The Smiths - ביוגרפיה מלאה
ביוגרפיה מלאה באדיבות אילת יגיל \ מומה. להקת הסמית’ס הוקמה ב-1982. סטיבן מוריסי היה מעריץ מושבע של קולנוע ומוסיקה. באותה שנה, בגיל 23, הוא היה מובטל, אך הספיק להיות נשיא מועדון מעריצי הניו יורק דולז, להיות כותב קבוע של מכתבים למערכת ה"מלודי מייקר" ולהוציא ספר על אלילו, ג´יימס דין. ג´וני מאר בן ה-19 היה גיטריסט מוכשר שכבר ניגן בכמה להקות מנצ´סטריות מקומיות. כמו מוריסי, גם מאר היה בן להורים איריים, מה שלא היה פשוט בשנות השבעים, בתקופה בה ההפגזות של ה-IRA הפכו את האנגלים האיריים למטרה נוחה לבריוני השכונה. הם נפגשו דרך חברים משותפים והקליטו מספר הקלטות דוגמה. לאחר שגייסו את רורק וג´ויס, החלו לפעול בתור רביעייה. לא במקרה הם בחרו בשם הסמית´ס (או "משפחת סמית"), שם המשפחה הנפוץ ביותר באנגליה. הפשטות הזאת קסמה להם כהפוך-על-הפוך לתחכום המוסיקלי והמילולי שלהם. באותה שנה הם החלו כבר להופיע. מוריסי הסתמך בהופעות בעיקר על גימיקים ומחוות ויזואליות לגיבוריו. הוא הרכיב משקפי באדי הולי עבות, מכשיר שמיעה (כמחווה לזמר העבר החירש ג´וני ריי) ובכיס האחורי של מכנסיו שמר זרים של צפורנים וסייפנים (כמחווה לאוסקר וויילד) אותם חילק לקהל בתום ההופעה. הקהל לקח את הפרחים, אבל נותר אדיש למחצה. הסמית´ס חתמו עם חברת האינדי Rough Trade על חוזה להוצאת סינגל אחד בלבד. הסינגל, "Hand In Glove" זכה להצלחה רבה כל כך במצעדי האינדי , ש"ראף טרייד" החליטה להחתים את הלהקה לטווח ארוך. עד מהרה הפכה הלהקה לשם החם ביותר בשורות האינדי, והקהל, כמו המבקרים, התחילו לשים אליהם לב. את אלבומה הראשון, הסמית’ס, הוציאה הלהקה בשנת 1984. האלבום טיפס במצעדי המכירות עד שהגיע למקום השני. אלבום האולפן הבא, Meat Is Murder נכנס כבר ישירות לצמרת מצעד האלבומים הבריטי, והאלבום שאחריו, The Queen Is Dead, הגיע גם הוא למקום השני. זה גם היה האלבום שעורר את תשומת הלב באמריקה, ונכנס למאה הגדולים. למרות זאת, סיבוב ההופעות בארצות-הברית לא זכה להצלחה. את דעותיו הפוליטיות והחברתיות הירבה מוריסי להשמיע בראיונות. הוא היה אנטי-תאצ´ריסט מובהק והתנגד למוסד המלוכני. גם בשירים השתמש כדי לירות את חיציו: את השיר "פניקה", שיצא באוגוסט 86´, כתב לאחר אסון צ´רנוביל: את מילות הפזמון "תלו את הדי.ג´יי", הקדיש לשדר הבי.בי.סי. סטיב רייט, שהגיב על הידיעה על האסון בשיר "אני הגבר שלך" של וואם! . מוריסי היה גם אחד האמנים הבודדים שהתנגדו להילולת הבאנד-אייד והלייב-אייד באמרו: "אין צורך להטריד את הציבור הבריטי עם הכאב הזה". למרות פתיחותו בנושאים חברתיים כמו צמחונות (הוא אסר על חברי הלהקה האחרים לאכול בשר בפומבי) ושנאותיו (ללהקות אחרות ולמוסיקת דיסקו, בעיקר), מוריסי העדיף לשמור את הזהות המינית שלו לעצמו, אף שרמז רמזים עבים בנושא. כששאלו אותו בעניין, ענה שהוא "מתנזר מסקס לגמרי". עם זאת, מילות שירי הסמית´ס, כמו "אני לא הגבר שאתם חושבים שאני", ו"אני מכושף, אבל אישה מפרידה בינינו", לא מותירים מקום רב לספק. חמש שנים פעלה הלהקה עד שהקרע בין מוריסי למאר הפך בלתי ניתן לגישור. מוריסי לא אהב את העובדה שמאר חילטר כנגן אולפן אצל אומנים אחרים, בעיקר בריאן פרי. מאר לא אהב את האובססיה של מוריסי לפופ שנות השישים ורצה להתקדם מבחינה מקצועית. ההופעה הבינלאומית האחרונה של הסמית´ס היתה בפסטיבל סן-רמו שבאיטליה, בשנת 1987. בדצמבר 88´ התאחדה הלהקה באופן חד-פעמי להופעה באולם העירייה של וולברהמפטון מול קהל של 1,700 איש (כמות האנשים המקסימלית שהאולם יכול להכיל), שחיכו בתור במשך ימים שלמים. היתה זו הופעתה האחרונה בהחלט של הלהקה. אלא שהתפרקותה של הלהקה לא מנע ממנה להמשיך לעשות חיל; במרץ 1995 היו לסמית´ס שבעה אלבומים שצעדו בו-זמנית במצעד האלבומים הבריטי, והמיתוס סביבה רק ממשיך לגדול. באוגוסט 2000 נבחר השיר "There Is A Light That Never Goes Out" למקום ה-25 מתוך 100 השירים הטובים ביותר בכל הזמנים על-פי מגזין הרוק הבריטי "MOJO". ג´וני מאר הגיב באומרו: "לא תיארתי לעצמי שהשיר יהפוך להמנון, אבל כבר בפעם הראשונה שאנחנו ניגנו אותו, חשבתי שזה השיר הטוב ביותר ששמעתי אי-פעם". לאחר פירוק הלהקה יצא מוריסי לקריירת סולו מרובת עליות ומורדות. מאר הקים את ההרכב אלקטרוניק עם ברנרד סאמנר מניו-אורדר ותרם את כישוריו למגוון פרויקטים. המתופף מייק ג´ויס (שזכה בסוף שנות התשעים בתביעה נגד מוריסי ומאר על תמלוגים שלא שולמו לו) חבר לבסיסט אנדי רורק בלהקת אזיז, והשניים עבדו על כתיבת ספר חושפני על פועלה של הלהקה והסיבות להתפרקותה.
ביוגרפיה מלאה באדיבות אילת יגיל \ מומה. להקת הסמית’ס הוקמה ב-1982. סטיבן מוריסי היה מעריץ מושבע של קולנוע ומוסיקה. באותה שנה, בגיל 23, הוא היה מובטל, אך הספיק להיות נשיא מועדון מעריצי הניו יורק דולז, להיות כותב קבוע של מכתבים למערכת ה"מלודי מייקר" ולהוציא ספר על אלילו, ג´יימס דין. ג´וני מאר בן ה-19 היה גיטריסט מוכשר שכבר ניגן בכמה להקות מנצ´סטריות מקומיות. כמו מוריסי, גם מאר היה בן להורים איריים, מה שלא היה פשוט בשנות השבעים, בתקופה בה ההפגזות של ה-IRA הפכו את האנגלים האיריים למטרה נוחה לבריוני השכונה. הם נפגשו דרך חברים משותפים והקליטו מספר הקלטות דוגמה. לאחר שגייסו את רורק וג´ויס, החלו לפעול בתור רביעייה. לא במקרה הם בחרו בשם הסמית´ס (או "משפחת סמית"), שם המשפחה הנפוץ ביותר באנגליה. הפשטות הזאת קסמה להם כהפוך-על-הפוך לתחכום המוסיקלי והמילולי שלהם. באותה שנה הם החלו כבר להופיע. מוריסי הסתמך בהופעות בעיקר על גימיקים ומחוות ויזואליות לגיבוריו. הוא הרכיב משקפי באדי הולי עבות, מכשיר שמיעה (כמחווה לזמר העבר החירש ג´וני ריי) ובכיס האחורי של מכנסיו שמר זרים של צפורנים וסייפנים (כמחווה לאוסקר וויילד) אותם חילק לקהל בתום ההופעה. הקהל לקח את הפרחים, אבל נותר אדיש למחצה. הסמית´ס חתמו עם חברת האינדי Rough Trade על חוזה להוצאת סינגל אחד בלבד. הסינגל, "Hand In Glove" זכה להצלחה רבה כל כך במצעדי האינדי , ש"ראף טרייד" החליטה להחתים את הלהקה לטווח ארוך. עד מהרה הפכה הלהקה לשם החם ביותר בשורות האינדי, והקהל, כמו המבקרים, התחילו לשים אליהם לב. את אלבומה הראשון, הסמית’ס, הוציאה הלהקה בשנת 1984. האלבום טיפס במצעדי המכירות עד שהגיע למקום השני. אלבום האולפן הבא, Meat Is Murder נכנס כבר ישירות לצמרת מצעד האלבומים הבריטי, והאלבום שאחריו, The Queen Is Dead, הגיע גם הוא למקום השני. זה גם היה האלבום שעורר את תשומת הלב באמריקה, ונכנס למאה הגדולים. למרות זאת, סיבוב ההופעות בארצות-הברית לא זכה להצלחה. את דעותיו הפוליטיות והחברתיות הירבה מוריסי להשמיע בראיונות. הוא היה אנטי-תאצ´ריסט מובהק והתנגד למוסד המלוכני. גם בשירים השתמש כדי לירות את חיציו: את השיר "פניקה", שיצא באוגוסט 86´, כתב לאחר אסון צ´רנוביל: את מילות הפזמון "תלו את הדי.ג´יי", הקדיש לשדר הבי.בי.סי. סטיב רייט, שהגיב על הידיעה על האסון בשיר "אני הגבר שלך" של וואם! . מוריסי היה גם אחד האמנים הבודדים שהתנגדו להילולת הבאנד-אייד והלייב-אייד באמרו: "אין צורך להטריד את הציבור הבריטי עם הכאב הזה". למרות פתיחותו בנושאים חברתיים כמו צמחונות (הוא אסר על חברי הלהקה האחרים לאכול בשר בפומבי) ושנאותיו (ללהקות אחרות ולמוסיקת דיסקו, בעיקר), מוריסי העדיף לשמור את הזהות המינית שלו לעצמו, אף שרמז רמזים עבים בנושא. כששאלו אותו בעניין, ענה שהוא "מתנזר מסקס לגמרי". עם זאת, מילות שירי הסמית´ס, כמו "אני לא הגבר שאתם חושבים שאני", ו"אני מכושף, אבל אישה מפרידה בינינו", לא מותירים מקום רב לספק. חמש שנים פעלה הלהקה עד שהקרע בין מוריסי למאר הפך בלתי ניתן לגישור. מוריסי לא אהב את העובדה שמאר חילטר כנגן אולפן אצל אומנים אחרים, בעיקר בריאן פרי. מאר לא אהב את האובססיה של מוריסי לפופ שנות השישים ורצה להתקדם מבחינה מקצועית. ההופעה הבינלאומית האחרונה של הסמית´ס היתה בפסטיבל סן-רמו שבאיטליה, בשנת 1987. בדצמבר 88´ התאחדה הלהקה באופן חד-פעמי להופעה באולם העירייה של וולברהמפטון מול קהל של 1,700 איש (כמות האנשים המקסימלית שהאולם יכול להכיל), שחיכו בתור במשך ימים שלמים. היתה זו הופעתה האחרונה בהחלט של הלהקה. אלא שהתפרקותה של הלהקה לא מנע ממנה להמשיך לעשות חיל; במרץ 1995 היו לסמית´ס שבעה אלבומים שצעדו בו-זמנית במצעד האלבומים הבריטי, והמיתוס סביבה רק ממשיך לגדול. באוגוסט 2000 נבחר השיר "There Is A Light That Never Goes Out" למקום ה-25 מתוך 100 השירים הטובים ביותר בכל הזמנים על-פי מגזין הרוק הבריטי "MOJO". ג´וני מאר הגיב באומרו: "לא תיארתי לעצמי שהשיר יהפוך להמנון, אבל כבר בפעם הראשונה שאנחנו ניגנו אותו, חשבתי שזה השיר הטוב ביותר ששמעתי אי-פעם". לאחר פירוק הלהקה יצא מוריסי לקריירת סולו מרובת עליות ומורדות. מאר הקים את ההרכב אלקטרוניק עם ברנרד סאמנר מניו-אורדר ותרם את כישוריו למגוון פרויקטים. המתופף מייק ג´ויס (שזכה בסוף שנות התשעים בתביעה נגד מוריסי ומאר על תמלוגים שלא שולמו לו) חבר לבסיסט אנדי רורק בלהקת אזיז, והשניים עבדו על כתיבת ספר חושפני על פועלה של הלהקה והסיבות להתפרקותה.