the dark side of the moon

hafraapsichotit

New member
the dark side of the moon

זאת לא הרגשה חדשה וזה מלווה אותי כבר שבועות. לא יודעת בדיוק מה ולמה אבל לא טוב. שוב. ואני יודעת שהמצב הכי גרוע כשאני לא בוכה. כשזה נתקע ולא יוצא. יותר מדי בלבול יותר מדי פחדים. ואז פגשתי את מורן. אמנם אנחנו לא "מכירות" אבל אין מצב שאנחנו זרות. מבטים מצטלבים. - מה עובר עליך? רוצה לצאת לנשום אויר להשתחרר? אנחנו יושבות על המיטה והמילים זורמות, מדהים איך אפשר להתחבר תוך שניות. הקאתי החוצה הכל. עבודה ודירה ומשפחה וחברים. והבדידות הזאת שלא מרפה. כמו אות קין. טבועה בי. בנשמתי. איך זה שאני מפחדת מעצמי עד כדי כך שאני מוכנה לשנות את עצמי? מורן מוציאה קלפי מודעות עצמית. עם דמויות שונות, שמסמלות צדדים שונים באישיות. "אמא" "בת זוג" "זקנה"... אני מספרת לה על החתימה החדשה שלי בתפוז. "לא רוצה ליות פרפר יותר. רוצה ליות צב" ומוציאה קלף. "פראית" דמות מתולתלת פורשת ידיים, עירומה מול הים.
 
../images/Emo124.gif ג'ורג' וושינגטון ושנה ופירש

ג'ורג' היא מופיעה ברשימת התפוצה שלך? ושנה ופירש מתי יש את ארוחת שישי הבא?
 

n oy

New member
הזכרת לי את השיר הזה...

השיר מדבר על מה שהיה פעם ועל מה שיש עכשיו. פעם היית הכל לטוב ולרע. ועכשיו נשאר- מסמרים ונוצות וציפור שלא עפה. שכביכול מתאר מצב תקוע של כלום. אבל מי שיש לו קצת רצון יכול לחבר את הנוצות לכנפיים עם מסמרים ולעוף
. אומנם זה קצת קשה ולא רגיל. אבל הרצון זה אחת מהפעולות החשובות של תחילת ההתקדמות. אז קחי כנפיים ועופי תתקדמי מאיפה ואיפה שטוב לך משם תמשיכי הלאה. אולי קשה, אבל אפשרי.
מסמרים ונוצות מיכה שטרית מילים: מיכה שטרית ומיקי זר לחן: ברי סחרוף, יזהר אשדות ומיכה שטרית פעם יכולתי לבלוע כדור ארץ שלם. רכבתי על אופניים כשהידיים באויר. פעם הייתי חיה ואת היית מותק. פעם חייתי באמת. פעם היית קרובה אלי עכשיו את מתרחקת. פעם היית פחות בוכה ויותר צוחקת. פעם כשהיית שמחה היית רוקדת. פעם חיית, באמת. ועכשיו , מה?! מה עכשיו? מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה. עכשיו, מה?! מה עכשיו? מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה. פעם יכולת לבלוע ירח מלא. לא רחצת ציפורניים , היית שורטת. התלבשת באור מולי, עכשיו את מתביישת. פעם היית, באמת. פעם יכולתי לומר לך, הרי את מקודשת. ניפצתי כוס ואספתי את הבית. פעם היית יכולה לסובב אותי על אצבע. פעם היינו, באמת. ועכשיו , מה?! מה עכשיו? מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה. עכשיו, מה?! מה עכשיו? מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה. פעם, לא לא! , לא תהיה עוד פעם. פעמיים ויתרת לי, ופעם עלי. פעם רצית לדעת ואני שכחתי, מה שהיינו באמת. ועכשיו , מה?! מה עכשיו? מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה. עכשיו, מה?! מה עכשיו? מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה.
 

uri80

New member
כתבת כאן משהו מדויק

"והבדידות הזאת שלא מרפה. כמו אות קין. טבועה בי. בנשמתי." נראה לי שבעיקר בפורום הזה זו תחושה משותפת להרבה מאד אנשים. סוג מסוים של מאפיין אישיות שנפוצה אצלנו הרבה יותר, אולי חלק ממה שמדרבן רבים מאיתנו לא להסתפק במקום בו אנו נמצאים, אלא לעשות את הצעד הזה - לצאת החוצה מהחברה שבה גדלנו, לא להיות מרוצים מהמצב הנוכחי אלא לשאוף למשהו אחר, לחפש משהו נוסף שאולי איננו בנמצא. את מכירה את דעתי על קלפי טארוט, מודעות עצמית למיניהם וכו'. הם לא ממש מעניינים אותי ולא חושב שאני, את, או מישהו אחר זקוק להם. אפשר להגיע לאותן המסקנות גם בלי אותם עזרים חיצוניים. כל חיינו אנחנו משתנים. מה רע בכך? לאו דווקא בגלל שאנחנו בהכרח מפחדים מעצמנו אלא בגלל שזהו דבר טבעי. לא אוהב להיות סטטי, להיתקע במקום מסוים. אני לא רואה רע בנסיון לשנות את עצמנו, זהו חלק ממהות החיים בצורה שבה אני רואה אותם. אנחנו גדלים, צוברים חוויות שמשנות אותנו, מכירים אנשים שגורמים לנו לחשוב לפעמים בצורה קצת שונה, לקבל תפיסות חדשות, אולי לראות נקודות שונות. אין רע בלבכות לפעמים, להוציא קצת קיטור עם חברים טובים. הרי למה חברים נועדו? (במקרה שלי, כנראה כדי לסחוב רהיטים למעלה 4 קומות, סתם בצחוק) חברים טובים הם אלו שנמצאים כשזקוקים להם. אלו אותם אנשים שכיף לך להיות איתם, להעביר איתם את הזמן, אלה שיעזרו כשצריך. כשאני מרגיש כך, אני פשוט יוצא מהבית, הולך לפגוש כמה כאלו. זה עוזר. הדבר הכי גרוע הוא להתנתק, לשקוע בבדידות ולשמור הכל בפנים. זה לא עוזר כי בסופו של דבר הדברים מצטברים במקום להיפתר. דבר נוסף שלי לפחות עוזר, הוא לנסות לפעמים לא להסתכל על הרגע, אלא על המכלול הגדול יותר. למרות כל המכשולים הרגעיים, התוכניות שלפעמים נדחות קצת או דברים שלוקחים יותר זמן וכו' - לנסות להביט על מה שכבר הושג ועל הזמן הרב שנותר כדי להגשים את כל השאר. השפע של ההזדמנויות הפתוחות מעודד אותי. הוא משאיר עניין, פתח לדברים טובים שעוד יבואו. כל החיים לפנינו.
 
wish you were here

אני לא נוהג לתת חיבוקים וירטואלים, אבל אני ממש מרגיש צורך לתת חיבוק אחד אמיתי עכשיו. (רק כדי שתדעי שקראתי)
 
למעלה