country joe
New member
The Crazy World of Arthur Brown
ארתור בראון הוא עוד אחד מאותם הגאונים המפוספסים של עולם הרוק, רק שבניגוד לסיד בארט או רוקי אריקסון, בראון שמר על שפיות. יחסית. אל תתנו לקסדה הבוערת להטעות אתכם. את הטירוף שלו העדיף בראון להוציא דרך השירים, אולי קומץ השירים המטורף ביותר, באלבומו הראשון – Crazy World of Arthur Brown. דוגמה? בבקשה: "I was lying on the grass by the river, and as I lay the grass turned to sand and the river turned to the sea. And suddenly the sea burst into flames and the sand was burning… Let me out, please!" במשך 40 דקות הוא צורח, צועק, מספר אגדות, צוחק צחוק מטורף, מתחרע על המיקרופון, ועושה את כל זה עם כריזמה בלתי רגילה, ואיכויות ווקליות של זמרי נשמה מהשורה הראשונה. תוסיפו לזה האמונדים שורקים, תיפוף מטורף, קסילופונים וכלי הקשה למיניהם, באס שמחלחל עמוק והפקה מבית פיט טאונסנד (נו, הפדופיל) ותקבלו קלאסיקה אמיתית שעומדת במקום טוב במצעד הפריקים של שנות השישים. נוכחותו של הפדופיל (נו, טאונסנד) כנראה השפיעה על בראון והקלידן וינסנט קריין (שהיה שותף לכתיבת השירים) שכתבו מיני אופרה על אש, סמים או טרוף, לא ממש ברור. היא מתחילה ב- Prelude-Nightmare שמתחיל רגוע ומיד עובר לקצב פאנקי שמכין את המאזין לחוויה מיוחדת. באמצע האופרה מצוי Fire, שאין חובב רוק אחד שלא יודע לצטט ממנו את המשפט הידוע "I am the god of hellfire…", ומסיים אותה Time/Confusion בעל האווירה המפחידה, כאשר בסופו מגיע השיא עם האורגזמה של בראון בצעקות "Burn, burn, burn!" והצחוק המטורף. לאחר מכן מגיעים בין השאר קאברים לג'יימס בראון ולסקרימינג ג'יי הוקינס ועוד כמה קטעים מטורפים, אך כולם מתגמדים לעומת Spontaneous apple creation ששם בכיס הקטן כל מה שעשה קפטיין ביפהארט, עם צלילים אוואנגרדים שמגיעים ממקומות בלתי צפויים הודות לטכניקת ההקלטה על מספר רב של ערוצים במקביל באופן אקראי. למזלו של בראון הוא נחת (נחת - כי הוא לא בן אנוש, אלא ללא ספק איזה פריק מהחלל החיצון) על תקופה שבה הכל היה מותר. ואכן, הוא היה יקיר המחתרת הלונדונית. באם הוא היה יוצר היום, עם האיפור והשגעון, סביר להניח שהיה מוצא את עצמו במוסד סגור. מצד שני, מספרים שעד היום הוא מופיע כאילו כלום לא השתנה, עם הקסדה והאיפור, כך שמי יודע? אולי גאונות אמיתית לעולם לא מתה.
ארתור בראון הוא עוד אחד מאותם הגאונים המפוספסים של עולם הרוק, רק שבניגוד לסיד בארט או רוקי אריקסון, בראון שמר על שפיות. יחסית. אל תתנו לקסדה הבוערת להטעות אתכם. את הטירוף שלו העדיף בראון להוציא דרך השירים, אולי קומץ השירים המטורף ביותר, באלבומו הראשון – Crazy World of Arthur Brown. דוגמה? בבקשה: "I was lying on the grass by the river, and as I lay the grass turned to sand and the river turned to the sea. And suddenly the sea burst into flames and the sand was burning… Let me out, please!" במשך 40 דקות הוא צורח, צועק, מספר אגדות, צוחק צחוק מטורף, מתחרע על המיקרופון, ועושה את כל זה עם כריזמה בלתי רגילה, ואיכויות ווקליות של זמרי נשמה מהשורה הראשונה. תוסיפו לזה האמונדים שורקים, תיפוף מטורף, קסילופונים וכלי הקשה למיניהם, באס שמחלחל עמוק והפקה מבית פיט טאונסנד (נו, הפדופיל) ותקבלו קלאסיקה אמיתית שעומדת במקום טוב במצעד הפריקים של שנות השישים. נוכחותו של הפדופיל (נו, טאונסנד) כנראה השפיעה על בראון והקלידן וינסנט קריין (שהיה שותף לכתיבת השירים) שכתבו מיני אופרה על אש, סמים או טרוף, לא ממש ברור. היא מתחילה ב- Prelude-Nightmare שמתחיל רגוע ומיד עובר לקצב פאנקי שמכין את המאזין לחוויה מיוחדת. באמצע האופרה מצוי Fire, שאין חובב רוק אחד שלא יודע לצטט ממנו את המשפט הידוע "I am the god of hellfire…", ומסיים אותה Time/Confusion בעל האווירה המפחידה, כאשר בסופו מגיע השיא עם האורגזמה של בראון בצעקות "Burn, burn, burn!" והצחוק המטורף. לאחר מכן מגיעים בין השאר קאברים לג'יימס בראון ולסקרימינג ג'יי הוקינס ועוד כמה קטעים מטורפים, אך כולם מתגמדים לעומת Spontaneous apple creation ששם בכיס הקטן כל מה שעשה קפטיין ביפהארט, עם צלילים אוואנגרדים שמגיעים ממקומות בלתי צפויים הודות לטכניקת ההקלטה על מספר רב של ערוצים במקביל באופן אקראי. למזלו של בראון הוא נחת (נחת - כי הוא לא בן אנוש, אלא ללא ספק איזה פריק מהחלל החיצון) על תקופה שבה הכל היה מותר. ואכן, הוא היה יקיר המחתרת הלונדונית. באם הוא היה יוצר היום, עם האיפור והשגעון, סביר להניח שהיה מוצא את עצמו במוסד סגור. מצד שני, מספרים שעד היום הוא מופיע כאילו כלום לא השתנה, עם הקסדה והאיפור, כך שמי יודע? אולי גאונות אמיתית לעולם לא מתה.