושת הקלילות לא עוזבת אותי.
כמובן שכל הזמן ישנו החשש, במיוחד בגלל הגיל ולאורך כל הזמן הזה, כששלושה שבועות מהם היו כבר בטווחי ריצה מצטברים של מעל 7 ק"מ שום כאב, בזמן ואחרי הריצה. כלום.
אני מחדד,
כשמפחדים נזהרים. כל תחושת "אולי כאב" הדליקה בי היסוסים. ולא היה רגע בו החשש הפך כאב.
לגבי תחושת הצריבה/שריפה - כלום. (כאמור ריצה לא ברצף.) על מדרסים אין מה לדבר יותר.
הריצות עכשיו הן של חמישה ק"מ ברצף אחד.
אחרי הריצה אני עושה מתיחות כשעיקרן בהליכה אחורה בעליה מתונה.
לסיכום, מומלץ מאוד.