The Kids Are Still Alright

[John Barleycorn]

The Kids Are Still Alright../images/Emo149.gif

ב"פיצה ביאנקה" בחמש בערב, שעתיים וחצי לפני ההופעה, סיפרה לי סינדי שאתמול בערב הופיע במקום בוב סיגר, וצערה אותי צער רב. גם על הופעתם של המודי בלוז בחודש שעבר לא ידעתי, וזה לא שלא בדקתי את הלו"ז תכופות. הרכבים ואמני מפתח ברוק הקלאסי שוטפים את האזור בקצב שאדם מישראל לא יכול לעמוד בו. ומאחר גם כיסו לא יעמוד בזה, אולי בכלל עדיף לא לדעת. ובכל זאת - בוב סיגר שאני כל כך אוהב, שחזר לבמה סופסוף, ושהופיע אצל לטרמן לפני ארבעה חדשים עם אנרגיה של ארבעה פילים מיוחמים. הייתי חייב להתעצב לעשר דקות כדי להרגיש טוב עם עצמי. ערב קר היה בפיניקס. פסענו אל ה- US Airways Center ששה אנשים. וויין - היפי מזדקן שכמותו התעכב מאחורינו לגלגל סיפור קטן במסגרת התכנית חשיש לקשיש (איפה למדתי לדבר ככה?), והצטרף אלינו עם חיוך של נער סורר. בפנים התיישבתי ליד דיאנה, עוד היפית מזדקנת שסיפרה לי שוב על הפגישה עם רינגו ג'ון וג'ורג' (שנתן לה נשיקה לפני לכתה) בבית באל איי, בק אין סיקסטי פור אור פייב. כן, אני מסתובב עם אלילות, וכן - הייתי זב החוטם שבחבורה (היה קר, כבר אמרתי). להקת החימום הקנדית טראגי'קלי היפ בילתה על הבמה זמן ארוך מדי. לא בדיוק Guess Who, אבל יש להם את זה: גרוב, סולן שמזכיר גרסה עצמתית במיוחד של זה של סמאשינג פמפקינז, והרבה דציבלים. אם הם קוראים פה - כמה דציבלים פחות והוספת קלידן יעשו להם רק טוב. הכנת הבמה ארכה גם היא לנצח. אחר כך כבו האורות. איש גבוה ודק, ועוד אחד נמוך ומוצק עלו אל הבמה גוררים אחריהם עוד ארבעה: המתופף Zak Starkey, הבסיסט Pino Palladino, הקלידן John "Rabbit" Bundrick, והגיטריסט Simon Townshend. התשואות פרצו ללא רחם, ומכאן החל מסע ההידרדרות של אזני. קל באימונים - קשה בקרב: ידעתי שתפריט רווי פולק של חמשת השנים האחרונות יתנקם בי יום אחד. להקת "המי", מהשורה הראשונה של הרכבי הרוק הקלאסי, היא מהשורדות הגדולות של שנות הששים. שניים מחברי ההרכב המקורי אמנם כבר לא בחיים, אבל,לשמחתם של חובבי הלהקה, אלה שכן - הם שני החברים היותר חשובים. דאלטרי עדיין יכול ועוד איך לשיר, טאונסנד עדיין יכול לכותב שירים וגם לנגן לא שכח, ובשנות השישים המוקדמות לחייהם יש לשניהם את אותה האנרגיה שהיתה להם בתחילת דרכם, לפני 43 שנה. העצמה הזו היא סוד הצלחתם. טאונסנד איננו וירטואוז על הגיטרה, מעולם לא נסחף לסולואים ארוכים מדי, אבל יודע היטב את המלאכה ובעל סגנון נגינה ייחודי. לדאלטרי, למרות הכל, אין קול גדול אבל הוא אחד המבצעים היותר אנרגטיים בהסטוריה של הרוק. להקת המי פשוט ידעה לעשות את זה נכון - רוק פשוט, כבד, וסוחף, כמו שהקהל האמריקני אוהב. סיבוב ההופעות של "המי" כולל חומר ישן והרבה שירים מהאלבום Endless Wire שיצא בשנה שעברה. במהלך המופע מוקרנים קליפים מאחורי הלהקה כשבכל שיר תמונות המזוהות איתו - אם מעטיפות האלבומים, מהתקופה בה יצא, או מהליריקה. העסק הזה עובד יפה על חובבי נוסטלגיה ואני מצאתי אותו מוסיף יותר מאשר מפריע. לא היו הרבה אכזבות. הראשונה היתה המיקום. איכשהו הבנתי שנשב קרוב מאד. אמנם היינו שורה שלשית מהרחבה, אבל הבמה מוקמה בקצה הרחוק שלה. האכזבה השניה היתה יותר תהיה - האם הקלידן אכן מנגן? כלומר - את הכל? המצלמה מעולם לא התמקדה עליו, ובחלקים מסויימים הייתי מוכן להשבע שהוא איננו מנגן את מה שאני שומע. הסאונד היה סביר בהחלט עבור קונצרט מסדר גודל שכזה, והביצועים עצמם טובים למדי בד"כ.

 

[John Barleycorn]

הוא האיש הקטן הגדול הזה

המופע נפתח בשלושה להיטי עבר, שניים מהם ממש התחילת הדרך, ונמשך עם סדרה של שירים מהאלבום החדש, כולל המיני אופרה שבה ששה שירים קצרים. הביצוע ל- Behind Blue Eyes היה הפיספוס הגדול לדעתי. במופעים כאלה הצליל הכבד של הגיטרה החשמלית בולע הכל, וביצוע אקוסטי היה לדעתי מוציא את השיר הרבה יותר טוב, וגם נותן הפוגה קלה מהרעש. המופע סבל מעט מחוסר בלאנס בין רוק כבד לשירים שקטים, אבל - what a beautiful noise. על דבר כזה לא מתלוננים. על צד החיוב - כל מה שספרו על המי הוא נכון. אנרגיה בלתי נדלית, ואהבה למה שהם עושים גם אחרי כל השנים. טאונסד מילא אחר הצפיות - החליף גיטרות בכל שיר שני דקר בכולן ללא רחם עם המפרט עם קלוז אפס על המסך, נפנף את טחנת הרוח המפורסמת שלו כשמידי פעם בתחתית הסיבוב היד פוגעת במיתרים ומרעידה איזה צליל או תקרה, ובין השירים דיבר את אותן השטויות שדיבר בגיל 20. הכריזמה כולה בצד שלו. אותה כריזמה שדבר ממנה לא דבק בדאלטרי. הוא נראה כמו השיפוצניק שברח לפני שגמר את העבודה במקלחת. אבל הוא הגיבור שלי. כשהוא מציג את Real Good Looking Boy, שיר המחווה לאדם שהשפיע עליו ביותר כבר מגיל 12 - אלביס פרסלי, הוא קנה את עולמו עצל הקהל שנוטל שתי דקות מזמנו לתשואות. אבל כשמתחיל השיר עם התמונות של אלביס מרצדות על המסך, וכשהוא מזכיר את באדי הולי וג'וני קאש בשיר אחר, אתה כבר יודע כי משהו מהענקים האלה יש גם בדאלטרי. וכפי שכתב על אלביס שיר - מגיע גם לו שיכתבו עליו שיר - האיש הקטן הגדול הזה. כך זכרתי את אולד רוג' מה- Live 8 - שר את הרוקנרול Down to earth, חי ונושם אותו משחר ימיו, וכך ראיתי אותו הערב. רגע השיא - סיום המיני-אופרה וכניסת הצלילים של באבא אוריילי. ביצוע מצויין שסחף את הקהל לכל האורך, ודאלטרי קורע את המפוחית בסיום - התעלות ראשונה של הנפש. גם הביצוע של You Better You Bet הקפיץ את הקהל השמימה, גם את הצעירים יותר שלחלקם, יכולתי לנחש, השיר הזה ודאי הכיר את הלהקה. שיר ה"סיום" נבחר היטב - לעולם לא ישטו בנו שוב. את קטע האורגן באמצע בקושי אפשר היה לשמוע. הלהקה ירדה, הרגליים רקעו לנצח, והשריקות החרישו את אזני שכבר ממילא סבלו נזקים בלתי הפיכים. הרודיז עלו על הבמה וזכו לשריקות בוז. המשחק שוחק עד הסוף על ידי שני הצדדים.

 

[John Barleycorn]

Amazing Journey../images/Emo112.gif

ההדרן המפתיע כלל לא פחות מארבעה פרקי "טומי" כולל "אשף משחקי המזל" שהחברים ודאי היו מסכנים את חייהם אלו לא בצעו. בשיר הזה נדמה היה לי שדאלטרי עומד לאבד את קולו. הצחקתי אותו. המחמאות מגיעות ללהקה על ההדרן, כי הם לא עלו אליו כדי לשיר עוד שני שירים מתוך הכרח ולגמור עניין. זה היה הדרן ממושך, שמהר מאד הגיע בעצמת הסחף לרגעי השיא של ההופעה עצמה. טחנת הרוח של טאונסנד עברה להילוך חמישי, כשמהעבר השני דאלטרי מוכיח שלא איבד כהוא זה מכושר נפנופי המיקרופון האקרובטיים. בשלב הזה היה ברור שכן - אחרי 43 שנה הם עדיין נהנים מזה. שאם מישהו יכול להתיש מישהו הערב במשחק הזה - זה לא הקהל אותם. זה היה הדרן נפלא לקהל נפלא. ואחרי מספר קונצרטים גדולים וכמה קטנים אני יכול לומר שהרבה מהכיף שלי בהופעה נובע מהקהל האמריקני. תענוג להעיף מבט אל המסביב מדי פעם בארץ שהרוקנרול נשמת אפה. כמעט סוף ההדרן - גם שיר הסיום נבחר היטב. ארבעה יורדים ומותירים על הבמה שניים. האחד נוטל גיטרה אקוסטית ומנגן אקורדים מפורקים יפים, והשני שר שקט ויפה את "תה ותאטרון". כשזה נגמר - אני כבר לא שומע שום דבר בגלל ההוא מאוחרי שלא מפסיק לשרוק, אבל את צמד האגדות, גיבורי הילדות - האיש עם היד המתנפנפת כטחנת רוח וחברו הקטן עם הלב הגדול עומדים חבוקים על הבמה שניות ארוכות אני רואה היטב, גם אם הלחלוחית בעין קצת מסתירה.

The who US Airways Center - Phoenix, Arizona 28/2/07 Playlist: I Can't Explain (1964) The Seeker (1970) Anyway, Anyhow, Anywhere (1965) Fragments(?) (2006) Who Are You (1978) Behind Blues Eyes (1971) Real Good Looking Boy (2003) Endless Wire - mini opera (2006) Baba O’Riley (1971) Eminence Front (1982) Man In a Purple Dress (2006) Black Widow's Eyes (2006) You Better You Bet (1981) Time is Passing (1971) Won’t Get Fooled Again (1971) הדרן Naked Eye (1971) Pinball Wizard (1969) Amazing Journey (1969) Overture (1969) See Me Feel Me (1969) Tea and Theater (2006)​

 

[Abbe Faria]

אהבתי ג'וני...

חוץ ממשפט אחד שמאד מאד מפריע לי...: "הביצוע ל- Behind Blue Eyes היה הפיספוס הגדול לדעתי. במופעים כאלה הצליל הכבד של הגיטרה החשמלית בולע הכל, וביצוע אקוסטי היה לדעתי מוציא את השיר הרבה יותר טוב, וגם נותן הפוגה קלה מהרעש. " ג'וני, הקטע האקוסטי והשקט בBehind Blue זה רק הקדמה קלה לשיר האמיתי... זה שיר שנועד שיכסחו אותו, וחוץ מזה It's the WHO mate -אם יש להם אפשרות לכסח, הם צריכים לכסח, והם יכסחו

חוצמזה, אהבתי את הסקירה... פלייליסט דומה מאד לזה שאני ראיתי, 2 שירים יותר מהחדש, 2 שירים פחות מהאולד-קלאסיק.. והאמת, מעדיף לשמוע לייב את Substitute מאשר את Black Widow's Eyes

 

[John Barleycorn]

השירים החדשים שמעתי אתמול לראשונה

שמתי אחד בסמ"ש כי אני לא בטוח שזה היה זה. נדמה לי שהפתיחה היתה בסגנון "בבא אוריילי דייאט".

 

[Abbe Faria]

העניין הוא

שאני ראיתי הופעה שלהם לפני שהדיסק עוד יצא, אז חלק מהשירים שהיו בהופעה שלך אולי עדיין לא הושלמו... סה"כ בהופעה שאני ראיתי, מאד חיבבתי את Fragments וMan in Purple Dress... ואלה גם השירים החביבים עלי ביותר באלבום שלהם, אבל לאמר את האמת, חוץ מאלה שהם לא רעים, Endless Wire איכזב אותי בגדול... בגלל זה אני מעדיף את SUB או We're Not Gonna Take It / Sparks שאני שמח שראיתי במקום Wire & Glass (המיני אופרה) אבל אני אתן לו עוד כמה שמיעות לפני ההופעה, אולי זה יעזור לי להווכח שאני טועה... אתה מדבר על Fragments אגב... וזה העניין באלבום הזה, הכל בו נראה דיאט... ז"א רואים שזה The Who אבל לא לגמרי מרגישים את זה...

 

[Aeroguy]

הוא בהחלט מתכתב איתו

אני סה"כ מאוד אהבתי את האלבום. הוא מאוד הזכיר לי את By Numbers: זה לא the Who בגדולתם, אין ספק, ויש פה ושם קצת רגעים מתים, אבל יחד עם זאת יש רגעים שפשוט שומעים את הקסם האדיר שלהם מבצבץ... וברגעים כאלה אפשר רק לחייך ולהיזכר למה אני אוהב אותם כל כך.

 

[Danny Bottleneck]

../images/Emo45.gifאיזה יופי כתבת

ג'וני בהופעה של המי, מי היה מאמין

 

[pasteran]

אתה לא כחול

אבל עדיין כותב נהדר

 

[Abbe Faria]

הוא כבר לא כחול

נשארו רק 2 כחולים

 

[John Barleycorn]

תודה ערן, אילו הייתי עדיין

כחול, הייתי כותב פה בלי בושה על ההופעה מיום ראשון של אחת מגדולות זמרות העם בתבל: חווה ברונהלידה אלברשטיין. אבל חבל לי להסתבך עם המנהלים, כבר מזמן שמו עלי עין.

 

[Danny Bottleneck]

דווקא הופתעתי למצוא בדירה בסופ"ש

דיסק של חוה אלברשטיין, שאני אפילו לא זוכר את שמו, אזרתי אומץ והקשבתי לו ודווקא מצאתי שם דברים ממש ממש יפים.

 

[Anuerysm]

שמח שנהנת, אחלה הופעות הם נותנים

גם אני הייתי במקום קצת רחוק, אבל הבעיה הגדולה יותר בהופעה היא הסט ליסט, שלא כמו הרולינג סטונס ובוב דילן, דה הו לא מבינים שהולכים להופעות שלהם בגלל החומר הישן ובגלל זה חצי הופעה היא מהשירים מהאלבום החדש

 

[melancholy man]

אצל דילן זה בתקופות

הרבה מאוד זמן, שיעמם אותו לשיר את השירים הישנים, בגדול, נדמה לי שהחברה מרגישים שהחומר החדש שלהם טוב מספיק והם לא רוצים להיות מופע נוסטלגיה, האמת יפה להם ככה. וג'וני, אחלה דבר כתבת, שמח שנהנת, תודה.

 

[John Barleycorn]

גם להקה ותיקה

צריכה לקדם מכירות. הבנה צריכה לבא גם מצד הקהל. אני חושב שהם נתנו מספיק Highlights ישנים לקהל. מה שכן - חשבתי שאולי למסע באמריקה הם יוסיפו את Squeeze Box שהיה אחד מהשלאגרים הכי גדולים שלהם בארה"ב (כמו גם בישראל). מצד שני, בלי הבנג'ו זה לא יהיה זה.

 

[Barmelai]

דה הו לא מעוניינים

תראה, ברגע שלהקה נותנת פלייליסט שלם על הבמה מלפני 40-30 שנים המשמעות היא שהם עולים כלהקת קאברים לעצמם. את האמן שעדיין יוצר, גם כשהוא בן 60, תמיד תמיד תמיד מעניין אותו השירים של עכשיו, האלבום האחרון. לא מהקטע שהוא אומר לקהל שלו את הקלישאה הזאת שהדיסק האחרון הוא הכי טוב שהוא עשה בחיים, אלא בגלל שמה שהוא כתב השנה, שנה שעברה, זה מה שממלא אותו ובוער בו הכי חזק. ואת זה הוא הכי רוצה לתת חם וטרי לקהל שלו. אני חושב שכמו שאמנים בסדר גודל של ההו נותנים לקהל את הכבוד בפלייליסט של מה שהוא בא לקבל, הקהל מצידו צריך לתת כבוד לאמנים שהוא אוהב ולתת תשומת לב למה שבוער בהם עכשיו. זה עניין של יחסים בוגרים בין קהל לאמנים ותיקים, וזה יפה בעיניי. וג'וני העברת כל כך נהדר את החוויה שאני כמעט לא שונא אותך שראית אותם ואני לא

 

[garcia]

בקשר לדה הו והסט ליסט בהופעות שלהם

זה בדיוק מזכיר לי את הספר של רוק סקאלי המנהל של הדד משנות ה-60 עד לשנות ה-80. בין הדד ולמי היו יחסים מאד מיוחדים וחבריים והיו להם הופעות משותפות. בשנת 1981 פיט התקשר לדד וביקש מהם לנגן כמה הופעות באנגליה במקום המי בתאריכים מסויימים כי המי התפרקו באותה תקופה. אבל הלהקה התאחדה להופעה משותפת אחת עם הדד באותה שנה בגרמניה, הופעה שוצולמה ושודרה בטלוויזיה וברדיו בכל רחבי אירופה. בכל אופן רוק סקאלי מספר על הלילה שהוא, פיט טאונשנד וג'רי גרסייה בילו ביחד אחרי ההופעה ופיט פשוט היה מתוסכל ומדוכא מג'ון ורוג'ר שכל מה שהם רצו זה רק לבצע את השירים הישנים, הם בכלל לא רצו לבצע שירים חדשים ואם ביצעו איזה חומר חדש אז זה היה רק לקראת סוף ההופעה כדי לרצות את פיט וזה הטריף אותו. זה הסיפור בקצרצרה. בסופו של דבר המי חזרו למסע הופעות בארה"ב ב-1982 . נשמעה פה טענה שאנשים הולכים להופעות של בוב דילן והרולינג סטונס כדי לשמוע חומרים ישנים. אני לא יודע איזה חומרים הסטונס מבצעים כיום בהופעות אבל כאחד שהיה בכמה הופעות של בוב דילן ואוסף הופעות חיות מוקלטות שלו אני יכול להגיד שהוא ממש ממש ממש לא מבצע רק חומרים ישנים שלו בהופעות. אמנם אני לא עשיתי סקר בקהל מה הקהל מעדיף שבוב ינגן בהופעה שלו אבל אני יכול להגיד שבהופעות שלו הוא תמיד יקפיד לבצע חומרים משניים-שלושה אלבומים אחרונים שלו, יבצע שניים-שלושה קאברים לאמנים אחרים (ממליץ לשמוע את הגירסה שלו להוצ'י קוצ'י מהמסע הופעות שלו בסתיו 1999), יתבל באיזה באיזה שיר גוספל ישן ונושן וכמובן יתן את החומרים המוכרים משנות ה-60 וה-70. ככה לפי דעתי צריכה להיות הופעה, מיקס מכל דבר - חדש, ישן ובאמצע.

 

[garcia]

ובהודעה עצמה

התכוונתי לביצוע של דילן לשיר של מאדי וואטרס הוצ'י קוצ'י מאן.

 

[Anuerysm]

אצל הרולינג סטונס

בהופעה שאני ראיתי לפחות הם עשו שיר אחד מהאלבום החדש (שלעומת דה הו הוא גם אלבום טוב) ולא עשו כמעט שירים מהתקופה המאוחרת שלהם, חוץ מShe Was Hot אבל סך הכל, דה הו הם להקה שיודעים לבעוט, באים להופעה שלהם כדי להקרע קצת מהחיים, כדי לשמוע רוק מפציץ ומה לעשות, האלבום החדש לא נותן לך את זה, כמעט בכל השירים טאונשנד מחליף לאקוסטית

 

[Aeroguy]

נשמע נפלא!

סטליסט נהדר. הלוואי ואזכה לראות אותם... מהלהקות שעוד לא ראיתי ושעדיין מופיעות, המי הם ללא ספק ה-להקה שאני רוצה לראות בהופעה... נו - אולי הם יבואו בקרוב גם לאיזור הזה של העולם... לפחות כאן יש לי סיכוי גדול יותר מאשר בישראל

אבל אשמח (מאוד) בחלקי. בסוף החודש הזה יש לי הופעה אינטימית עם אריק בורדן והאנימלס הנוכחיים שלו, ובתחילת החודש הבא את בו דידלי.