שברייה
לכל מי שקורא את זה- אל תנסו לחפש במנועי חיפוש- חבל על הזמן שלכם. המילה שברייה (הגייה נכונה- "שיברייה" shib-ri-yeh) היא הגרסה הארץ-ישראלית בעגה ערבית בדואית (וזאת לפי בדואי, חוקר המסורת והתרבות החומרית של הבדואים). פירושה פשוט "סכין". בערבית עירונית של פעם המילה המקבילה היא "חנג'אר" (ומכאן "קינג'אל" ברוסית). תנסו במנועי חיפוש hanjar. עדיין לא בוצע מחקר מקיף ומוסמך בנושא, ויש מה לחקור (קצת לוקל-פטריוטיזם, מה יש?). מדובר על וריאנט של הסכין הערבית-מוסלמית הטיפוסית של חצי-האי ערב וגרורותיו- צפון אפריקה והודו (השפעה מוסלמית בתקופה המוגולית). הסכין (למעשה פגיון מעוקל) הערבית נקראת "ג'נביה" או "ג'מביה", תלוי באזור, ולה להב רחב ומעוקל בחדות עיקול אחד, מושחז משני צידיו לרוב. לשבריה להב צר יותר יחסית, מתעקל לכיוון אחד ומתיישר לכיוון שני (בדומה לאות "ל"), מושחז משני צידיו. יחסית לג'נביה שהרבה פעמים היא מפוארת ביותר, השבריה היא "גרסת בצורת", אבל גם היא לרוב מעוטרת, הגם שבחומרי גלם פשוטים בד"כ. יש כל מיני צורות ואני מניח שמחקר מדוקדק יוכל להתאים צורה לאזור ואפילו לכפר. האורך המקובל הוא כ-25 ס"מ אבל יש ארוכות יותר וכמובן קטנות יותר- יש גם מיניאטורות לילדים קטנים. רמת הגימור גם היא משתנה, הממוצע הוא בינוני-נמוך. נדיר מאד למצוא שברייה עם להב מלוטש לחלוטין. מקובל לחתום- שבריות ברמה בינונית ומעלה ולעתים גם שנת ייצור מוסלמית וגם נוצרית. עונדים את השברייה על החגורה מקדימה בצורה בולטת וחשופה- פחות כתכשיט ויותר "שופוני, אני גבר", אבל יש בזה גם פרקטיות, בזמנים בהם אדם שנשא שברייה בגלוי היה פחות נתון לסכנת שוד בדרכים- בגלל זה הפכה גם לסמל סטטוס אצל שומרי היישוב העברי ביחד עם האלה הבדואית ("נבוט"). השבריה- בניגוד לג'נביה- ראתה יותר שימוש וישנם תעודים רבים למקרי דקירה וחיתוך איתה- בכל המגזרים בארץ. "תורת הלחימה" המקומית גורסת שתי תנועות בעיקר: חיתוך הצואר מאחור, דקירה לבטן ומשיכה לצד או למעלה- כדי לגרום לשפיכת מעיים ("דקירה מזרחית"). לשבריות הקדומות (מאמצע המאה ה-19 ועד סופה) יש להבים ארוכים וצרים יחסית שעיקוליהם מתונים. לאחר מלה"ע I הלהב נוטה להתרחב והעיקולים חדים יותר. המרחב בו השבריה הקלאסית שלטה הוא ארץ-ישראל, סיני וירדן. בסוריה ולבנון הסכינים שונות ודומות יותר לג'נביה (אפשר למצוא כאלו גם בארץ בגבולות הצפוניים וברמה"ג).
לכל מי שקורא את זה- אל תנסו לחפש במנועי חיפוש- חבל על הזמן שלכם. המילה שברייה (הגייה נכונה- "שיברייה" shib-ri-yeh) היא הגרסה הארץ-ישראלית בעגה ערבית בדואית (וזאת לפי בדואי, חוקר המסורת והתרבות החומרית של הבדואים). פירושה פשוט "סכין". בערבית עירונית של פעם המילה המקבילה היא "חנג'אר" (ומכאן "קינג'אל" ברוסית). תנסו במנועי חיפוש hanjar. עדיין לא בוצע מחקר מקיף ומוסמך בנושא, ויש מה לחקור (קצת לוקל-פטריוטיזם, מה יש?). מדובר על וריאנט של הסכין הערבית-מוסלמית הטיפוסית של חצי-האי ערב וגרורותיו- צפון אפריקה והודו (השפעה מוסלמית בתקופה המוגולית). הסכין (למעשה פגיון מעוקל) הערבית נקראת "ג'נביה" או "ג'מביה", תלוי באזור, ולה להב רחב ומעוקל בחדות עיקול אחד, מושחז משני צידיו לרוב. לשבריה להב צר יותר יחסית, מתעקל לכיוון אחד ומתיישר לכיוון שני (בדומה לאות "ל"), מושחז משני צידיו. יחסית לג'נביה שהרבה פעמים היא מפוארת ביותר, השבריה היא "גרסת בצורת", אבל גם היא לרוב מעוטרת, הגם שבחומרי גלם פשוטים בד"כ. יש כל מיני צורות ואני מניח שמחקר מדוקדק יוכל להתאים צורה לאזור ואפילו לכפר. האורך המקובל הוא כ-25 ס"מ אבל יש ארוכות יותר וכמובן קטנות יותר- יש גם מיניאטורות לילדים קטנים. רמת הגימור גם היא משתנה, הממוצע הוא בינוני-נמוך. נדיר מאד למצוא שברייה עם להב מלוטש לחלוטין. מקובל לחתום- שבריות ברמה בינונית ומעלה ולעתים גם שנת ייצור מוסלמית וגם נוצרית. עונדים את השברייה על החגורה מקדימה בצורה בולטת וחשופה- פחות כתכשיט ויותר "שופוני, אני גבר", אבל יש בזה גם פרקטיות, בזמנים בהם אדם שנשא שברייה בגלוי היה פחות נתון לסכנת שוד בדרכים- בגלל זה הפכה גם לסמל סטטוס אצל שומרי היישוב העברי ביחד עם האלה הבדואית ("נבוט"). השבריה- בניגוד לג'נביה- ראתה יותר שימוש וישנם תעודים רבים למקרי דקירה וחיתוך איתה- בכל המגזרים בארץ. "תורת הלחימה" המקומית גורסת שתי תנועות בעיקר: חיתוך הצואר מאחור, דקירה לבטן ומשיכה לצד או למעלה- כדי לגרום לשפיכת מעיים ("דקירה מזרחית"). לשבריות הקדומות (מאמצע המאה ה-19 ועד סופה) יש להבים ארוכים וצרים יחסית שעיקוליהם מתונים. לאחר מלה"ע I הלהב נוטה להתרחב והעיקולים חדים יותר. המרחב בו השבריה הקלאסית שלטה הוא ארץ-ישראל, סיני וירדן. בסוריה ולבנון הסכינים שונות ודומות יותר לג'נביה (אפשר למצוא כאלו גם בארץ בגבולות הצפוניים וברמה"ג).
