They Come In Colors Everywher../images/Emo65.gif
בואו ניקח כמה שאיפות, נשיר את כל זה ביחד (וניראה מה קורה): * חוכמת החיים אליבא די Jagger/Richards Where's that joint? All right, thank you. Why don't we sing this song all together? Open our minds let the pictures come And if we close all our eyes together Then we will see where we all come from Pictures of us spin the circling sun Pictures of us show that we're all one" אמרו כבר הרבה פעמים שמוסיקה זאת אמנות מופשטת-ניתן לשמוע ולראות בו זמנית: צבעים, צורות ושאר גירויים (במיוחד עם מדובר בכמה תוספות שבאות על הדרך), אבל לא רק. אני מדבר עכשיו על Their Satanic Majestic Request , של האבנים. אלבום מופלא והמרהיב. סיימתי.
על העטיפה אפשר לראות כמה פרצופים מוכרים, של מיק קית' ושאר החבר'ה הרעים, שנראים נורא צעירים, תמימים, צבעוניים וחמודים. הם מעוטרים בתלבושות קרקס ובכל צבעי הדגל של מדינה דרום אפריקאית ממוצעת. מה שאפשר כבר להסגיר, זה שבמקרה הזה העטיפה יותר ממשקפת את החגיגה בפנים. אני שוכב לי על הגב, נינוח ורפוי אברים מתמיד, העיניים עצומות (להגברת החוויה), הראש בשחקים והאוזניים מעבירות לי צלילים כל כך יפים, משוחררים, פשוט הנאה צרופה. אם אני אמשיך עכשיו ברצף הנונסנס הזה, לא נראה לי שנגיע לעיקר. האמת, אין צורך להתיימר להגיע לעיקר עכשיו. קטונתי מלנסות להסביר את זה. ובכל זאת, בקול קצת יותר רשמי: האבנים מתגלגלות באלבום הזה בצורה הכי כייפית וחופשית שיכולה להיות. מוסיקה זורמת, לא מחייבת, פסיכדלית, נעימה ונוגה עם הרבה אקוסטיקה שנשמעת קצת לא מכוונת לעיתים. וזה כל כך טוב! מתחילים לשמוע את האלבום ואחרי דקה שוכחים איפה הייתם, באיזה שיר נעצרתם, מה הולך כאן? לא מחכים לשום היילייט, טוב, נו אולי ל "She's A Rainbow" שבו גם מתארח איש די אלמוני לאותה תקופה- ג'ון פול ג'ונס. אבל גם כשהשיר מגיע, זה גורם לחיוך קטן של "איזה יופי, טוב שהוא בא" ועדיין זה רק חלק מרצף ההנאה. החבר'ה האלה מפיקים כל כך הרבה "רעש חיובי" שזה מקומם! והם עושים את זה עם כמות כישרון בלתי נדלית. למרות שהסאונד הפסיכדלי הזה לא היה כל כך אופייני לאבנים, שהחלו לעשות יותר רוק-בלוז אבל כמו כל להקה גדולה, יותר נכון אחת ה-להקות הכי גדולות, הם נגעו במגוון מאד רחב של סגנונות, רעיונות מוסיקליים והשפעות ולנו נשאר רק להתמוגג מכל המוסיקה הזאת. חוץ מכל זיבולי השכל, בואו נשמע את " 2000 light years from home" איפה הפסיכדליה מגיעה יותר גבוה מזה? אבל זאת רק דוגמא אחת. מה קורה עם "In Another Land"? רק באווירה הזאת אפשר לשמוע מילים כל כך תמימות, מקסימות ומצחיקות : "In Another Land, where the breeze and the trees and the flowers were blue, I stood and held your hand, and the grass grew high and the feathers floated by. I stood and held your hand. And nobody else's hand will ever do. Nobody else will do……" אני יודע שרבים נוהגים להשוות את האלבום הזה של הסטונס לPepper של הביטלס. אם כבר הזכרתי את העטיפה, ואתם מחזיקים בגירסת הויניל של האלבום (או בגרסת ה-CD וזכוכית מגדלת), אפשר להבחין בין שלל הצבעים בפרצופים של לנון והאריסון בשתי הפינות התחתונות של התמונה. מה שצריך להיאמר לטובת הסטונס זה שהאלבום הזה, והמוסיקה של הלהקה בכלל באותה תקופה הייתה יותר חופשית ומשוחררת מזו של ארבעת המופלאים. השירים של הביטלס ב-Pepper היו הרבה יותר מהודקים ומאד "חלקים" (אולי בעיקר בגלל השפעותיו של מקרטני מה-Beach Boys) , ואילו האבנים נשמעים הרבה יותר "זורמים". אבל כל זמן שנבזבז על השוואות חסרות טעם שכאלה יכול היה להיות מנוצל לשקיעה במה שנקרא- הנאה בלתי מרוסנת ממוסיקה נפלאה, כמו זאת שנמצאת, למשל, ב -Their Satanic Majestic Request. ונסיים בכמה מילים שיש להן משמעות מאד עמוקה עבורי: Ohh, La La La, Oooh La la la Oooh La La, La… SHE'S LIKE A RAINBOW……..
בואו ניקח כמה שאיפות, נשיר את כל זה ביחד (וניראה מה קורה): * חוכמת החיים אליבא די Jagger/Richards Where's that joint? All right, thank you. Why don't we sing this song all together? Open our minds let the pictures come And if we close all our eyes together Then we will see where we all come from Pictures of us spin the circling sun Pictures of us show that we're all one" אמרו כבר הרבה פעמים שמוסיקה זאת אמנות מופשטת-ניתן לשמוע ולראות בו זמנית: צבעים, צורות ושאר גירויים (במיוחד עם מדובר בכמה תוספות שבאות על הדרך), אבל לא רק. אני מדבר עכשיו על Their Satanic Majestic Request , של האבנים. אלבום מופלא והמרהיב. סיימתי.
