עדה המקורית
New member
THE GIVING TREE (העץ הנדיב)
הי חברים, כפי שאתם רואים התגעגעתי לחלק מכם הכותבים כאן, להלן סיפור נפלא שפרסמתי באתר "מרקיד" וחשוב לי לפרסמו גם כאן, בו למצוא מוסר השכל בהתנהגויות שלנו כרוקדים ברחבת הריקודים, כל אחד מכם יסיק את המסקנות המשתמעות מן הסיפור הנפלא בזה ויפיק מכך גם את הלקחים. "THE GIVING TREE ׂBY SHEL SILVERSTEIN (תחילת ציטוט) העץ הנדיב - תורגם מאנגלית - מהו מוסר ההשכל? תרגמתי לכם מאנגלית את הסיפור הקצר אותו קראתי במקור (במקור העץ מופיע בלשון נקבה אך אני הפכתי זאת ללשון זכר). איזה מוסר השכל תמצאו בסיפור שלהלן? כמו כן, האם תוכלו לכתוב לי שמות של ריקודים שעצים מוזכרים בהם? לדוגמא, עצי הצפצפות, עץ הרימון ועוד? היו היה עץ, אשר אהב את הילד הקטן ובכל יום הילד היה מגיע אל העץ ואוסף את העלים ויוצר מהם כתב ומניח על ראשו ומשחק במלך ביער, הוא היה מטפס על גזע העץ מגיע לענפים ומתנפנף בהם כבנדנדה, הוא אכל תפוחים מן העץ וכן היה משחק במשחק המחבואים. כאשר התעיף, הוא ישן בצל העץ. והילד אהב את העץ מאד והעץ שמח על כך מאד. עבר זמן והילד גדל והעץ נשאר לעיתים בודד. ואז יום אחד הילד הגיע אל העץ והעץ אמר: "בוא, ילד, בוא וטפס למעלה על הגזע והתנדנד בענפי ואכול מתפוחי ושחק בצילי והייה שמח". "אני יותר מדי גדול לטפס ולשחק" השיב הנער. "אני רוצה לקנות דברים וליהנות, אני רוצה כסף! התוכל לתת לי קצת כסף?" שאל הנער. "יש לי רק ענפים ותפוחים, קח את התפוחים, ילד, מכור אותם בעיר, כך יהיה לך כסף ותהיה שמח", השיב העץ. וכך הנער טיפס על עץ אסף את התפוחים מן העץ וסחב אותם עימו לדרכו. והעץ היה שמח. הנער התרחק לזמן ארוך והעץ נעצב אל ליבו. ואז יום אחד הילד חזר והעץ התנועע בשמחה ואמר: "בוא, ילד, טפס למעלה עלי והתנדנד בענפי והיה שמח", והנער השיב: "אני מאד עסוק לטפס על עצים, אני רוצה בית שיחמם אותי, אני רוצה אשה וילדים ולכן אני זקוק לבית, האם תוכל לתת לי בית?" שאל. "אין לי בית" ענה העץ, "היער הוא ביתי", "אבל אתה יכול לחתוך את ענפי ולבנות בית ואץ תהיה שמח". וכך הנער כרת את הענפים וסחב אותם עמו לדרכו, כדי לבנות בית. והעץ היה שמח. הנער לא הגיע אל העץ במשך זמן ארוך וכאשר סוף סוף הגיע, העץ היה כה שמח שבקושי פצה פה. "בוא, ילד" לחש העץ "בוא ושחק". "אני יותר מדי זקן ועצוב לשחק" – השיב האיש. "אני רוצה סירה שתיקח אותי הרחק מכאן, האם תוכל לתת לי סירה?" שאל האיש. "כרות את הגזע והכן סירה וכך תוכל לחתור בה הלאה מכאן ולהיות שמח" השיב העץ. וכך כרת האיש את הגזע והכין סירה והפליג בה לדרכו. והעץ היה שמח. אך לא באמת... ואחרי זמן ממושך הילד שגדל ונעשה לאיש חזר שוב אל העץ. "אני מאד מצטער, ילד" אמר העץ "אך לא נשאר לי כלום לתת לך, אין לי גם תפוחים". "שיני מאד חלשות לתפוחים" השיב הזקן. "הענפים שלי כבר אינם ולא תוכל להתנדנד עליהם" אמר העץ. "אני מאד זקן להתנדנד על ענפים" השיב הזקן. "הגזע שלי לא קיים יותר – לא תוכל לטפס..." "אני מאד עייף ולא יכול לטפס" השיב הזקן. "אני מאד מצטער, הלוואי ויכולתי לתת לך משהו" , אמר העץ "אךלא נשאר לי דבר, אני רק אבר כרות, גדם (שורש) ואני מצטער". "אני לא זקוק להרבה כעת" אמר הזקן, "רק מקום שקט לשבת ולנוח עליו כיוון שאני מאד עייף". "טוב", ענה העץ, מיישר עצמו ככל שיכול ומזדקף, "אני גדם זקן, אך מועיל עדיין בכך שתוכל לשבת ולנוח עלי, בוא, ילד, שבת ותנוח עלי". והילד שמח. והעץ שמח. - סוף- מהו מוסר ההשכל בסיפור הנפלא הזה? איזה שירים אתם זוכרים שנכתבו על עץ? הערה: האיורים בספר נפלאים – מתארים את הילד שגדל לנער, לאיש ולזקן, כמו כן, העץ ממש מאויר בצורה נפלאה. ממליצה לקרוא את הספר באנגלית. תשובתה של אחותי זהבה שמש (לשעבר איסט), לגבי מוסר ההשכל שבסיפור, אותה קיבלתי בשיחת טלפון עמה לארה"ב, פלוס התוספות שלי והזדהותי עם דעתה הניבו את התוצאות הבאות: הסופרת מפרידה בסיפור את הילדות, הבגרות והזיקנה. הילד בשנות ילדותו המוקדמות, משחק עם העץ, סביב העץ ובתוך העץ, הוא מתנדנד בענפיו, משחק מחבואים, מחבק את העץ (מבטא את אהבתו אל העץ) ואוכל מתפוחיו. בכך מודה הילד לעץ ע"י התנהגותו. חיי הילד הם פשוטים – ללא תסבוכות מיותרות, ידוע שילדים אינם שומרי טינה, הם יכולים לריב ואחר כך לשחק ולשכוח, ההבנה של הילדים היא ההבנה הבריאה, הנבונה, הם יודעים ליהנות מכל רגע ורגע מהחיים, הם לא צריכים או לא זקוקים לידע ולהשכלה שאנו מקבלים בהיותנו מבוגרים, הם כפי שאמרתי יודעים לחיות בפשטות, באהבה, בתמימות, ללא כל רצון לתאווה, לבצע, הם מסופקים ומסתפקים במועט ולא צריכים למלא עצמם בכל מיני דברים הקשורים לחומרה. ואז הילד מתבגר, הוא הופך למשהו אחר, הוא שוכח את התמימות והחיים הפשוטים שהיו לו בילדות, הוא מתחיל להיות "גרידי" (תאוותן), שום דבר כבר לא מספק אותו, הוא תובע מן העץ עוד ועוד. האם מה שהוא מבקש ומקבל מספק אותו? אנו רואים שלא. לבסוף הוא חוזר אל העץ בחוסר כל, לא מסופק ממה שהעץ סיפק לו. כמו כן, הוא לוקח את העץ כמובן מאליו, כאילו הכול מגיע לו, האם הוא אומר תודה לעץ? לא. אנו כאנשים ממעטים לומר תודה למי שעוזר לנו, ממעטים להעריך את מי שעוזר לנו, מדוע לא להעריך ולומר תודה? האנשים הבוגרים הולכים קדימה, שואפים להתקדמות, מגיעים לשלב אחד וכבר חושבים על השלב השני, לא עוצרים לרגע וחושבים, מה נותנת לנו הקדמה, אושר? לא. היא נותנת לנו עושר והאם זה מוביל לאושר הפנימי? לא. לגבי יחסים אנו בורים ועמי הארץ, לגבי יחסי הסביבה של אדם לחברו, לגבי האדם עצמו ויחסו עם עצמו. כדאי ללכת לאחור אל הילדות ולהיזכר כיצד חיינו כילדים? איך אנו מתרחקים ממה שבאמת חשוב – מהדבר הזה שנמצא בתוכנו, מהנשמה, בה צריך להשקיע, אף אחד לא מודע שהחיים עוברים, נדמה כי נחייה לנצח, ואז פתאום קורה משהו כמו בריאות לקויה והאסימון יורד. בסיפור אנו רואים שעד לרגע האחרון הבן אדם לא הצליח להיות מאושר. העץ נתן ונתן הוא אפילו לבסוף הסכים שיכרתו אותו ואת גזעו על מנת לרצות את הזקן. לא משנה מה שהעץ עשה כדי לגרום לבן אדם להיות מאושר – הבן אדם לא הצליח בכך, כלום לא סיפק אותו, אולי לתקופות מסוימות וקצרות, ולבסוף חזר האיש הזקן בחוסר כל ומה שרצה זה רק לשבת ולנוח. את זה למד האדם שכבר התעייף והגיע אל העץ כשהוא כבר זקן. רק בסוף ימיו הוא הבין מה הסחרחורת הזאת של החיים עשתה לו, הוא הבין שהוא אינו זקוק כבר למאום אלא רק לשבת ולנוח. האם הודה הזקן לעץ? לא. האם אנו כאנשים נוהגים להודות למי שמיטיב עמנו? לא. לכן, כל מה שלא נעשה, נקנה, נצבור ונאגור – בסופו של דבר לקראת סוף ימינו אנו מבינים, שמה צריך האדם? מבחינה חומרית? מעט מאד. החשוב ביותר הוא להשקיע בנפש – בנשמה, החשוב ביותר זה להעריך את החיים כל עוד אנו חיים ולמצות את המקסימום מכל יום – כאילו הוא היום האחרון שניתן לנו במתנה. ואם שכחנו, כדאי ללכת לאחור אל הילדות ולהיזכר, רק כך נוכל להיות מאושרים, אולי אם נחיה בהרמוניה עם עצמנו ועם הסביבה, אם נחיה בשלום עם עצמנו – נוכל להביא גם שלום לסביבתנו." (סוף ציטוט)
הי חברים, כפי שאתם רואים התגעגעתי לחלק מכם הכותבים כאן, להלן סיפור נפלא שפרסמתי באתר "מרקיד" וחשוב לי לפרסמו גם כאן, בו למצוא מוסר השכל בהתנהגויות שלנו כרוקדים ברחבת הריקודים, כל אחד מכם יסיק את המסקנות המשתמעות מן הסיפור הנפלא בזה ויפיק מכך גם את הלקחים. "THE GIVING TREE ׂBY SHEL SILVERSTEIN (תחילת ציטוט) העץ הנדיב - תורגם מאנגלית - מהו מוסר ההשכל? תרגמתי לכם מאנגלית את הסיפור הקצר אותו קראתי במקור (במקור העץ מופיע בלשון נקבה אך אני הפכתי זאת ללשון זכר). איזה מוסר השכל תמצאו בסיפור שלהלן? כמו כן, האם תוכלו לכתוב לי שמות של ריקודים שעצים מוזכרים בהם? לדוגמא, עצי הצפצפות, עץ הרימון ועוד? היו היה עץ, אשר אהב את הילד הקטן ובכל יום הילד היה מגיע אל העץ ואוסף את העלים ויוצר מהם כתב ומניח על ראשו ומשחק במלך ביער, הוא היה מטפס על גזע העץ מגיע לענפים ומתנפנף בהם כבנדנדה, הוא אכל תפוחים מן העץ וכן היה משחק במשחק המחבואים. כאשר התעיף, הוא ישן בצל העץ. והילד אהב את העץ מאד והעץ שמח על כך מאד. עבר זמן והילד גדל והעץ נשאר לעיתים בודד. ואז יום אחד הילד הגיע אל העץ והעץ אמר: "בוא, ילד, בוא וטפס למעלה על הגזע והתנדנד בענפי ואכול מתפוחי ושחק בצילי והייה שמח". "אני יותר מדי גדול לטפס ולשחק" השיב הנער. "אני רוצה לקנות דברים וליהנות, אני רוצה כסף! התוכל לתת לי קצת כסף?" שאל הנער. "יש לי רק ענפים ותפוחים, קח את התפוחים, ילד, מכור אותם בעיר, כך יהיה לך כסף ותהיה שמח", השיב העץ. וכך הנער טיפס על עץ אסף את התפוחים מן העץ וסחב אותם עימו לדרכו. והעץ היה שמח. הנער התרחק לזמן ארוך והעץ נעצב אל ליבו. ואז יום אחד הילד חזר והעץ התנועע בשמחה ואמר: "בוא, ילד, טפס למעלה עלי והתנדנד בענפי והיה שמח", והנער השיב: "אני מאד עסוק לטפס על עצים, אני רוצה בית שיחמם אותי, אני רוצה אשה וילדים ולכן אני זקוק לבית, האם תוכל לתת לי בית?" שאל. "אין לי בית" ענה העץ, "היער הוא ביתי", "אבל אתה יכול לחתוך את ענפי ולבנות בית ואץ תהיה שמח". וכך הנער כרת את הענפים וסחב אותם עמו לדרכו, כדי לבנות בית. והעץ היה שמח. הנער לא הגיע אל העץ במשך זמן ארוך וכאשר סוף סוף הגיע, העץ היה כה שמח שבקושי פצה פה. "בוא, ילד" לחש העץ "בוא ושחק". "אני יותר מדי זקן ועצוב לשחק" – השיב האיש. "אני רוצה סירה שתיקח אותי הרחק מכאן, האם תוכל לתת לי סירה?" שאל האיש. "כרות את הגזע והכן סירה וכך תוכל לחתור בה הלאה מכאן ולהיות שמח" השיב העץ. וכך כרת האיש את הגזע והכין סירה והפליג בה לדרכו. והעץ היה שמח. אך לא באמת... ואחרי זמן ממושך הילד שגדל ונעשה לאיש חזר שוב אל העץ. "אני מאד מצטער, ילד" אמר העץ "אך לא נשאר לי כלום לתת לך, אין לי גם תפוחים". "שיני מאד חלשות לתפוחים" השיב הזקן. "הענפים שלי כבר אינם ולא תוכל להתנדנד עליהם" אמר העץ. "אני מאד זקן להתנדנד על ענפים" השיב הזקן. "הגזע שלי לא קיים יותר – לא תוכל לטפס..." "אני מאד עייף ולא יכול לטפס" השיב הזקן. "אני מאד מצטער, הלוואי ויכולתי לתת לך משהו" , אמר העץ "אךלא נשאר לי דבר, אני רק אבר כרות, גדם (שורש) ואני מצטער". "אני לא זקוק להרבה כעת" אמר הזקן, "רק מקום שקט לשבת ולנוח עליו כיוון שאני מאד עייף". "טוב", ענה העץ, מיישר עצמו ככל שיכול ומזדקף, "אני גדם זקן, אך מועיל עדיין בכך שתוכל לשבת ולנוח עלי, בוא, ילד, שבת ותנוח עלי". והילד שמח. והעץ שמח. - סוף- מהו מוסר ההשכל בסיפור הנפלא הזה? איזה שירים אתם זוכרים שנכתבו על עץ? הערה: האיורים בספר נפלאים – מתארים את הילד שגדל לנער, לאיש ולזקן, כמו כן, העץ ממש מאויר בצורה נפלאה. ממליצה לקרוא את הספר באנגלית. תשובתה של אחותי זהבה שמש (לשעבר איסט), לגבי מוסר ההשכל שבסיפור, אותה קיבלתי בשיחת טלפון עמה לארה"ב, פלוס התוספות שלי והזדהותי עם דעתה הניבו את התוצאות הבאות: הסופרת מפרידה בסיפור את הילדות, הבגרות והזיקנה. הילד בשנות ילדותו המוקדמות, משחק עם העץ, סביב העץ ובתוך העץ, הוא מתנדנד בענפיו, משחק מחבואים, מחבק את העץ (מבטא את אהבתו אל העץ) ואוכל מתפוחיו. בכך מודה הילד לעץ ע"י התנהגותו. חיי הילד הם פשוטים – ללא תסבוכות מיותרות, ידוע שילדים אינם שומרי טינה, הם יכולים לריב ואחר כך לשחק ולשכוח, ההבנה של הילדים היא ההבנה הבריאה, הנבונה, הם יודעים ליהנות מכל רגע ורגע מהחיים, הם לא צריכים או לא זקוקים לידע ולהשכלה שאנו מקבלים בהיותנו מבוגרים, הם כפי שאמרתי יודעים לחיות בפשטות, באהבה, בתמימות, ללא כל רצון לתאווה, לבצע, הם מסופקים ומסתפקים במועט ולא צריכים למלא עצמם בכל מיני דברים הקשורים לחומרה. ואז הילד מתבגר, הוא הופך למשהו אחר, הוא שוכח את התמימות והחיים הפשוטים שהיו לו בילדות, הוא מתחיל להיות "גרידי" (תאוותן), שום דבר כבר לא מספק אותו, הוא תובע מן העץ עוד ועוד. האם מה שהוא מבקש ומקבל מספק אותו? אנו רואים שלא. לבסוף הוא חוזר אל העץ בחוסר כל, לא מסופק ממה שהעץ סיפק לו. כמו כן, הוא לוקח את העץ כמובן מאליו, כאילו הכול מגיע לו, האם הוא אומר תודה לעץ? לא. אנו כאנשים ממעטים לומר תודה למי שעוזר לנו, ממעטים להעריך את מי שעוזר לנו, מדוע לא להעריך ולומר תודה? האנשים הבוגרים הולכים קדימה, שואפים להתקדמות, מגיעים לשלב אחד וכבר חושבים על השלב השני, לא עוצרים לרגע וחושבים, מה נותנת לנו הקדמה, אושר? לא. היא נותנת לנו עושר והאם זה מוביל לאושר הפנימי? לא. לגבי יחסים אנו בורים ועמי הארץ, לגבי יחסי הסביבה של אדם לחברו, לגבי האדם עצמו ויחסו עם עצמו. כדאי ללכת לאחור אל הילדות ולהיזכר כיצד חיינו כילדים? איך אנו מתרחקים ממה שבאמת חשוב – מהדבר הזה שנמצא בתוכנו, מהנשמה, בה צריך להשקיע, אף אחד לא מודע שהחיים עוברים, נדמה כי נחייה לנצח, ואז פתאום קורה משהו כמו בריאות לקויה והאסימון יורד. בסיפור אנו רואים שעד לרגע האחרון הבן אדם לא הצליח להיות מאושר. העץ נתן ונתן הוא אפילו לבסוף הסכים שיכרתו אותו ואת גזעו על מנת לרצות את הזקן. לא משנה מה שהעץ עשה כדי לגרום לבן אדם להיות מאושר – הבן אדם לא הצליח בכך, כלום לא סיפק אותו, אולי לתקופות מסוימות וקצרות, ולבסוף חזר האיש הזקן בחוסר כל ומה שרצה זה רק לשבת ולנוח. את זה למד האדם שכבר התעייף והגיע אל העץ כשהוא כבר זקן. רק בסוף ימיו הוא הבין מה הסחרחורת הזאת של החיים עשתה לו, הוא הבין שהוא אינו זקוק כבר למאום אלא רק לשבת ולנוח. האם הודה הזקן לעץ? לא. האם אנו כאנשים נוהגים להודות למי שמיטיב עמנו? לא. לכן, כל מה שלא נעשה, נקנה, נצבור ונאגור – בסופו של דבר לקראת סוף ימינו אנו מבינים, שמה צריך האדם? מבחינה חומרית? מעט מאד. החשוב ביותר הוא להשקיע בנפש – בנשמה, החשוב ביותר זה להעריך את החיים כל עוד אנו חיים ולמצות את המקסימום מכל יום – כאילו הוא היום האחרון שניתן לנו במתנה. ואם שכחנו, כדאי ללכת לאחור אל הילדות ולהיזכר, רק כך נוכל להיות מאושרים, אולי אם נחיה בהרמוניה עם עצמנו ועם הסביבה, אם נחיה בשלום עם עצמנו – נוכל להביא גם שלום לסביבתנו." (סוף ציטוט)
